רוצה יותר שמחה וניצוץ בחיים? כיצד לרפא את "הילד הפנימי" ולגלות את היצירתיות שלך

רוצה יותר שמחה וניצוץ בחיים? כיצד לרפא את "הילד הפנימי" ולגלות את היצירתיות שלך

היא סגרה את הטלפון בתחושה כבדה.

היא קיבלה קידום, דבר שחשבה שיהיה הדבר המשמח בחייה, ועם זאת חשה כי היא רוצה למות.

כבר חודשים ליוותה אותה ההרגשה שמשהו לא מסונכרן בחייה. הקריירה שאהבה, החיים המושלמים שלה, ואפילו המראה ההורס שלה נראו חלולים פתאום, והיא לא ידעה למה.

 

היא פתחה טלוויזיה כדי להירגע קצת, בערוץ הסרטים היה הסרט קפטן הוק עם דסטין הופמן. היא זכרה את הסרט מילדותה,  בסצנה שפתחה הקפטן הרשע נדחף מסיפון האוניה וניסה לרחף מעל פיו הפעור של הקרוקודיל. כדי לעוף בארץ "לעולם לא" צריך לחשוב מחשבות שמחות. הילדים, אויביו המושבעים ובראשם פיטר פן צעקו לו שאין לו אמא, שאין לו אהבה, שהוא בודד וזקן ויבש, הוא ריחף באוויר ומתחתיו פיו הפעור של הקרוקודיל וניסה לחשוב על דברים משמחים, על אוניות ששדד, על שבויים שעינה, על אוצרות שבזבז אבל גם הוא לא יכול יותר לברוח מהאמת. הוא שנא את הילדים ואת הילדות עצמה. כשניסה  להרוג אותם הוא בעצם הרג את הילד הפנימי שלו. ואיתו את האמונה שלו באהבה, את התמימות, את השמחה הפשוטה…ועכשיו הוא נותר בודד, עצוב ועם מלא סמלי כוח שלא שווים באמת שום דבר. הוא שקע בעצבות עמוקה להתחיל לצלול לעבר פיו הפעור של הקרוקודיל.

היא סגרה את המקלט, היה זה מסך פלזמה דקיק וגדול מימדים, סמל היאפיות המושלם. זה היה אמיתי מידיי בשבילה,  היא קיבלה החלטה פנימית , היא לא תרצח את הילדה הפנימית שלה יותר, ולא תתן למלתעות הקרוקודיל של העולם הזה לטרוף אותה. היא החליטה לצאת לחופשה, היא לקחה נשימה עמוקה, הורידה את החליפה, והחליפה לבגד ים.

איך מחזירים את שמחת החיים?

רבים מאיתנו שבחרו בנתיב ההצלחה מוצאים עצמם עייפים ומותשים. אלת ההצלחה הקפיטליסטית מעדיפה את הנועזים והנחושים, אך לעיתים היא דורשת קורבנות. הקורבן האהוב עליה זה נפש האומן ואיתו גם את הילד הפנימי שלנו.

יותר מידי אנשים גילו כמה חלולה ההצלחה רק כשהשיגו אותה, לעיתים זה היה מאוחר מדי .

מנקודת מבט פסיכולוגית ההצלחה דורשת מיקוד. מיקוד נשמע דבר יפה, אבל משמעותו במקרים רבים היא הזנחה ולפעמים אף חיסול של חלקים בתוכינו שלא תורמים להצלחה.

פסיכולוגיה יונגאנית מתארת ארבע דמויות ארכיטיפיות המייצגות את כוחות הנפש שלנו.

הן קרויות מלך, לוחם, קוסם ומאהב. המלך הוא כוח ההגדרה העצמית שלנו והיכולת ליצור חיים אוטונומיים, הלוחם הוא המשמעת הפנימית והאומץ להתמיד מול קושי, הקוסם הוא יכולת הלמידה, ההמצאה ורכישת מיומנויות, והמאהב הוא היכולת להרגיש את ליבנו, ליצור, ולחוות את החיים באופן מלא.

רבים מאיתנו שבחרו בנתיב ההצלחה מוצאים עצמינו עייפים ומותשים. אלת ההצלחה הקפיטליסטית מעדיפה את הנועזים והנחושים, אך לעיתים היא דורשת קורבנות. הקורבן האהוב עליה זה נפש האומן ואיתו גם את הילד הפנימי שלנו.

יותר מידי אנשים גילו כמה חלולה ההצלחה רק כשהשיגו אותה, לעיתים זה היה מאוחר מדי .

מנקודת מבט פסיכולוגית ההצלחה דורשת מיקוד. מיקוד נשמע דבר יפה, אבל משמעותו במקרים רבים היא הזנחה ולפעמים אף חיסול של חלקים בתוכינו שלא תורמים להצלחה.

פסיכולוגיה יונגאנית מתארת ארבע דמויות ארכיטיפיות המייצגות את כוחות הנפש שלנו.

הן קרויות מלך, לוחם, קוסם ומאהב. המלך הוא כוח ההגדרה העצמית שלנו והיכולת ליצור חיים אוטונומיים, הלוחם הוא המשמעת הפנימית והאומץ להתמיד מול קושי, הקוסם הוא יכולת הלמידה, ההמצאה ורכישת מיומנויות, והמאהב הוא היכולת להרגיש את ליבנו, ליצור, ולחוות את החיים באופן מלא.

למה החברה שלנו לא אוהבת מלכים ומאהבים?

יש בחברה שלנו הרבה מאוד מכוחו של הלוחם והקוסם. אנחנו לומדים המון ויש לנו מסוגלות להתמודד ולהתגבר על מכשולים.

אבל איבדנו את הקשר עם המלך והמאהב הפנימי.

החברה הקפיטליסטית לא אוהבת מלכים, פשוט כי להיות מלך משמעותו לחשוב באופן עצמאי, ולהרגיש בעלי ערך ללא תלות באישור חברתי. החברה שלנו רוצה שתמיד נרגיש פגומים וחסרי ערך, כך קל לשלוט בנו ולמכור לנו דברים שאנו לא צריכים, מתוך הבטחה שאז סוף סוף יהיה לנו ערך. המאהב שלנו הוא לרוב לא "יצרני". הוא הופך אותנו לרגישים ופגיעים, ויודע להנות מהדברים הפשוטים של החיים, כמו שמש של בוקר או צורת עננים בשמים. קשה למכור שטויות למי שמתרגש מעצם היותו חיי.

איתם איבדנו את תחושת המשמעות ואת שמחת החיים והפכנו לרובוטים משכילים ומתוכנתי הצלחה.

במאמר אחר כתבתי על החשיבות של החזרת המלך הפנימי שלנו מגלותו. גם המאהב צריך לחזור.

כל שאר הארכיטיפים מייצגים כוחות המופרדים מהחיים, המאהב הפנימי חיי את החיים וחווה אותם במלואם. הוא זה שמחזיק את המפתח לגן העדן האבוד של הילדות ולריפוי הילד הפנימי. הוא זה שיכול להחזיר את השמחה, הפשטות והתמימות.  אבל כדי שזה יקרה אנחנו צרכים לעשות שינוי במערכת הערכים שלנו ושינוי מעשי בחיים. שינוי בו נפנה מקום ממשי לטיפוח הילד הפנימי שלנו, ממש כמו שהינו משקיעים בגידול ילד פיזי בעולם.

כיצד פיטר פן יכול לרפא את הילד הפנימי שלנו

תמונה של פיטר פן - מייצגת את הפוטנציאל לשמחה ולריפוי הילד הפנימי

סיפורו של פיטר פן נושא רמזים רבים בקשר לריפוי זה. פיטר פן עצמו הוא הילד הנצחי, הוא איבד את הצל שלו, הצל הזה הסכים להתגלות בנוכחות וונדי, האחות הגדולה והאמהית, שהפכה לאמא של כל הילדים.

בטיפול בקליניקה, כשאני פוגש מתאמנים שמספרים על עצבות או אובדן השמחה, אני בודק אם הם במגע עם המאהב/ת והילד/ה הפנימי שלהם. הרבה פעמים  ניתק הקשר אצלם הקשר עם החלק הזה והוא הושלך לאזור הצל של האישיות פשוט כי זה הפריע להם "להיות עם רגליים על הקרקע" או ל"הצליח".

אחת הרפואות לשחרור המאהב וריפוי הילד הפנימי הוא חיבור לאהבה האימהית, אהבה המקבלת אותם ומזינה אותם כמו שהם. המקום בו הם בטוחים מביקורת של עולם המבוגרים ומהטרור הפנימי של האשמה עצמית, המייצגים שודדי הים בסיפור.

האגו, אותו מייצג קפטן הוק, יודע להפחיד ולהעניש, הוא שונא מה שהוא לא יכול לשלוט בו, דבר המכניס את הילד הפנימי והמאהב הפנימי לרשימה השחורה שלו.

בסיפור פיטר פן, שודדי הים מחפשים אחרי מעיין הנעורים, אלא שזה נגיש רק לילדים, אלו שיודעים לשמוח, חיים בקסם, ומסוגלים לעוף בדימיונם. מעיין הנעורים אינו איזה מקום שמקנה חיי נצח גופניים, אלא תחושת הקדושה והפלא של החיים, שמאפשרת להיות רענן ומלא סקרנות בכל גיל. ישנם אנשים זקנים בני 20 וישנם צעירים בי 90.

פיטר פן אינו דוגמה מושלמת לאדם מתוקן.

הוא בורח ל"ארץ לעולם לא" מהחברה האנגלית הקרה והמנומסת שמכריחה אנשים לאבד את האותנטיות והפראות שלהם כדי לשרוד. הוא מסרב להתבגר, דבר ש"מציל" אותו מלהשתעבד לתכתיבי החברה הבוגרת המזויפת, אבל לא מאפשר לו לממש את הפוטנציאל המלא של אדם בוגר הלוקח אחריות על חייו ומביא את מתנתו במלואה.

חיי הנצח האמיתיים באים כאשר אתה מעז להתבגר אבל לא מאבד את הניצוץ הפנימי.

הסוד הגדול הוא למצוא את האיזון הנכון. איזון שרובנו איבדנו.

מאחל לכולנו שפיטר פן הפנימי יעוף במרחבי התודעה. שנמצא את שיקוי הנעורים, ונחזור מארץ לעולם לא, עם כוח להיות מבוגרים המסוגלים לקחת אחריות בלי לאבד את הניצוץ. אז שיקוי החיים יזרום בעורקינו באמת!

השארת תגובה