ארכיטיפ המאהב

דון חואן דה מרקו – מהות האהבה ויישומיה מוצגת בשעתיים של סרט עוצר נשימה. דפ כמאסטר טנטרי בעל כורחו. מהם העקרונות שהופכים משהו למאהב גדול? שהופכים את חווית החיים לקסומה ועשירה? שיוצרים כמיהה רוחנית עמוקה?

זהו אחד הסרטים מעוררי ההשראה המציגים באופן נפלא את ארכיטיפ המאהב, דמות הגיבור (מ 4 דמויות הגיבור היונגיאני, קרי מלך, לוחם, קוסם ומאהב) לרוב המוזנחת ביותר.
בחברה תכליתית כמו שלנו בה רגישות, רומנטיקה ואידאליזם לעיתים נתפסים כחולשה מאהב בצורתו הטהורה היא דבר נדיר. גם רוב הסרטים שנועדו לקהל גברי או מעורב מכוונים לסנטימנטים לוחמניים, "סרטי רומנטיקה" זה לרוב לנשים. הסרט הזה שונה.
בדון חואן דה מרקו מככבים ג'וני דפ, מרלון ברנדו ופיי דאנווי, מגדולי שחקני הוליווד בכל הזמנים, שגילומם כדמות המאהב ממש עיצבה את הארכיטיפ הזה בתת המודע הקולקטיבי.
הסרט עוסק ב"חולה" אהבה(דפ) הקורא לעצמו דון חואן המאיים להתאבד כי אהבתו הגדולה דחתה אותו.
הוא מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי בו הוא מטופל על ידי רופא מזדקן על סף פרישה, ברנדו, המנסה להחזירו לקו השפיות.
מתברר שהחולה ניחן בקסם רב עוצמה הגורם לאחיות להשתגע סביבו, לבסוף מסתבר ש"חולה" מרפא את הדוקטור מה"שפיות" היבשושית שהפכה את חייו לשממה, ומדביק אותו ב"שיגעון" האהבה.

ארכיטיפ המאהב

ארכיטיפ המאהב הוא אחד הארכיטיפים המובנים פחות, לא כל המאהבים הם אומני פיתוי מקסימים, לעיתים המאהב הוא גבר או אישה רגישים ומופנמים במיוחד, שהעובדה הזאת גורמת להם להסתתר מהעולם, לתוך עולם פנטזייה, זהו הבסיס לדמות האומן או המשורר המופנם.
בצ'רלי וממלכת השוקולד, יצירת מופת קולנועית בזכות עצמה, גם בכיכובו של דפ, צ'ארלי הוא דמות מאהב מופנם כזה, הוא בונה ממלכת שוקלד, כדי להתחבא מהעולם, אליה הוא מזמין 5 ילדים, כדי למצוא לו יורש.
הילדים מיצגים את הארכיטיפים היונגיאנים, יש שם את "המלכה של אבא" העשיר, הילדה ההשגית מידי, הלוחמת ואמא המאמנת, הילד גאון המחשבים, הקוסם, הילד השמן המסורס, עץ יבש ללא ארכיטיפ גיבור פעיל, והילד המופנם והרגיש והאנושי, המאהב.
דון חואן דה מרקו אינו כזה, הוא המאהב המוחצן, הכריזמטי, הצבעוני, מעין מוסקטיר, משורר וכהן אהבה.

אידיאל האהבה

דון חואן אינו רודף נשים אובססיבי, הוא רודף אהבה, חיי אהבה נושם אהבה.
במילותיו המופלאות "4 השאלות שנשאלו מתחילת האנושות, ממה הנשמה עשויה, מה קדוש, מה ראוי לחיות למענו, מה ראוי למות למענו? התשובה לכולם היא…אהבה!"
הוא אינו מחפש ריגוש, או עונג זמני, אלה את הכוח הרוחני של רעיון האהבה עליו אפלטון דיבר כך כך הרבה*, אותה אהבה שמיסטיקאים ומשוררים מחפשים, הכוח שמחבר את כל הדברים יחד, ממיס את כל הגבולות והמגבלות, והופך את חיינו למתוקים בלי קשר לנסיבות (אתי הילסום מאהבת אמיתית מופלאה מצליחה בשריה לראות מתיקות אפילו בחיים במחנה השמדה נאצי).
הוא עינו מיסטיקן באופן מודע בדומה למשוררים כמו רומי, קביר, חפיז או רבי נחמן, דויד ואבן גבירול שלנו, אבל ברור שכל חייו הם חיפוש אחרי האהבה הגדולה ולא אחרי גוף בשר ודם. הוא כהן לא מודע של האלה הגדולה, אישה, כל אישה מ ה 1000 שכבש וזאת שדחתה אותו היא בשבילו מקדש לפגישה איתה.
לכן הוא אינו נצמד, נופל לדראמות אגו טיפשיות או מאמין במניפולציות נשיות, דבר שמשגע ומפיל נשים כמו זבובים.
להיפך הוא מסוגל לקחת כל אישה אל המימד הטרנספרסונלי, הרומנטי, הקסום, בו היא יכולה סוף סוף להרגיש את האלה שבתוכה, את החוויה שהיא כמהה אליה כל חייה, והיא שווה יותר מכל התכשיטים, הבגדים והביטחונות שבעולם.
הוא לעולם אינו משקר לבחורה אבל עצם הוויתו היא סוג של שקר למי שחי בעולם המעשי הרואה זוגיות כעסק, וחוזה בין צדדים בעלי אינטרסים.
הוא מבטיח חוויה של הנמסות גבולות, ומגע עם המוחלט, אידיאל האהבה הגדולה. יש נשים כאלו שרגע אחד כזה שווה להם מחיים שלמים של ביטחון, נוחות וקשר נעים ונשלט עם גבר יציב עם הרגליים על הקרקע.

דון חואן כמסטר טנטרי

לא בכדי בהתחלה הוא מספר על חוויתו בארמון הסולטן בה היה עם 1000 נשים ורק אחר כך על התאהבותו ב"אחת". המאהב הגדול, מחפש אחר האלה בכל מופעיה, כל מופע מגלה זווית אחרת של הקיום והמציאות, אבל יש רגע בו המאהב הגדול מבין שכמו שניתן למצוא את האחת בכולן, ניתן גם למצוא את כולן באחת, זאתי "היפה בנשים" ששלמה המלך, המאהב המופלא,(שגם לו היו 1000 נשים) ,מצא, כשהוא גילה את השכינה, הנשמה, "היפה אשר בכל הנשים".
במסורת הבהקטי ההודית, השייכת לדרך הטנטרה ההינדית מתוארות 16 מדרגות התאהבות בין האל קרישנה וראדה בת זוגו. במדרגה האחרונה המאהב מבין שבן זוגו אינו אלה האלוהות עצמה, הוא מוצף ונעלם באהבה כה גדולה עד שהוא מתמזג לחלוטין באהוב, והופך לאחד איתו.
בדומה לאהבה בשר ודם בה כל חפציו של האהוב נעשים מקודשים ויקרים, האוהב שומר אפילו טלטל או חפץ חסר משמעות כמו פתק כיקר מפז, ההתאהבות באל או באלה הופכת את כל העולם הזה ליקר ערך, כחפציו של האהוב, המבטאים ומכילים משהו ממנו.
קרישנה, בדומה לדון חואן ושלמה היה מאהבם של 1000 נשים, פיות, רועות צואן, עדין כשרקד איתן, כל אחת הרגישה שהוא לגמרי שלה, אז הוא בחר בראדה אהובתו הקוסמית, שהיתה נשואה לאחר.
דון חואן, תלמידם הרוחני של המאהבים הגדולים כמו קרישנה ושלמה, מבין שלאהבה הגדולה אין גבולות ומחיצות, או שאתה חיי אותה ומבטא אותה או שלא.
למעשה הבחירה היחידה בחיים האלו היא בין אהבה ופחד.
בנוסף גם אם האינסוף מתפצל הוא עדין אינסוף, כל אחת מאהובתיו של קרישנה, דון חואן או שלמה הרגישה כשהיה איתה שהיא האחת והיחידה, וכל היקום והאלוהות הזכרית עצמה עושה איתה אהבה.
לא ניתן לדמיין שהוא חשב על מישהיא אחרת כשהיה איתה, עצם המחשבה שיש מישהי אחרת היא כפירה.
לעיתים כשאל האהבה כדברי רומי, מגלה את פניו לרגע אחד, אנו מחפשים אחריו חיים שלמים, נשמע כמו סיוט אבל זה דבר מופלא, גם הכמיהה וההשתוקקות לאהוב עדיפה בהרבה על חיים בו אנו אפילו לא יודעים שהוא קיים.
ביהדות הרעיון הזה מגולם באברהם, המייצג את המרכבה לחסד (אהבה), נאמר בבראשית אלו השמיים והארץ בהבראם, מפרשים מיסטיים יגידו באברהם, הוא, האהבה תכלית הבריאה, כמובן ביטוי האהבה יכולים להיות שונים, כשאתה אהבה ייתכן וזה יתבטא כמין מופלא עם בת הזוג, ואולי כסתירה לילד שלך שרץ לכביש או הדליק את הבית באש, אותה האהבה חייבת לקבל כלים ומימדים שונים בהתאם למצב.

היצמדות – האויבת הגדולה של האהבה

הרבה פעמים אנו חושבים ששנאה היא אוייבת האהבה, זה לא באמת נכון, שנאה מראה על קשר חזק, שיכול להתהפך בין אנשים ואפילו עמים, היצמדות, בעלות, רכושנות קנאה הן אויבי האהבה האמיתיים, יש משהו באהבה שדורש חופש, שאם זה לא בא מבחירה אז זה מת. שאי אפשר לכלוא, לשלוט או לסנטז את זה. רק להיפתח, להיתמסר ולהיכנה לזה כשזה שם.
אהבה מהסוג שדפ מגלם עמוקה יותר מאהבה של אישיות וגוף, האהבות האלו בהכרח זמניות.
האהבה שלו היא ראיית הנשמה של האחר, כשנוצר חיבור נשמתי, כששניים נפגשים במקום שהם באמת אחד, נוצר משהו ניצחי, משהו שאולי חורג מהגלגול הזה, ומהתנאים שנוצרים בה כמו גיל, מעמד או אינטרסים, לכן האהבה הגדולה היא גם מעל רכושנות, קנאה ובעלות.
חשוב להבין שאהבה כזאת דורשת המון בשלות, לא כולנו לא בכל מצב ולא עם כל אחד מסוגלים לכך.

דרך המאהב – למה כל הנשים מתות עליו?

דון חואן מבצעה ביודעין או שלא ביודעין את התרגול הטנטרי של טרנספיגורציה, ראיה מעבר לצורה.
טרנספיגורציה הוא תהליך מדיטטיבי אקטיבי בו אתה רואה את המהות בעצמך או באחר ובכך אתה מאפשר למהות הזאת להתבטא או להיווצר.
שחקנים רבים מספרים כיצד קהל טוב במיוחד או רע במיוחד הוציא מהם דברים שונים מאוד, ממש כמו בפיסיקה קוונטית למתבונן יש כוח עצום, כל אחד מאיתנו חווה כיצד כל הטוב שבנו יוצא בנוכחות אוהבת או נעלם בנוכחות שיפוטית וביקורתית מידי.
הראיה היא כוח יצירתי.
דון חואן אינו מוגבל בעיניו, הוא רואה כל אישה כיפיפה עד דמעות, הוא רואה את האלה, את המהות, בכך הוא יוצר את האלה, הוא מחזיק את המרחב בה האלה, כמיהת הלב הסמויה של כל אישה יכולה להיוולד, ולהשתחרר לעולם.
לכן נשים נדבקות אליו אחוזות קסם, הוא מחבר אותן למקור החיים ששכחו בעצמן, רגע אחד של להרגיש אהבה גדולה, חיים, שווה לעיתים יותר מחיים שלמים של שממה.
בכך הוא תרפיסט גדול ומיסטיקן גדול.
הוא אינו מסתכל על נשים כגוף אלה כאנרגיה ומהות, הוא מסביר לרופאו, הנדהם אותו גם שהאחיות רבות מי יוביל אותו לטיפול, "אתה רואה נשים באופן שיפוטי, זאת נמוכה מידי, זאת האף עקום, אני איני מוגבל בעיני כדי לראות…"

אנו מפחדים מהחיים לא מהמוות

"מה אתה יודע על אהבה גדולה, האם פעם אהבת אישה עד כדי כך שחלב נוזל משפתיה כאילו ילדה ברגע זה את האהבה עצמה…"
המאהב הוא טוטלי, הוא חסר גבולות, הוא מעז לחיות עד הסוף, בעולמנו הזהיר והשמרני, למדנו לחסום ולשלוט.
כילדים לא היו כאלו, עולם הילדות היה קסום וזה של המבוגרים כמדבר, ריקנות בטוחה ויציבה, אנו איננו מפחדים מהמוות, המוות הוא המציאות שלנו עכשיו, אנו מפחדים מהחיים, מלחיות עד הסוף, כי האגו, החלק שרוצה הגדרה, קבעון ושליטה תמידית לא יוכל להישאר שם.
זה הכשל של הארכיטיפים האחרים של הגיבור, הםצמקנים כוח, הצלחה ושליטה, אבל הם מאבדים את הדבר שבשבילו יצאנו למסע הגיבור שלנו, החיות, החיים, העונג הטהור והפשוט, האהבה. כל מסע גיבור שאינו משלב את המאהב נועד לכישלון גם אם יצליח.
זהו הכשל של איש העסקים המיליארדר האומלל שאיבד את ליבו בדרך למיליארד, ושל האומן שבדרך להצלחה המסחרית איבד את נשמתו, אפילו בתחום הרוח פגשתי פעם נזיר בודהיסטי קדוש, ותיק מאוד ויחסית מפורסם, תחושתי לאחר שהכרתי אותו קצת היתה שעליו לעזוב את המנזר לנסוע לאיזה חוף בגואה, לרקוד הרבה טראנס ולהתחבק עם כמה שיותר אנשים.
המאהב, הלוחם והקוסם לבדם, ללא המאהב יוצרים סוג של גיהנום. גם כשהם רוחניים מאוד, נקיים מאוד, מסודרים מאוד, מדוייקים מאוד… ואולי במיוחד כשהם כאלה.

לא סתם דפ משייך עצמו למקסיקו

ניתן לראות כיצד הארכיטיפים השונים של הגיבור הם גם עניין תרבותי חברתי, לא סתם דפ משייך עצמו למקסיקו. אמריקה הלטינית ששורשי תרבותה מספרד, איטליה וצרפת הם תרבויות של מאהבים.
זאת בניגוד לקולניות של בריטניה בעבר כלומר ארה"ב ורוב קנדה, בהם ההשפעה של ארכיטיפ הלוחם" חזקה. (קטולים מול פרוטנסטנטים)
מקסיקנים הם עצלנים, לא פרקטים, מעדיפים לנגן יחד, לאכול, לשבת יחד, ולהתעסק בתפילה, אהבה וחברות מאשר לעבוד 12 שעות בדרך "להצלחה", לקנות בית עם גדר גבוה, ולאיים ברובה על השכן (שגר לידך 20 שנה ועדין אינך יודע את שמו ) או חס ושלום ה"זר" שבטעות "פולש" לטריטוריה שלהם.
ההבדל ניקר ממש כשחוצים את הגבול, ממש מרגישים מייד שינוי באווירה ובאנרגיה.
ארה"ב במשך שנים ניסתה להרוס את דרום ומרכז אמריקה,כי פחדה מהשפעה קומוניסטית, עכשיו היא רואה בהם "לקוחות" צריכה קפיטליסטית ופולשת תרבותית באופן אגרסיבי עם מרכזי קניות ענקיים, סדרות אמריקאיות וכל מה שצריך לתכנת את הצעירים ל"סיוט האמריקאי".
אני מקווה שהקסם המקסיקני יחזיק עוד דור שתיים לפני שתהפוך לעוד קולוניה תרבותית של אמריקה. אם המקסיקאים היו פחות תמימים הם היו עצמם בונים חומה (כמו שטראמפ רצה) כדי לחסום את אמריקה מלהגיע למקסיקו.
לא סתם דפ משייך את עצמו לספרד ומקסיקו, תת המודע הקולקטיבי האמריקאי פשוט לא יכול להכיל ולאפשר לכזה מאהב לצמוך בתוכו.

הולך ופוחת הדור – בטח כשמדובר באהבה

החברה שלנו טובה בלרצוח את המאהב, לוחמים מצייתים לפקודות, עובדים בהיי טק 12 שעות ביום, ותמיד משלמים משכנתא בזמן, מאהבים מערערים על הסדר, שוברים גבולות ועושים בלאגן.
תהליך סירוס אנרגיית המאהב האותנטי משתכלל עם השנים
ג'וני דפ כמייצג של המאהב של זמנינו לעומת דמותו של מרלון ברנדו בצעירותו, מראה את התדרדרות הדור.
דפ נראה כחצי עוף מקרקר לעומת ברנדו, שאולי היה ממיס את כל נשות העולם במבט בעוד ג'וני מקפץ ומתאמץ ללא הועיל. והנה באירוניה היסטורית קולנועית דפ הוא זה שמלמד את ברנדו מה היא אהבה.

דמיון, פנטזיה, רגש – הפיתוי שיוצר מציאות

גרסה מעניינת של המאהב מאוד פופולרית בחיינו, זאתי גרסת אומן הפיתוי, סדנאות פיתוי וחיזור הם דבר שבשגרה, בחלקם נלמדות שיטות מניפולציה, ושליטה מנטלית, השתלט רעיונות, שיטות השפלה והורדת ערך ועוד ועוד.
גברים מסוימים מקבלים משימות לגשת ל100 בחורות ביום, או לפתוח אינטראקציות" עם נשים בכל מיני צורות מתוחכמות, אלו למעשה לוחמים וקוסמים המנסים להיות מאהבים, זה רק הופך נשים לציניות יותר ומגוננות יותר על עצמן, גם אם זה עובד, לרוב ברגע מסויים הנוסחאות והפטרנים נגמרים…ומה אז?

סודו של דון חואן – איך באמת להגיע ללב של אישה

דון חואן מזכיר לנו שכישרון החיזור אינו משהו שלומדים אלה מגלים בעצמנו.
חלקנו כל כך נחסמנו וסורסנו עד שעלינו להשתמש בשלב ראשון בפיגומים וגלגלי עזר, אבל בשורה התחתונה אי אפשר להגיע ללב של מישהו אם לא הגענו ללב של עצמנו, אי אפשר ליצור מצב פנימי באחר אם אנו לא שם בעצמינו, אי אפשר לסחוף מישהי או משהו למצב תודעה קסום, מיני ורומנטי עם כל מה שהתודעה שלנו פיתחה זה מכונת חישוב מתוחכמת.
דון חואן קורא לנו לחזור ללב, לאגן, לחיים, לתנועה לריקוד, לתשוקה… ורובינו מפחידים מידי, חיים של צמצום והתאמה למסגרות, ריצוי ונורמטיביות, בייתו אותנו מידי, כמו ציפור בכלוב שכבר שכחה מה זה לעוף.
מאהב נשאל פעם מה היה לוקח לאי בודד, ספר קדוש, אישה או יין? הוא ענה הייתי לוקח אישה, יופיה היה משקר אותי ואז הייתי כותב בעצמי את הספר הקדוש.
חלקינו רואים את הלב כחולשה או אפילו בעיה, שמנו עליו ערלה, ועתה איננו מבינים למה הכל כל כך אפור וחסר חיים, זה הזמן לפגוש מחדש את המוזה שריגשה והביאה את האומנות, השירה והחוויה הגופנית הנפלאה ביותר…האהבה, ומייצגיה האנושיים.

רוצה לדעת את הארכיטיפ הדומיננטי שלך ולברר אם אימון במסע הגיבור יכול להביא לחייך פריצת דרך? מלא פרטים ונקבע שיחת ברור ואבחון של 20 ד ללא עלות!

פוסטים נוספים

שיתוף:

גלילה לראש העמוד

הרשמו כאן לקבלת שאלון אבחון ארכיטיפ דומיננטי במתנה

דילוג לתוכן