תסמונת המתחזה – למה אנחנו מרגישים הכי חסרי ביטחון בדברים בהם אנו מוכשרים ביותר ואיך לפתור זאת

תסמונת המתחזה

יתסמין המתחזה הוא תופעה בה אדם בעל יכולת גבוה בתחום מסויים חש עצמו כלא ראוי, חסר סמכות או שרלטן למרות שבאופן מעשי הוא יכול להיות המוביל בתחומו. אדם כזה ירגיש שהוא משקר לעולם ועוד רגע הוא יתגלה כמתחזה ויעמוד מול כיתת יורים או לכל הפחות ערב רב שיזרוק עליו עגבניות רקובות.

התסמונת הזאת גורמת לנו להמון סבל, אנחנו לא מסוגלים באמת להינות ממה שאנו עושים, ואשמה מלווה אותנו. בנוסף אנו נחבל בהצלחה שלנו כדי להקטין את "הפער" בין הדימוי העצמי הנמוך שלנו ואיך שאנשים רואים אותנו מבחוץ. ככל שה"פער" גדול יותר ככה החרדה שנתגלה ונאכזב גדולה יותר.
בנוסף במיוחד במקצועות בהם עלינו לשחק את תפקיד המקצוען או היודע, יהיה קשה לנו לשחק את התפקיד הזה. סמכות היא כמובן אשליה אבל בזכותה המטופל מרגיש ביטחון "לקחת את התרופה" שתעזור לו, למעשה לאמונה שלו בנו יש חלק גדול מהריפוי. אם נתעקש להיות איתו "בגובה העיניים" אנו נפגע בו, אם היה צריך משהו בגובה העיניים היה בוחר בחבר טוב.
בתחומים כמו אומנות זה יגרום לנו "להתפשר" על האומנות שלנו, כי נאמין שאין לנו זכות או כשרון להביא את מי שאנחנו ולהצליח. אם נצליח ונהפוך ל"כוכבים" הפער יגדל למידה כזאת שניהיה בסיכון גבוהה להתמכרות והרס עצמי קשה.
תסמונת המתחזה אינה רק תופעה מקצועית, היא קיימת כמעט בכל תחום תפקוד אנושי, הכרתי מנחי מיניות מקודשת, שהרגישו מתחזים "כשמישהי" יזמה איתם קשר, מתוך ציפיה שיהיו קוסמים "במיטה". הכרתי גננת "חובבת" בעלת הגינה הפרטית היפה ביותר, שלא מרשה לאנשים לראות את הגינה כדי שלא יגלו את ה"טעיות" שלה בגינון, בתחומים כמו מיניות התסמונת הזאת עלולה לגרום לחרדת ביצוע, מה שבאמת "יצור" קושי תפקודי שיוכיח את "אמיתות" החרדה.
תסמונת המתחזה היא מוקש רציני. היא תגרום לנו לרדוף אחרי עוד ועוד תעודות ואישורים חיצוניים במקום להתמקד במה שבאמת יעזור לנו לעשות את תפקידנו על הצד הטוב ביותר.
היא תגרום לנו "להקשיח" את "הזהות המוצלחת" שלנו, להיות פחות פתוחים למשוב אמיתי, למידה וביקורת אותנטית ולמעשה ליצר בדיוק את החוויה ממנה אנו מפחדים, של נפילה, בושה והשפלה.
לתסמונת הזאת מספר סיבות, ביקורת הורית מוגזמת, אמונות מגבילות, הפנמה של תרבות שיטחית בה הכול נמדד בקריטריונים חיצוניים, וחוסר באהבה עצמית.
התופעה והזאת נפוצה מאוד, הרבה מאוד אנשים מצליחים ומוכשרים באמת סובלים ממנה, אנשים אלו חשים אשמה מתייסרים בדיוק במקום בו הם אמורים לחוש גאווה , כשהם מביאים את מתנתם האמיתית לעולם, וזה חבל!!!
אנשים מפורסמים כמו ג'ון לנון וסטיב ג'ובס סבלו מהתופעה הזאת באופן קיצוני, וכמובן הרבה מאוד אנשים פחות ידועים רבים וטובים. הפוסט מסביר את התופעה וכיצד להשתחרר ממנה.

האם את\ה סובל\ת מתסמונת המתחזה? 3 שאלות לשאול את עצמך ולגלות

לחלק ממכם התשובה ברורה כן או לא, חלק נותנים לתופעה שמות כמו פרפקציוניזם, חוסר ביטחון עצמי או "להיות גרוע" בלבקש כסף.
כדי לברר אם אתם סובלים מפרדוקס המתחזה מומלץ לשאול את עצמכם את השאלות הבאות:
1. האם אתם צריכים להיות מושלמים כדי להרגיש ראויים להצליח ולקבל הערכה?
2. האם אתם תמיד מוכרים את עצמכם "בזול", עושים דברים בחינם, או נמנעים מלקחת קרדיט על הצלחתכם.
3.האם כל הדברים הטובים שאתם עושים מלווים באשמה, חרדה או תחושה שמישהו אחר היה עושה זאת טוב ממכם?
אם התשובה לאחת או יותר מהשאלות כאן היא כן, ממש מומלץ שתמשיכו לקרוא…
אני הולך לפרט כאן את הסיבות שיוצרות את התופעה ואז את פיתרונם.
***פרדוקס הידע – למה ככל שאנחנו יודעים יותר אנחנו מרגישים שאנו יודעים פחות?***
אנו נוטים לחשוב ביטחון עצמי ללא רבב הוא תכונה שמאפיינת מקצוענים ומומחים, אין דבר רחוק מהאמת! לרוב ביטחון עצמי ללא רבב הוא דבר שמאפיין מתחילים שוטים, מתבגרים, חסרי כישרון ושרלטנים.
הסיבה לכך פשוטה, ככל שאנו לומדים יותר ומכירים יותר, גבולות הידע שלנו מתרחבים, מה שגורם לכך שהמגע שלנו עם "הלא ידוע" יהיו גדול יותר.
בנוסף כשאנו יודעים מעט אנו תופסים דברים באופן פשטני ואיננו מודעים למורכבות של הדברים. נוצרת אשליה שהבנו "הכל" וגילנו את "אמריקה" .זהו מנגנון טבעי בו ה"אגו" מפצה על "חוסר יכולת" בביטחון יתר, כדי שנמשיך להתנסות ולקבל את הידע והניסיון שחסרים לנו.
דווקא כשקיבלנו את הידע הזה, אנו מתחילים להבין כמה לא ידענו קודם, ואז יותר קשה לנו להאמין "באשלית הידע", כבר הרגשנו שאנו יודעים אבל גילנו שזה לא נכון אז למה שעכשיו נאמין שבאמת הבינו.
כשאנו חווים את התופעה מספר פעמים וכבר באמת יודעים הרבה יותר מרוב האנשים, מאוד קשה לנו ל"האמין" שאנו יודעים משהו, להיפך אנחנו מוצאים כל כך הרבה שאלות וסתירות, שלעיתים אפילו ספרים, ומומחים אחרים לא ממש יכולים לענות לנו עליהם.
במצב כזה "עודף ידע" עלול לשתק ולגרום לנו לפקפק בעצמינו. נבין שהצלחה במשהו כרוכה בהרבה מאוד דברים ולא באמת יש לנו שליטה עליה.
ברגע מסוים נאלץ להשלים עם כך שכול פעולה והחלטה היא תמיד "הימור", ונעיז לפעול בהחלטיות, פעולה כזאת תהיה תוצאה של ענווה והיכרות אמיתית, נהיה מקצוענים באמת, את המגלומניה נשאיר לאלו שיודעים פחות ולכן "מדברים" יותר.
לעתים בתחומים מסוימים יהיה להם יותר הצלחה. אנו התמקדנו בלהיות הכי טובים בתחומינו מתוך מודעות למגבלות של התחום ושל עצמינו ומחויבות לאמת, והם מתמקדים ב"למשוך" לקוחות, למכור אשליות ומחויבים להצלחה בכל מחיר. אכן ביטחון מוגזם ו"אגו" מביאים לעיתים יותר הצלחה מכנות וכישורים. אבל אם אתה מקצוען, עצם היכולת לתת למי שכן מוצא אותך ובשל לזהות את "מי שאתה" זה הצלחה!
כמו נר בין עשרות נורות נאון.

פרדוקס הכישרון – החור השחור שבלב השפע

אחד הפרדוקסים הגדולים שאני רואה הוא שהנשים היפות ביותר לרוב אינן הנשים הבטוחות ביותר ביופין, האמנים המוכשרים ביותר לרוב אינם אלו שהכי מאמינים בעצמם, העשירים ביותר אינם מרוצים ממצבם הכלכלי, והחכמים ביותר חיים בתחושת תמידית של "בורות".
למעשה במקרים רבים תחושת ה"חוסר" היא כמו ריק שמושך לתוכו עוד ועוד "שפע" של משהו. ככל הריק גדול יותר ככה נמשוך לתוכו יותר
ויהיה לנו יותר. זה נכון בכסף, בידע, ביכולת. הבעיה היא שאם התופעה הזאת אינה מאוזנת היא תייצר "גאונים מתוסכלים", "אומנים רעבים",ויועצי הצלחה כושלים. כשהחור השחוק נעשה גדול מידי יוצר פער עצום בין יכולתינו הפוטנציאלית לבין מה שאנו מעיזים להביא לעולם.

ביקורת הורית – הקול הפנימי המקטין

רבים מאיתנו גדלו בצלן של "אימהות ואבות פולניות", הורינו השתמשו באהבה מותנת כדי שנקפוץ דרך החישוקים שלהם.
הם ביקרו אותנו והסכימו לתת לנו חום וקבלה רק אם עמדנו בסטנדרטים חמורים ולפעמים בלתי אפשריים. לעיתים במקומות בהם היינו זקוקים לאישור ולתמיכה שלהם יותר מכול, מקומות בהם כל הדימוי העצמי והערך העצמי שלנו גובש הם התנהגו באטימות, אדישות ולעיתים אפילו בהזנחה ורוע.
כתוצאה גדלנו עם חלק פנימי שתמיד מקטין כל הישג, מבטל כל מאמץ, ומעצים כל ביקור ומקצין כל חיסרון מול אחרים כתיק הרשעה פלילי המוכיח שאנו "ילדים" קטנים, חסרי אונים, וחסרי כישורים, הזקוקים לאמא הגדולה שתגן עלינו ותקבע בשבילינו מה טוב.
הורים רבים נעזרו בהקטנה ויצירת תלות כדי להכהות את הפחד שלהם שנגדל "ונעזוב" אותם. תוכנה פנימית כזאת היא כמו נכות, מאוד קשה לשנות אותה והיא יוצרת "משפך מציאות" שמהפנט אותנו לראות עצמינו כמתחזים, כושלים, וחסרי יכולת גם אם כל העובדות אומרות אחרת.
אין פתרון קצר מועד טוב לבעיה הזאת, מלבד להיות מודע אליה, ולשים משקפיים מתקנות על המציאות, קולות פנימיים לא משפעים עלינו באותה המידה אם אנו מזהים את המקור שלהם ומפסיקים להאמין להם.
5 טיפים לשיחרור מתסביך המתחזה
לפגוש את הפחד
עלינו להפסיק לברוח ולפגוש את הפחד, אולי אני מזויף, אולי אין לי מספיק תעודות והסמכות, ואולי אני לא מושלם
אבל זה המקום והזמן בו היקום מיקם אותי כדי שאהיה צינור לכישרון ויכולת מסויימת, ואת זה אני אעשה הכי טוב, אין לי זכות למנוע מהעולם את המתנה שאני, אפילו אם לא התאמצתי מספיק כדי להיות ראוי לה.
גם אם משהו, יאשים אותי אחר כך, ויעלו אותי על איזה מוקד, זה עדיין שווה את זה. ובכלל מה רע בזה שיזרקו עלי עגבניות, יש בספרד פסטיבל של מלחמת עגבניות (ראה תמונה) ונראה שאנשים נהנים בו.
2. לצאת עם האמת
אל תציג מקסם שווה ללקוחות שלך ספר להם למה באמת אתה יכול לעזור להם, ואם אינך מסוגל להציג להם זאת, לפחות לעצמך.
הצגת עצמך באופן שאינו מסתיר או מחניף תעזור לך לקבל את זה שאין לך רקורד מושלם, שאתה רק בנאדם ושעיקר הסיבה שבגללה אתה הכי טוב אינה כי בהכרח כי אתה בעל הסטטיסטיקות הטובות ביותר. מי בכלל קבע את הסטטיסטיקות האלו?!
לרוב אנשים שניסו למסד ולהגדיר משהו שקודם היה אינטואיטיבי, סובייקטיבי ומבוסס על החלפת אנרגיה עדינה בין אנשים.
חרדת המתחזה יושבת על אשליה שלאחרים יש באמת כוח וסמכות שלך אין. היא מציגה את המתחרים כנוצצים יותר, מבריקים יותר ומתאימים יותר.
חשוב לזכור שאנשים לומדים להתייחס אליך כמו שאתה מתייחס לעצמך. אם תסלח לעצמך על הפגמים והחולשות, גם הם יסלחו לך עליהם.
תתפלא, בניגוד לדעה המקובלת רוב מי שבשל לשינוי לא הולך אחרי ה"פוזה" או תעודות אלה מריח באופן רגשי אם יש לך את "מה שצריך" כדי לעזור לו. אפשר לאנשים האלו להגיע אליך. זכותם לבחור בך.
גם אם אתה לא תמיד בוחר בעצמך. הדבר נכון גם בתחום האינטימי, אם תספר למישהי ניסים ונפלאות על עצמך ויכולתך המינית, סביר שתרגיש מתחזה ברגע האמת, תופעה שתייצר חרדה שתגרום לכשל, עדיף להיות כנה ואמיתי, היא תבין. אותו הדבר נכון לנשים ואורגזמות.
3. אין שם "למעלה" מישהו בעל "סמכות" אמיתית
מקצועיות היא דבר ממשי ולא הסכמה חברתית. נדמה לנו שהקריטריונים שקובעים אותה הם מוצקים וברורים. האמת היא שקריטריונים מקצועיים הם לעיתים ניסיון להגדיר משהו לא ניתן להגדרה כמו ניסיון חיים, כישרון ותפקיד רוחני.
לעיתים אנחנו באמת לא מספיק טובים ומקצועים במשהו ואז בהחלט עלינו לקבל ידע הכשרות ותעודות.
אבל להרבה תחומים כישרון, השכלה לא פורמלית, וניסיון חיים יותר חשובים.
לרוב נותני הסמכות יוצרים קריטריונים הקשורים למנגנוני השיווק שלהם. מי שבידיו הסמכות יכול "למכור" הכשרות, ולמזער תחרות.
לעיתים כמו במקרה של פסיכולוגיה יש מסלול הכשרה ארוך ומפרך, שרובו לא תורם ליצירת מטפל טוב אלה להגביל את מספר המטפלים בשוק, וליצור הילה של חשיבות, שאינה בהכרח מוצדקת. מסלול ההכשרה והכישורים הדרושים להצלחה בו כמעט הפוכים למה שדרוש כדי להיות מטפל טוב.
לימוד אקדמי מלחיץ ותחרותי ביותר כדי להתקבל לתואר מתקדם מייצר אנשים נירוטיים, מנותקים מעצמם, קשים, שכלתניים ומאוד ותחרותיים, בדיוק את ההפך ממה שדרוש לפסיכולוג טוב, כלומר שקט פנימי, חמלה, רגישות, מודעות עצמית והכלה. (אני מכיר כמה פסיכולוגים נהדרים הטוענים שהם כאלה למרות התואר ולא בזכותו).
הדבר נכון להרבה מאוד תחומים. בישראל רק לפסיכולוגים קליניים, רופאים ורופאי שיניים מותר לעסוק בהיפנוזה (אפילו בארה"ב הדרישות נמוכות יותר). הכישורים הדרושים להיות מהפנט טוב הם עולם פנימי וסובייקטיבי מפותח, היכרות עמוקה עם התודעה ויכולת להרגיש ולכוון מצבי טראנס.
אין אולי הכנה גרועה יותר מלמודי רפואה ורפואת שיניים כהכנה ללימודי היפנוזה!!!
הבינו שגם הגדולים ביותר הם רק בני אדם, וחלק ממי שיצר את הסמכות ופיתח את התחום סביר ולא היה מקבל תעודה לעסוק בו היום, אלו שהביאו את היוגה למערב דוגמת ויווקננדה, יוגננדה ושיוונדה לא היו מצליחים כמורי יוגה ברוב הסטודיואים בתל אביב. (סבלו מעודף משקל, וגמישות מוגבלת ביותר).
סביר שפרויד, מילטון אריקסון ויונג לא היו שורדים תואר ראשון בפסיכולוגיה בימינו בפקולטות שהם יצרו. חלקם הודחו מאקדמיות ונרדפו על ידי הממסד של זמנם.
גון לנון ופרדי מרקורי לא היו מתקבלים לרימון, שלום חנוך, ואריק אינשטיין היו מנופים בשלבים הראשונים של ל"דה וויס", סביר שבוב דילן לא היה מתקבל לשיר במסיבה ב"תיכון". סלביסטר סטלון ממש נזרק ממשרדיהם של סוכני שחקנים, והרשימה ארוכה.
הדבר נכון כמעט בכל תחום, גדולי הסמכות הרבנית כמו רבי אברהם אבולעפיה, הרמח"ל ורבי נחמן נרדפו על ידי הרבנים בני זמנם, והצגו כשרלטנים וספריהם לעיתים נשרפו (על ידי יהודים). נסרגדטה מהרג' הגורו המפורסם היה מוכר סיגריות, אקרט טולה ובירון קייטי בעיקר סבלו מדיכאון קליני וקבלו הכשרה "רוחנית" מינימלית לפני ה"הארה".
איינשטיין לא מצא עבודה ב"פיזיקה" ופיתח את רעיונותיו בעבודה פקידותית ב"משרד פטנטים".
גלילאו לא היה פיזיקאי, וקולומבוס היה בטוח שהגיע ל"הודו".
גם אם הקריטריונים בתחום שלך בסדר, תמיד יש יוצאים מהכלל, ואתה אולי אחד מהם.
4. חבקו את כוח-העל שלכם
במאמר שלי על כוח העל שלכם ציינתי שכוח העל שלכם בדרך כלל הוא "מתנה" משמיים, דרוש לעיתים ללטש ולפתח אותו, אבל הוא תמיד היה שם, כוח העל לרוב אינו קשור לדבר שלמדת, יתכן שתגלה שאתה צייר בעל ביטוי ורגישות עמוקים יותר מ"ציירים" מקצועיים, נגן שבאמת מסוגל להיכנס ללב או מטפל שיודע איך "לתקן" דברים עמוקים למרות שאין לך ד"ר בפסיכולוגיה. בגלל שכוח העל שלך אינן שלך. לעיתים "נבחרנו" להיות אלופים במשהו, דווקא כי אין לנו את כל ה"אישורים" החברתיים לכך. כל מי שפגש רופאים בחייו הרגיש את תיסמונת ה"רופא" שבטוח שאלוהים הוא הסגן שלו.
זה נכון להרבה מקצועות "בסטטוס" גבוה. גאווה נוטה לחסום כישרון או השראה אמיתית, פשוט כי "אלוהים" ואגו" לא יכולים לדור באותו מקום. כך ש"מתת אל" באה בחיים לעיתים דווקא במקום שקשה "לאגו" לנכס את ההישג. מי שיש לא סטטיסטיקות טובות הוא לא זה שבהכרח יצליח. דרוש משהו אחר, משהו פנימי, ואולי לך יש אותו.
יותר מידע על כח-העל שלך במאמר שכתבתי.https://business.facebook.com/HeroJourneyCoaching/posts/392863658244780
5. תחושת חוסר ביטחון לא תתמלא מבחוץ, לא משנה כמה הישגים ותעודות צברת
כן, התשובה העמוקה כאן היא "אהבה עצמית".
כל עוד לא תדע לאהוב את עצמך, אתה תלוי בהערכת האחרים. הערכת האחרים לעולם לא תמלא אותך, היא משתנה ותלויה בהמון דברים לא רלוונטיים כמו אינטרסים, קנאה, ותחרות. תמיד יגיע הרגע בו תהיה מוכרח לסמוך על עצמך ועל תפיסת המציאות שלך. זה רגע מפחיד, כל הפחדים, ההתניות והקולות המקטינים ינסו לשכנע אותך לברוח להתקפל. אבל יש רגע בו תיהיה בשל להשליך את כל הפחדים לפח ולהוציא את "עצמך לאור" במלואך.
העולם כולו מחכה לרגע הזה! חלק מהעניין הוא החזרת הסמכות לקבוע ערך לעצמך. באימון באמצעות מסע הגיבור אחד הארכיטיפים החשובים הוא זה של "הילד הנבחר" שהופך להיות המלך.
המלך ארתור, דויד המלך, ושלמה הם דוגמאות לכך. המלך הוא החלק בתוכינו שמעיז לקחת אחריות על החיים ועל עצמו וליצור "ממלכה עצמאית" שאינה מותנה במניפולציות ערך של אחרים עלינו. החברה המערבית מנסה ל"הרוג" את המלך הפנימי שלנו, פשוט כי לאנשים ש"המלך הפנימי" שלהם בגלות קל יותר למכור שטויות.
תרגיל מעשי לזימון המלך הפנימי נמצא בפוסט שלי :למה המלך צריך לחזור. https://business.facebook.com/HeroJourneyCoaching/posts/366243547573458
לסיכום
רוב האנשים שאני מעריך סובלים מרמה כזאת או אחרת של סינדרום המתחזה, אני במשך שנים רדפתי אחרי עוד ועוד הכשרות עד שאדם חכם הצביע על כך, שכמעט לא קיים משהו שימלא את בור חוסר הביטחון שלי.
נראה שעוד הכשרה או תעודה תעשה זאת, או אולי מסלול הכשרה ארוך מאוד שמישהו אחר עושה עכשיו. כמובן שתמיד חשוב ללמוד ולהתקדם, כול עוד כשאתה מסתכל קדימה ולצדדים אינך שוכח את מה שעכשיו עומד מולך.
נאמר שמה ש"הקדוש ברוך הוא" עושה לאחר בריאת העולם הוא מ"זווג זיווגים". הכוונה היא שיד "שמימית" מחברת בין אנשים שיש להם חוסרים לאלו שיש להם את המילוי בשבילם. אם לא תסכים לראות את המתנה "השמימית" שיש לך לתת עכשיו תפספס המון אנשים שזקוקים לך. ה"עתיד" בו תיהיה מספיק טוב אף פעם לא יגיע אם לא תמצא אותו כבר עכשיו!

רוצה לדעת את הארכיטיפ הדומיננטי שלך ולברר אם אימון במסע הגיבור יכול להביא לחייך פריצת דרך? מלא פרטים ונקבע שיחת ברור ואבחון של 20 ד ללא עלות!

פוסטים נוספים

שיתוף:

גלילה לראש העמוד

הרשמו כאן לקבלת שאלון אבחון ארכיטיפ דומיננטי במתנה

דילוג לתוכן