מדיטציה (חלק ח) – נתיב ההזכרות, מדיטציה ללא מדיטציה – המסלול הרוחני הקצר והפשוט ביותר שכולנו שכחחנו.(מבוסס על "נתיב הזיהוי/היזכרות" בטנטרה שיוואיסטית.

במסורות רוחניות מסוימות מדברים על תיקון של חטא קדמון שרודף אותנו לנצח, בורות עמוקה שלוקח מיליוני גלגולים לשנות וכו. לעיתים נראה שהרעיונות האלו נוצרו על ידי אגו שחיפש עוד ועוד סיבות למה לא לשתחרר עכשיו.
נתיב ההזכרות (פרטיביג'נה בשיוואיזם קאשמירי) הוא דרך אוניברסליות כמעט נשכחת המופיע רק בקצפת של הדרכים הרוחניות, אני אציג אותה פה עכשיו.

מה שכחנו? שוכחים ונשכח באופן אקטיבי בעתיד?

העולם הפוסט מודרניסטי מציג אותנו כתאונה כימית מוזרה, אנחנו חומר שחושב בטעות שהוא תודעה ורוח.
זאתי שיכחה מדכאת הנוגדת משהו מאוד עמוק בתוכינו. הפנמה של התפיסה הזאת יוצרת נהילזם ומטיראליזם רדיקאלי.
פסיכולגיה חומרית תסביר את הקושי הגדול להאמין שאנו רק חומר כ"חרדה קיומית", אבל לדעתי הסיבה עמוקה בהרבה.
‏ מי שהסכים לפגוש את תודעתו באופן אינטימי ירגיש שהיא הרבה יותר מתאונה כימית, ובכלל המוח הפסיכולוגי שהמדע המטירליסטי מכיר בו הוא חלק קטן מה"תודעה" המורחבת שפסיכודלים או מדיטציה עמוקה מעוררים. (אפילו פרויד גדול המטיראליסטים הודה בקיום הדבר הזה וקרא לה החוויה האוקיינית)
עם זאת יש משהו שחצני ומתנסה בתפיסה המדעית, הרואה כל תופעה "סוביקטיבית" שאינה ניתנת למדידה כמשהו נחות וילדותי.
אז הנה אספר לכם כאן בפנים את מה אנו שוכחים באמת:
אנו שוכחים שאנו האינסוף ללא גבולות, ללא מגבלות, מתבונן יודע כל, עונג טהור שהכל קיים בתוכו.
כשאנו שוכחים נוצר עולם המתחלק לבפנים ובחוץ וליחס בינהם כמו תשוקה או דחייה.
אנו חווים ידע מוגבל, עונג מוגבל, יכולת פעולה מוגבלת, רצון מוגבל, ואני אינבדואלי המרגיש נפרד משאר הקיים.
במונחים דתיים אנו לא פחות ולא יותר מאשר אלוהים מצומצם. לאלוהות הטהורה קוראים בהודו פארמה שיוה וביהדות "הוויה", באדויטה ברכמן (השווה לאטמן), ובשפות אינדניות הרוח הגדולה, בבודהיזם ככות או ריקות (שוניתה).

הדרך לתהום הנשיה (שכחה) ובחזרה

התודעה הטהורה היא כמו סופר פוזיציה קוונטית בה כל האפשריות קימות בו זמנית, עד שהיא קורסת לאפשרות אחת מיני רבות ואז נוצר עולם (העלם) בו הטבע האינסופי של המציאות מוסתר.
התודעה הזאת בה כל האפשריות, הכוחות, והידיעות, הרצונות והעונג יוצרת מעצמה משהו בעל צורה, כמו תמונה מנטלית, תמונה חושית, דימוי גוף, מחשבה או רעיון.
לדימוי הזה מייד נוצר מימד של "אני" אינדיבדאלי שהוא המסגרת שחווה אותו.
זהו למעשה עולם שלם הנוצר מתוהו של התודעה הטהורה, עולם כזה מחזיק כמה שניות עד שהוא נחרב חזרה לאינסוף ואז נוצר דימוי חדש, מכיל "עולם", "אני" וסיפור בינהם.
‏לפעמים הסיפור נראה דומה ורציף מרגע לרגע, אבל זאת רק אשליה, כי כל רגע העולם נחרב ונבנה שוב מחדש הרבה פעמים. (יש לנו קארמה לראות סיפור רציף כרגע, אבל לא תמיד, נגיד בזמן חלימה, תהליך המוות, טירוף או במצבים מדיטטיבים האשליה הזאת מתפרקת)
‏צומת הלב ואיתה החושים והאנרגיה (שקטי) נמשכת לכיוןן הדימוי, האני והסיפור בינהם, וכך האינסוף שוכח את עצמו וטבעו בתוך עולם הדימויים וההזדהויות האשלתיות שיצר.

הדרך חזרה

כל דרך רוחנית מפרקת את מנגנון השחכה בדרך אחרת…
כשהתודעה הטהורה (שיווה) נזכרת שהיא החווה, שאקטי החושים פונה אליו והוא חווה עצמו במהותו הטהורה. כשהוא שוכח שאקטי פונה החוצה ונצורת תשוקה לדברים בחוץ, תשוקה שיוצרת תסכול ומעצימה את השיכחה העצמית עוד ועוד.

אז איך נזכרים

עליך להתעורר לסיפור שלך, אתה זה זה שכתבו עליו את כל השירים וספרו עליו את כל הסיפורים, אתה הוא החווה הנצחי והשורשי, שחיפש את עצמו בכל הצורות של התודעה החלקית ומופעיה האשליתים והחלקיים, איבד את עצמו בשיכחה לטבעו האמיתי, רק כדי לגלות בסוף שהדבר אותו חיפש כל כך אינו אחר מאשר הוא עצמו.
אתה לא הגוף או איזה רכיב פסיכולוגי או תחושת אגו, שמשתנה כל רגע, אלה המתבונן עצמו החווה שגם האני הפסיכולוגי וגם העולם החיצוני הם החוויה שלו.
רק כשהחושים מכוונים חזרה אל החווה עצמו תהליך הנזכרות מתחיל, ההזכרות שאת מעולם לא היית אישיות אינדבדואלית ,עם רצון מוגבל, כוח מוגבל להשיג את הרצון וידע מוגבל, תחום בזמן ומקום מסויימים, אלה אתה מיתבונן שנמצא בבסיס כל החוויות, רצונך הוא העונג האין סופי והלא מפוצל שהו טבעך.
בטבעך ‏ יש לך ידע אין סופי כי אתה יוצר עולם ומסתיר את מקורו ואז את גם מחזיר חזרה למקור ומגלה, ואתה רוצה את הכול בכל רגע ומקבל את הכול בכל רגע.

מסע הגיבור האמיתי – לשיר את הנשמה הביתה

כל השירים שהעבירו בך צמרמורת והסיפורים המרגשים ניסו לעורר אותך לזה, בדיוק כמו שלוכחים אדם עם אובדן זיכרון לבית בו גדל ולחדר בו עבד, כל הפילוספיות והתורות הרוחניות האוטנטיות ניסו לגרום לך להבין את זה,
כל אחד בצורתה החלקית, אבל רק אתה הוא זה שהסתיר, וחוכמתך עולה בהרבה על זאת של ממצאי הפילוספיה, כך שאם רצונך לשכוח אתה תשכח, ותאבד באיי המילים ,והרגשות חסרי המשמעות. עד שהריקנות והיאוש יהיו גדולים מידי.
בסוף ימאס לך לרדוף אחרי הזנב של עצמך, ההנאה תהפוך לסיוט וכמו חלום בו אתה טובע, תיזקק לנשימה כל כך שתתעורר מהחלום, עם כמיהה לאוויר, בגלותך שתמיד נשמת.
חוסר האוויר בחלום היה שיקרי והנשימה היתה שיקרית, אבל המצוקה הכריחה אותך לחפש משהו שהחלום לא יכול לתת, משהו שהאשליה לא יכולה לספק…את עצמך.
עכשיו שהתעוררת לעצמך, אולי תבחר להמשיך לחלום, אבל זה יהיה חלום צלול, אתה הבונה של החלום וההורס שלו, אתה הנוף, הדמויות האדמה והשמיים…אתה..

 יש איזה תרגול טכני שעוזר להיזכר?

המממ… זה קצת לשאול אם יש בועת סבון שמנפצת בועות סבון?
אבל אם שאלם…אז הנה כמה דברים שאמורים לעזור.
א. צא'קרת הכתר
קודקוד הראש הוא הנקודה הקשורה במצב התודעה הראשוני של הזכירה העצמית הגדולה, לתינוקות האזור הזה פתוח, וכך גם הם,פתוחים לאינסוף. די להסתכל בעינו של תינוק ולחוש זאת.
אנו לא חייה שמתפתחת עם הזמן, אנו אינסוף שמצטמצם.
תרגילים שונים עוסקים בהעברת הרבה צומת לב ואנרגיית חיים לצ'אקרת הכתר.
זהו סודה של עמידת הראש, ביצוע של עמידת ראש יותר 7 ד מתחיל להיכנס לחוויה הזאת, במיוחד עם מתמקדים על נקודת הקדקד ועל אנרגיה הזורמת מלמעלה כלפי הראש. עמדית ראש יש לבצע באופן מדורג ובהדרכת מורה,
ביצוע ללא הכנה של עמידת ראש לזמנים ארוכים עלול לפגוע בצוואר. ניתן לדמיין אור לבן הנכנס לתוכינו דרך הקודקוד מטוען את הכתר עוד ועוד.
ב. להתמקד בנקודת המעבר
הקדקד עצמו הוא נקודת המעבר בין אנרגיה לתודעה, ניתן לאסוף את האנרגיה שלנו מהגוף (פראנה) ולמקד אותה בקודקוד ואז לדחוס אותה בנקודת הקדקד עד שהיא מותמרת לתודעה. אז ננוח בתודעה הטהורה, כל פעם שהתודעה קורסת שוב לחוויה של אוביקט סוביקט ותפיסה אינדיבדואלים נחזור לשלב א
ג. לבנות מנדלות להחריבם ולהישאר בנקודת הלא זה ולא זה (נאטי נאטי)
בפוסט על ריקות אני מסביר את תרגול המנדלות. בפשטות כל מחשבה שנגמרת או נקטעת, דפוס שנשבר או פעולה שנגמרת הן הזדמנות לתפוס רגע של ה"אני" האמיתי, ניתן לפתח עירנות לרגעים האלה ולאט לאט לחוש ולהרחיב אותם יותר ויותר.
ד. חווית האורגזמה
ברגע האורגמה אין יותר דואליות בין אנרגיה גברית ואנרגיה נשית, יש עונג, התרחבות ואנרגיה אחדותית. השכל שלנו לא יכול לאחוז בחוויה הזאת, הוא חייב צדדים, גברי, כאן או שם, ומאפיינים שיוכל לאחוז בהם. באורגזמה יש נקודה שהשכל קורס, אם ננוח בנקודה הזאת, נמצא בה את הזיכרון של טבעינו האמיתי. משהו שלא נכנס לשום דפוס או תבנית. חיבור בין חופש, עונג ונוכחות.
היזכרות נעימה!
כל הפוסטים המתקדמים שלי על

רוצה לדעת את הארכיטיפ הדומיננטי שלך ולברר אם אימון במסע הגיבור יכול להביא לחייך פריצת דרך? מלא פרטים ונקבע שיחת ברור ואבחון של 20 ד ללא עלות!

פוסטים נוספים

שיתוף:

גלילה לראש העמוד

הרשמו כאן לקבלת שאלון אבחון ארכיטיפ דומיננטי במתנה

דילוג לתוכן