הקדמה
מסע הגיבור מקבל את הביטוי הברור ביותר בעולם הקומיקס.
אני אישית חובב של הז'אנר אבל גם מי שאינו חובב חייב להודות בהצלחה המסחררת של הז'אנר הזה ועל השפעתו העצומה בתרבות הנוער והיום גם בחברה המיינסטרימית הבוגרת. העובדה שהז'אנר הזה מצליח כל כך גורמת לארכיטיפים של הז'אנר להיטבע בתת-מודע הקולקטיבי, ולמעשה לעצב את הדרך שבה אנו חושבים ומבינים את המציאות. מדובר לדעתי בשפה מיתולוגית חדשה שלעתים כמו בספריו של ניל גיימאן גם מודעת לעצמה ככזאת. לתופעה הזאת צדדים חיוביים ושליליים.
מצד אחד גיבורי הקומיקס בעלי כוחות על מייצגים את הצורך הפנימי שלנו לגלות את "כוח העל שלנו" או במילים אחרות להפוך ל"גיבורים" של עולמנו. מצד שני הרעיון שרוב הסרטים האלו מניחים באופן סמוי הוא שהמצב הקיים בסדר, והגיבור רק משיב את הסדר הקיים לקדמותו לאחר שנבל זה או אחר ניסה להפר אותו.
המצב הקיים מבחינה חברתית כמו שהוא כרגע רחוק מלהיות מצב אידיאלי, לעתים אני מזדהה יותר עם המנוולים. הם לפחות חולמים על מציאות אחרת וטובה יותר לדעתם. כמובן שהמציאות שהם שואפים אליה היא בדרך כלל פתולוגית ומבוססת על כוחות הצל. אבל לפחות הם מעזים ללכת נגד הזרם ולהתנתק מההיפנוזה הקולקטיבית של העדר. אני רואה בכך ביטוי לתחושה עמוקה שמשהו בעולם כמו שהוא היום, לא בסדר.
החלום האמריקאי שגיבורי הקומיקס מגנים עליו, הפך לסיוט להרבה מאוד אנשים. הראיה של הקפיטליזם האמריקאי כבשורה שאמורה להציל את העולם ממלתעות הפשיזם והקומוניזם בתקופת תור הזהב של הקומיקס הפכה לקללה בפני עצמה.
הפנים המכוערות של התופעה הזאת ברורים. הם כוללים השמדה בלתי מבוקרת של הטבע מתוך אינטרסים כלכליים, דיכוי האוכלוסיות החלשות והפיכת חמדנות חסרת רסן לתכונת אישיות נערצת. יש מקום ליצירת גיבורים המייצגים "תרבות נגד" אמיתית בדומה לקומיקס החתרני של שנות השישים והשבעים דוגמת הסרט "החומה", "פריץ החתול" ו"מתכת כבדה". הקומיקס היום הוא חלק ממכונה מסחרית עצומה והוא משרת את ערכיה. בכל זאת הוא נוגע בעומק נפשי ורוחני מסוים. אולי כבדומה למדע בדיוני הריחוק שלו מעולם המציאותי מאפשר לו חופש ביטוי גדול יותר.
באטמן
באטמן הוא אחת הדמויות האהובות עלי. באטמן מיצג כמובן אישיות הסובלת מסינדרום פוסט טראומטי. הוריו נרצחו לנגד עיניו והוא סובל מחרדת מוות מתמדת, שההתמודדות שלו איתה זה להתחפש לעטלף ולהילחם בפשע. הוא עושה זאת כדרך להחזיר לעצמו תחושת שליטה וסדר בחייו. תחושה שנופצה כשהוריו נרצחו ואיתם התא המשפחתי הבטוח.
הפיכת הפחד לכוח
באטמן מייצג דמות שאינה מפחדת מהצל שלה, דבר המיוצג בעצם היותו איש העטלף. העטלף הוא החיה שברוס ויין בהיותו ילד פחד ממנה. הוא "האביר האפל" הנלחם בפשע אבל למעשה הוא פושע בעצמו. הוא אינו מכבד את החוק ומשתמש בלילה במסכה כדי להסתתר ממנו. במובנים רבים הוא דמות אלימה ואנטי סוציאלית כמו אויביו.
דמותו שנוצרה בהשראת זורו, לוקחת את החוק לידיים ושוברת את כל הכללים. כגיבור הוא מנסה להחזיר לעיר גוטהם את הביטחון שאבד לו בתקופת ילדותו. בניגוד לדמויות גיבור אחרות בעלות כוחות-על "אמיתיים",
באטמן הוא בן אדם שהתחפש לגיבור-על. כוחו האמיתי הוא נכונותו לצעוד בעצמו לנתיב הפשע כדי למגר את הפשע. בזכות הנכונות הזאת הוא מסוגל להבין איך הפושעים חושבים ומה החולשות שלהם. הוא גם קול מחאה נגד מערכת חקיקה שמגינה מידי על "האזרח". מצב בו עבריינים מנצלים את רכות החוק כדי לפשוע ביתר קלות בחפים מפשע. מצב כזה היה קיים בשנות השבעים באמריקה ובמיוחד בערים גדולות דוגמת ניו יורק. באטמן נמצא בליבו של הקונפליקט הנצחי בין החוק האבסטרקטי והחוק האישי.
ארכיטיפ ה"נוקם"
הארכיטיפ שהוא מיצג הוא סוג מיוחד של ארכיטיפ הלוחם. הקרוי לעתים "הנוקם" (VIGILANTE). באטמן מתפלש בלכלוך וברשע אבל הוא עצמו לא ניתן להשחתה. הוא הלוחם שהפנים את קוד הסדר והצדק במידה כזאת, שהוא לא מחויב לשמור עליו ברמה החיצונית. קוד המוסר החיצוני בא להגן על לוחמים מהחלק האכזר והרע של עצמם. בטמאן מוותר על ההגנה הזאת כדי לקבל חופש לפעול ביעילות גבוה יותר.
הוא מקריב את זהותו כאיש חוק. דוגמאות לדמיות כאלו לא חסרות: זורו, הארי המזוהם, ודמותו ההיסטורית של השריף וויט ארפ (Wyatt Earp).
במציאות בה החוק הרגיל מאבד את כוחו ולמעשה נותן מחסה לתרבות של פשע נדרש גיבור המסוגל לשבור את החוקים וליצור סדר וצדק בעצמו.
חוקי לעומת צודק
כמובן שחוק אינו בהכרח מנגנון צדק, חוק הוא בסך הכול כללי משחק שאליטה השולטת כופה על הנשלטים. השואה, העבדות, והוצאתו להורג של סוקרטס היו מהלכים חוקיים לחלוטין. דמותו של באטמן היא קריאה לצאת מהנורמה של התחבאות מאחורי מוסכמות חברתיות כדי לעשות משהו למען העולם. בתקופת מגורי בעיר ניו יורק, העיר שהיוותה השראה לגוטהם, ראיתי שמאוד נהוג להתעלם מחסרי בית. לקחתי על עצמי לתת מעט כסף בכל יום לחסר בית ולהסתכל בעיניו כאדם לאדם. גיליתי שזה מאוד קשה.
מסכה שמגלה אנושיות
הקושי העיקרי בשבילי היה לגלות שמאחורי הסחבות נצא אדם חי, מרגיש וחושב, בדיוק כמוני. באופן לא מודע יצרתי מסך לכל המציאות הזאת כי פחדתי לראות כמה אני קרוב להיות במקום בו הוא נמצא. פעילות ברוחו של באטמן היא מעשה של ענווה. בטמאן מוכן לוותר על העמדה הצדקנית והמתנסה של איש החוק המורם מעם. הוא מבין שאינו שונה מהותית מהעבריין. הוא מקבל שבנסיבות מסוימות גם הוא היה יכול להיות עבריין. דווקא המסכה של באטמן היא זאת שמאפשרת לו להיות אנושי. באטמן הוא הפושע שנלחם בפשע. בזכות זה שאינו רואה את עצמו כמישהו טהור ונשגב, הוא יכול לתקן את העולם באופן שגיבורים צדקניים לעולם לא יוכלו.
באטמן ומסע הגיבור
הסרט "באטמן ההתחלה" מציג את מסע הגיבור שיצר את באטמן. בסרט באטמן עובר דרך תהליך הכשרה על ידי מנטור כריזמטי שהתברר לקראת הסוף כדרקון, המנטור מנסה לגרור את באטמן לנתיב חיים של טרוריסט לאחר תהליך הכשרה ארוך. רק בנקודה הזאת בסרט באטמן בצע בחירה ערכית אמיתית והופך למעשה לגיבור. בסדנאות לגמילה מהתמכרות הסרט הזה מוקרן לפעמים כהדגמה ליכולת שיש לאדם אמיץ להתגבר על לחץ חברתי ולבחור בנתיב חיים נכון.
סרטון נפלא המנתח את דמותו של באטמן מזווית פסיכולוגית.
הענק הירוק
הענק הירוק מסמל את המבנה הפסיכולוגי של אישיות קוטבית (BIPOLAR). אישיות קוטבית מאפיינת אדם שאינו מוכן לפגוש את הצל של עצמו. דמותו של הענק הירוק מבוססת באופן ברור על הרומן המפורסם מ-1886 "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד" ועל הספר "ד"ר פרנקנשטיין".
מהוא הצל
הצל נוצר כתוצאה של הדחקה של חלק אישיותי אותו אסור היה לחוות בילדות (דוגמת זעם על אמא), אותו חלק עבר ניתוק מהאישיות הכללית ונתפס כמשהו זר וחיצוני לאישיות. בתהליך כזה נוצרת אישיות שניה במחתרת התת-מודע שמחבלת ונלחמת באישיות הרגילה. האישיות המשנית הזאת מתגלה ולוקחת שליטה בתנאי סף, מצבים בהם השליטה על סוגרי התת-מודע נחלשת.
אובדן שליטה כתולדה של הדחקה
אדם "שאסור" לו לבטא את צרכיו הרגשיים כי תפקידו בילדות היה להכיל הורה זועם וחסר סבלנות יהיה מועמד טבעי לתסביך הזה. ילד כזה יצבור בתוכו תסכול וזעם כלפי הקרובים אליו, במיוחד אילו שתפקידם לדעתו לספק את צרכיו אבל אינם מסוגלים לנחש את מחשבותיו ולמלא את צרכיו בלי שיבקש מהם. התסכול והזעם יתפרצו לבסוף בפעולה הרסנית חסרת שליטה. מעשי רצח המונים בהם ילדים יורים בכיתה שלמה בבית ספרם ללא סיבה היא לעתים תוצאה של דינמיקה כזאת. באופן מתון יותר מדובר באדם שחלקים שונים באישיותו התרחקו מידי אחד מהשני והוא אינו יכול לחבר ביניהם יותר.
ארכיטיפ הכוכב בעל הרס עצמי
תופעה כזאת מופיעה באופן ברור אצל כוכבי רוק ופופ מפורסמים הנותים להרס עצמי והתמכרות. אחת הסיבות לכך היא שהאישיות החיצונית שלהם נעשתה כו זוהרת וגדולה מהחיים עד שהתנתקה כליל מה"אני" הפנימי הרגיל שלהם. במצב כזה הם נדרשים לשחק בפני עצמם והעולם דמות שאינה מייצגת את תחושותיהם האמיתיות כלפי עצמם. הענק הירוק מסמל במקרה זה דבר חיובי,הוא מגלם את הצורך המתפרץ לשבור את מסכת ה"זוהר" שהפכה לכלא. הענק הירוק כגיבור עובר "תהליך" ריפוי בסרטי הקומיקס.
אחד התהליכים המרכזיים שאדם שדמות הענק הירוק מאפיינת אותו צריך לעשות הוא יצירת אינטגרציה אישיותית והחזרת בעלות על חלקי הצל. מעניין לראות שקיימים אנשים מפותחים מאוד רוחנית שעדין מתפקדים בדומה לענק הירוק ומגלים לעיתים כעס ואנוכיות גרועים מאלה של אנשים שלא עשו עבודה רוחנית מימיהם. הביוגרפיות של כמה גורואים מפורסמים מהמאה העשרים ממחישות זאת. בדרך כלל אנשים אלו אינם שרלטנים. דרכים רוחניות מסורתיות לא נותנות מענה לבעיית הצל. כל כמות מדיטציה שבעולם לא יכולה לעדן ולתקן חלקי אישיות שאינך מוכן לקחת בעלות עליהן.
תהליכי התפתחות ונתקים באישיות
אנשים הפונים לעבודת התפתחות עלולים ליצור נתק עצום בין החלק ה"מואר" באישיותם לחלקי הצל. במקרים רבים, אנשים כאלה בונים לעצמם "זהות" של אישיות רוחנית, טהורה ונשגבת. מה שמקשה עליהם עוד יותר להכיר בחולשתם ולטפל בחלקי האישיות המודחקים שלהם.
ברוס בנר, הענק הירוק במצבו האנושי הרגוע, מאופיין באישיות שקטה, עדינה ופסיבית. הוא שונא את הענק הירוק, הצל האלים והמופרע שלו. הדבר מסמל את חוסר מוכנותו לפגוש ולקבל את הצל שלנו. הדבר מדגים כיצד אותם חלקי אישיות שאנחנו לא מוכנים לראות בעצמינו מושלכים על האחר. השנאה וחוסר הקבלה שלנו כלפיהם מנותבים לאלימות כלפי דבר חיצוני. תהליך עבודה נכון יוצר קשר בין קטבי האישיות. קשר כזה משפר את שתי החלקים.
הענק הירוק מקבל יותר מאישיותו המתונה והסבלנית של ברוס וברוס נעשה יותר אסרטיבי וישיר.
הג'וקר
בעיני ממחיש את רעיון הצל באופן מושלם. במקרים רבים ניתן לאפיין סיפורים טובים מסיפורים רעים על פי עומקן של הדמויות הרעות. הג'וקר הוא בהחלט דמות עמוקה ומשמעותית והיא מאירה את דמותו של הגיבור באופן מופלא. בדומה לברוס וויין, הג'וקר חווה טראומה משמעותית, שהפכה אותו מאדם רגיל מודחק המקיים מעטה של שפיות ונורמליות למטורף קטלני. (דמותו של הג'וקר עצמו השתנתה עם הזמן בתקופת תור הזהב ותקופת הכסף של הקומיקס)
ניתן להבין את הג'וקר במונחים של פסיכולוגיה פרוידיאנית, פסיכולוגיה פרוידיאנית רואה את האישיות כמורכבת משלושה חלקים והם ה"איד" או הדחפים והיצרים, ה"סופר אגו" או המערכת המוסרית וכללי החברה, וה"אגו" מתווך ביניהם. אדם נורמלי חיי במתח פנימי המתמיד בין הצורך לענות לדחפי "האיד" לבין להתנהג על פי תכתיבי הסופר אגו". זהו מצב זה בו האדם הוא משרתם של שני אדונים בעלי רצון מנוגד. מדובר במצב קיומי שבו הסבל הוא תוצר לוואי קבועה ובלתי נמנע.
הג'וקר מייצג את ה"איד" הפרוידיאני כשזה משתחרר ללא שליטה ועושה כרצונו. הג'וקר במובן מסוים מייצג את פילוסופיה ההדוניסטית, נהיליסטית אנרכיסטית. פילוסופיה כזאת בועטת בכל משמעות ערכית לחיים מקדשת את האבסורד. כשאין ערכים ואידאלים לחיות לאורם מה שנשאר הוא מימוש הדחפים הבאים מה"איד" ללא כל בקרה ושליטה. אכן הג'וקר נהנה מחופש מנטלי מוחלט. בניגוד להנחה שטבע האדם הוא טוב והחברה היא זאת שמקלקלת אותו.
יוצרי הג'וקר מייצגים את הגישה של תומס הובס בלוויתן" המניח שטבע האדם גרוע ופגום מיסודו ולכן הוא זקוק לריסון חיצוני. הג'וקר לדעתי אינו מיצג את ה"איד" של אדם בריא שגדל בסביבה תומכת, אלא "איד" של אדם שסבל מהדחקה ארוכת שנים. מנקודת מבט יונגיאנית הג'וקר מיצג בנוסף לנוול (הצל) את ארכיטיפ התחבולן" (TRICKSTER) , הוא מקדם את העלילה, שובר את הסדר הלינארי וחושף עומקים בדמות הגיבור.
הטירוף שבשפיות קיצונית
באחד מספרי באטמן הג'וקר מאושפז בבית חולים לחולי נפש ורופאיו נדהמים לגלות שלא ניתן למצוא מחלת נפש שמתאימה למצבו. הוא מתנהג כחולה בדלוזיות אבל יש לו הערכה צלולה ומדויקת של החיים, הוא נראה כפסיכופט אבל הוא מסוגל להבין את רגשות האחר, הוא נראה כמגלומן אבל הוא מודע לחלוטין לכוחותיו וחולשותיו. מצבו של הג'וקר הוא למעשה מצבו של אדם הסובל "משפיות פתולוגית". הוא מאמץ באופן מלא את התפיסה הפוסט מודרניסטית. תפיסה שחושפת לפני האדם את חוסר המשמעות והאפסיות של החיים.
ניתן לומר שאנשים שפויים זקוקים כדי לתפקד במערכת של הונאות עצמיות שבלעדיהם היה מאוד קשה לתפקד. אחד מגילויו של העידן הפוסט מודרני הוא ההכרה שאנחנו חיים בעולם בו המוות יכול לבוא בכל רגע, בו שום הישג לא נשאר לאורך זמן, בו זקנה, מחלות, עוני ואובדן הם אפשרות ריאלית בכל רגע ורגע. עולם בו אנחנו לא ילדיו ומעשה ידיו של האל הגרים בחלקת גן העדן הקטנה שיצר, אלה שורה של צירופים כימיים החיים אקראיים על סלע קטנטן המתחמם לאורה של פצצת מימן מרוחקת, ביקום כמעט אינסופי.
הגשמת הפוסטמודרניזם – מה קורה שחיים בכנות רדיקאלית בלי תכלית
חלק מהדלוזיות האלו הם תחושת הנצחיות של האגו, תחושה שיש לפעולות אנוש משמעות ותחושה שיש בחיים משהו מעבר למולקולות חומר ביחסי גומלין אחת עם השנייה. במצב כזה הג'וקר סובל משפיות אבסולוטית. הוא מעיז לחיות ללא מנגנוני הגנה המשכיחים את הריקנות וחוסר התכלית. הג'וקר מחבק את הטירוף הזה וכל שליחותו היא לחשוף את האקראיות השרירותיות של החיים בצורה הברורה והמוקצנת ביותר. מנגנוני "שיכוך הכאב הקיומי" לא מתפקדים אצלו והוא רוצה שכל העולם ירגיש את זה. הוא מורד בכל ערכי המוסר הרגילים וחושף את הצביעות והשקר שבבסיס קיום החברה האנושית. הוא רוצה להראות שאין אדם שלא נמצא מרחק של יום גרוע אחד מטירוף.
הג'וקר הוא למעשה כוח ארכיטיפי, הוא לא נלחם בשוטרים והגיבורים. הוא נלחם ב"טוב" עצמו. כל מערכת מוסרית נראת לו כאשליה וזיוף. הג'וקר רואה כמשימת חייו להוכיח לכל מי שרואה עצמו כאדם מוסרי אינו אלא חיה פראית החי בבועת אשליה מנופחת המבוססת על הונאה עצמית.
אל התוהו, מורה ז'ן ורשע קדוש
לג'וקר יכולת להרוס את ה"סדר הפנימי" השטחי באישיותם של קורבנותיו ולעורר את הטירוף והכאוס הנמצאים בעמקים. בכך הוא מסוגל לייצר כפילים של עצמו בכל מקום.
הכוח הזה מתקשר לאמירתו של השמאן דון חואן בספריו של קרלוס קסטנדה שההבדל בין משוגע לאדם רגיל הוא ש"לאדם רגיל יש קיבעון (פיקסציה) על רעיון שיש עליו הסכמה חברתית בעוד למשוגע יש קיבעון על רעיון שאין עליו הסכמה חברתית" החכם על פי דון חואן הוא זה שהשתחרר משני סוגי הקיבעון מסוגל לחוות את המציאות כפלא מסתורי, כאוטי ורב מימדים. במובן הזה הג'וקר יכול להיתפס כמורה ז'ן מופרע. הג'וקר חושף את הטירוף שמתחת לחזות הנורמלית. אנשים מגיבים אליו בקיצוניות של פחד או בפליאה. טירוף ושפיות רדיקלית הם למעשה מושגים זהים. הג'וקר במובן מסוים התחיל בחיפוש פילוסופי רוחני שבמהלכו שבר את ההתניות התודעתיות אבל נתקע באמצע הדרך. הוא הרס את כל מנגנוני ההגנה הסוגרים את תודעתו מהאינסוף, אבל לא מצא עדיין את האהבה והסדר הגבוהה הקיימים במקום בו מוסכמות חברתיות נגמרות. נראה שבאטמן הוא היחיד שחסין אליו. הסיבה לכך אולי היא שרוב האנשים לא מעיזים לגעת בנקודת הטירוף הפנימית שלהם.
באטמן לעומת זאת נמצא במגע מתמיד עם נקודת הטירוף. בניגוד לג'וקר שהטירוף או השפיות הקיצונית השתלטה עליו לחלוטין, לבאטמן יש יציבות אישיותית המאפשרת לו לנתב ולהשתמש בכוחו העצום של התוהו באופן מוסרי וצודק.
הדמיון בין הג'וקר ובאטמן
ניתן לומר שהג'וקר ובאטמן דומים יותר אחד לשני מאשר הם דומים לאנשים רגילים.
שתיהם מכירים בכך שהוויה שלהם היא משהו גדול בהרבה מהאזור המצומצם של האישיות שמותר לאדם רגיל להיות מודע אליו.
שתיהם חיים חלק גדול מזמנם במימדי הצל של ההכרה שלהם. הג'וקר מחליט לבטא את איזורי הצל בטוטליות ומנסה להפוך את העולם כולו למרחב צל כאוטי בעוד שבאטמן מכיר בצל ופוגש אותו אבל מסוגל ליצור איתו סוג של אינטגרציה עם אישיותו הרגילה. האינטגרציה הזאת אינה שלמה היות והוא עדין שומר על זהות כפולה כמליונר נהנתן ביום ולוחם צדק בלילה. אבל נראה ששתי חלקי האישיות שלו משתפים פעולה אחד עם השני. הג'וקר לא מסוגל ליצור אינטגרציה כזאת. האישיות הרגילה שלו נהרסה לחלוטין ונבלעה באזור הצל.
הג'וקר החסידי – הופעתו המפתיעה של הג'וקר התורה
תורת הקבלה היהודית שופכת אור מעניין על הנושא הזה. הקבלה רואה בתוהו ובסדר מציאות תודעתיות. התוהו הוא המציאות של זמן הילדות,מציאות בה יש חווית חיים חזקות אבל מעט יכולת לעבד ולשלוט בהתנהגות. עולם התיקון לעומת זאת מיצג מציאות בה חווית החיים חלשה אבל יש יותר יכולת לעבד ולנתב אותה לפי תבניות מסודרות. דמותן של עשיו ויעקב מיצגות את עולמות התודעה האילו. עשיו שייך לעולם התוהו, ויעקב שייך לעולם התיקון.
יעקב והמלאך כסיפורו של הג'וקר ובאטמן
בסיפור חציית הירדן והמאבק עם המלאך על הגשר מוסבר שיעקב נאלץ לנצח את מלאכו של עשו ולהפוך ל"עשיו" מתוקן בעצמו כדי שיוכל להשלים עם אחיו ולחיות בארץ אבותיו ללא פגע. הרב מנחם מנדל שניאורסון הידוע בכינוי "הרבי מלובביץ" הגדיר את מצבו של יעקב לאחר המפגש עם המלאך כמצב בו לאדם יש אנרגיות והתלהבות האופיינית לילדים ויכולת פעולה ושליטה עצמית האופיינית למבוגרים. הוא רואה במצב הזה אידיאל לשאוף אליו.
באטמן במובן מסוים מייצג את יעקב המתוקן. יעקב המקבל את השם החדש "ישראל" ומסוגל להתמודד ולהכיל כל רמה של תוהו וטירוף בלי לאבד את הסדר הפנימי שלו."כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל".
תוהו המוביל לסדר גבוה יותר
בקבלה מוזכר תוהו מסדר נמוך, מצב בו האדם בדומה לילד פשוט נענה ליצירו, לתוהו מסדר גבוהה בוא האדם מוצא את החופש והספונטניות שמעבר לאישיות בכך שהוא חיי באופן טבעי את מטרת הבריאה שהיא אהבה לא מותנית ורצון להיטיב עם שאר הנבראים. הגיבור הסטנדרטי מייצג את עולם התיקון, הוא מנסה לחיות חיים ערכיים ומוסריים. מדרגה כזאת אינה נחשבת להצלחה שלמה בהתפתחות הגיבור. הגיבור הרוחני השלם נדרש להשיג את מדרגת התוהו העליון. הג'וקר הוא כוח מניע בתהליך הזה. שליטתו בתוהו מסדר נמוך היא כה גדולה, שגיבור שכוחו שייך לעולם התיקון, כלומר לכפייה של האגו את ערכי ה"סופר אגו" על ה"איד" אינו יכול לעמוד בפניו. הג'וקר משחית ומקלקל אנשים כאלה בקלות דרך יצירת מצבי בחירה בלתי אפשריים בהם שתי האפשרויות יובילו את הגיבור לבגוד באחד מערכיו. הוא מוביל גיבורים סטנדרטיים למצבי סף בהם הטירוף הפנימי מציף את הגיבור וסוחף אותו למערבולת הרס. רק גיבור שכוח הסדר שבו אינו מעולם "הסדר התחתון" או התיקון, אלא בשורש הסדר שנמצא בעולם התוהו העליון, יוכל לעמוד בפניו ולבטא את הגמישות והצלילות הדרושה כדי למצוא את הסדר והכיוון גם בלב הטירוף. הג'וקר מכריח את באטמן למצוא שוב ושוב את הסדר העליון. הוא יוצר מצבים שרק התעלות כזאת תציל אותו מליפול למערבולת של כוחות התוהו.
בחירה חופשית בעולמו של הג'וקר
הג'וקר ובאטמן מדגימים את עקרון הבחירה החופשית באופן המלא שלו.
שניהם רואים את ה"ריקות" של החיים ומבינים שהם אילו שיוצרים את המשמעות בתוך הכאוס. הג'וקר בוחר לזרוק כל מערכת מוסרית, באטמן בוחר לאמץ מערכת מוסרית באופן שלם. השופט, נבל נוסף ביקום של גוטהם סיטי, מייצג את קו האמצע בינהם. השופט שהיה בעבר "התובע הראשי" של העיר, מכריע את כל החלטותיו בין אם לפעול באופן מוסרי או באופן ניהיליסטי על בסיס הטלת מטבע.
על פי קאנט טוב אמיתי הוא בחירה בטוב המבוסס על אוטונומיה אישית מלאה. במובן מסוים רק דמויות כמו באטמן, הג'וקר והשופט מסוגלים לעשות זאת באופן אמיתי, הטוב של אנשים אחרים הוא בסך הכל התניה חברתית המבוססת על הסתגלות חברתית וקבלת אישור. הג'וקר עמל כדי לחשוף את זה. במובן מסויים הוא זרז להתפתחות רוחנית וקריאה להפוך לאישיות "אוטונומית" בעלת בחירה חופשית. הוא רחוק מלהיות דמות מופת וניראה שהוא אדיש לסבל הנורא שהוא גורם.
סופרמן
בעוד שבאטמן מיצג בין אדם שהתחפש לגיבור-על סופרמן מיצג גיבור-על שהתחפש לבין אדם. הקושי הגדול של סופרמן הוא כיצד להשתלב בחברה האנושית ולקיים חיים נורמליים מצד אחד ומצד שני להיות כה נעלה ורב עוצמה. סופרמן מציג את הבדידות והקושי של להיות שונה ומיוחד. הוא מייצג במידה רבה את ארכיטיפ הנבחר, הגואל או האווטר. הוא מגיע פשוטו כמשמעו מכוכב אחר. הוא רב עוצמה מעל לכל דמיון וטהור ברמה על אנושית. הוא מוכן להציל את האנושות שוב ושוב גם אם האנושות פעם אחר פעם מפנה לו את הגב, בוגדת בו, ויורקת בפניו.
סופרמן כדמות האווטר – השליח מכוכב אחר
דמות האווטר היא דמות חשובה מאוד בתת מודע הקולקטיבי האנושי. האווטר הוא ה"אל" או "המלאך הנבחר" הלובש גוף אנושי כדי להוביל לשינוי רוחני בהיסטוריה האנושית. למעשה כמעט כל דת מציגה דמות כזאת.
ארכיטיפ הגואל בדתות
המשיח הוא האווטר היהודי, וכמוה גם במידה מסוימת אבות האומה ומשה רבינו. ישוע הוא דמות אווטר הנוצרי ועל היותו "מכוכב אחר", כלומר בין אלוהים מבוססת הנצרות. בהינודאיזם (המקור למושג האווטר,) מוצגים עשרה אווטרים של האל וישנו. וישנו הוא האל שמטרתו לקדם את האנושות אל מטרתה הרוחנית. דרכו לעשות זאת היא להתגלם בדמויות אנושיות או חצי אנושיות לאורך ההיסטוריה ולבכל דור להלחם ברוע ולהעניק ידע רוחני. ראמה, קרישנה ובודהה הם נציגים מפורסמים של הגלגולים שלו.
למה צריך בכלל אווטר
הרעיון בכל המקרים דומה. האנושות שקועה במשבר מוסרי וחברתי עמוק. המשבר קשה כל כך שנדרש סוג של "אקס מכינה" כדי להציל אותה. מצב בו ההתפתחות האנושית רוחנית קולקטיבית סטתה מהתוכנית האלוקית ועשתה פניה לא נכונה קריטית. (לעיתים לא מדובר במשבר אלא בזמן בוא האנושית צריכה לעבור זינוק רוחני גדול, תמיד משהו גדול נדרש כדי להחזיר אותה למסלול או לקדם אותה). לשם כך ישות אלוהית רבת עוצמה חייבת להתגלם בתוך העולם. הישות הזאת למרות שמבחינה פיזית היא בשר ודם, אינה חלק מהמשחק האנושי. היא לא הגיעה לעולם כדי לעבור תהליך למידה אישי רגיל אלה כדי להשפיע על קבוצה גדולה של אנשים ולעיתים על העולם כולו.
מעניין לציין שלמרות שבמובן מסויים ארכיטיפ המשיח או הגואל הוא ארכיטיפ גיבור שנראה חסר פגם ומעל לאפשרות של כישלון. תמיד יש לגואל הזה חולשה מסוימת ובמידה רבה הוא אנושי יותר מהאנושות עצמה.
מדוע לגיבור הכל יכול חייבת להיות נקודת תורפה?
הסיבה שלגואל יש חולשה מבחינה תאולוגית היא "עקרון הבחירה החופשית". הגואל מיצג את ההשלכה של התת-מודע הקולקטיבי לשינוי תודעתי. במקרה שהתת-מודע הקולקטיבי לא מוכן לגאולה, הגואל לא יכול להצליח.
לכן לדוגמה ה"ארכיטקט" במטריקס מספר ל"ניאו" שהוא "הגואל" מספר שבע ושישה גואלים לפניו נכשלו. זאת הסיבה לדוגמה שישוע נתפס כמשיח שלא השיג את מטרתו ועליו לחזור שנית. זאת הסיבה לאמונה היהודית שבכל דור נולד המשיח הפוטנציאלי, המשיח הפוטנציאלי בוחן את האנושות, הוא אינו יכול להתגלות עד שהאנושות תיהיה ראויה לקבלו. זאת אולי הסיבה שקיים בעולמו של סופרמן קריפטונייט, מתכת מכוכבו של סופרמן שיכולה לנטרל את כל כוחותיו. למעשה המשיח תלוי באנושות והוא במידה רבה דמות הצל החיובית שלה.
ביהדות יש תפיסה בה המשיח (משיח בן יוסף) יהרג על ידי האויב הרוחני שלו (רומלוס הרשע), והצלחתו תלויה בזכויות של עם ישראל ותפילותיו. הסיבה לאונשיותי של הגואל היא שהוא מיצג למעשה את כל הטוב האנושי. רגישות, פגיעות וצורך באהבה הן במהותן תכונות אלוהיות.
סופרמן והמשיח – אידיאל ההקרבה
בגמרא היהודית מצבו של המשיח לפני הגאולה הוא לחיות כקבצן בשערי רומי. המשיח או הגואל אינו על-אנושי במובן של מנותק מרגשות וצרכים אנושיים, אלה להפך, הוא חווה את האנושיות באופן עמוק ושלם יותר מבני תמותה. הוא ה"אנושיות הקולקטיבית" ולכן התיקון העצמי שלו הוא התיקון הקולקטיבי של האנושות. סופרמן מחפש שייכות, הוא אינו לובש מסכה בדומה לשאר גיבורי העל. כי להיות גיבור בשבילו אינו מצב זמני הדורש ממנו לצאת מהזהות האינדיבידואלית. סופרמן הוא גיבור עשרים וארבע שעות ביממה. המסכה מסמלת את האישיות המוחצנת. המושג "אישיות" הוצג לראשונה בדרמה היוונית בהם השחקנים לבשו "פרסונות" כדי לגלם את הדמויות. סופרמן הוא המהות של הגיבור, בשבילו המסכה נועדה כדי להיות אדם רגיל ולחיות בין בני האדם.
אף אחד לא מצפה שסופרמן יסתתר, ממי יש לו להתחבא ולאיזה מטרה?! אבל הוא מתחבא בכל זאת בדמותו של קלרק קאנט, גבר קלמזי וחסר ביטחון שנאלץ לכתוב כתבות "אנטי סופרמניות" בשביל בוס מעצבן היורד לחייו. דמות הנבחר, הגואל והמשיח אינן בהכרח דמויות אלוהיות. קיים מעין ציר עוצמה בין אלוקי ואנושי שהדמויות האלו ממוקמות עליו. ניתן למקם גיבורי על שונים על הציר הזה. דמותו של הארי פוטר, לוק סקייווקר ובאפי ציידת הערפדים הם בעיקר האנושיות בעוד שאסלן, האריה מנרניה, וגנדלף הם יותר בכיוון האלוהי.
מסע הגיבור של סופרמן
מסע הגיבור של סופרמן הוא מסע הגיבור מזווית אלוהית, האויבים שלו גדולים מהחיים. בין אויביו מיליארדרים מרושעים, נבלים שבאו מהכוכב שלו ומחשב-על השולט במערכות הנשק של כדור הארץ. ובכל זאת נראה שהאתגרים הגדולים באמת של דמותו היו פגישת הצל כמוצג בסופרמן 3 מ 1983 והצורך להשתלב חברתית שגרם לו להפוך לבשר ודם בסופרמן 2 מ 1981. אולי אני לוקח סרטים ברצינות גדולה מידי אבל סופרמן 2 מגלה תחושה שכל נבחר כמהה לעיתים להיות רגיל. דמותו של סופרמן היא דמות מאוד שימושית כשאנחנו רוצים להתחבר לכוח הטוב הטהור. תמיד אפשר לשאול מה סופרמן היה עושה, רק לא לנסות לעוף מהחלון אחרי.
מלחמת הכוכבים - דמותם של דארת ויידר אנקין סקייווקר ולוק - מסע הגיבור ומסע הדרקון באדם אחד ובבנו
על פי ג'וזף קמפבל מלחמת הכוכבים, הסדרה המצליחה בהיסטוריה היא ייצוג כמעט מושלם של מסע הגיבור. ג'ורג לוקאס, יוצר הסדרה טען שללא מחקריו של קמפבל כתיבת מלחמת הכוכבים היתה לוקחת עשרים שנה יותר. דארת ויידר התחיל וסיים כאנקין סקייווקר ,גיבור ואביר ג'די המייצג את ארכיטיפ הלוחם הקדוש. למרות כשרונו וקסמו כילד היה בנפשו משהו מודחק ומכוער. כוח הצל הזה שלא טופל התעורר בתנאים מסוימים ולקח שליטה. ברגע מסוים אנקין סקייווקר הודחק וכוח הצל השתלט.
לאחר מאבק מול מורו הקודם אוביאן קנובי שניסה להציל את נשמתו ולהחזירו אל הצד הטוב של הכוח, אנאקין נפצע, אהובתו לכאורה מתה, והקיסר הרשע, אדונו של הצד האפל הפך להיות ההשפעה הדומיננטית על חייו.
סיפורו של דארט ווידר – כיצד נולד דרקון
הטראומה של ההפסד לאוביאן, ונכות גופנית הייתה קשה מכדי לעבור תהליך עיבוד בריא. אנקין כיסה את עצמו מהעולם במסכה והפך לדארת ויידר. השריון השחור והמאיים בה להסתיר ולפצות על תחושת החולשה וחוסר האונים. הגיבור הפך לדרקון. במשך חיים שלמים הוא ניסה להוכיח שהוא החזק, העוצמתי והשולט. הוא יצר אין ספור קורבנות ודרקונים אחרים. רק כאשר הגיבור האמיתי,לוק סקייוור, בנו, העיז להתעמת מולו נוצרו התנאים לחזרתו אל הצד הטוב של הכוח. מוכנותו ויכולתו של לוק להשתמש בכוח האפל בלי ליפול לתוכו, ולבסוף מוכנותו של לוק להקריב את עצמו כדי לא ליפול לצד האפל בעצמו, כל אלו עוררו מחדש את הקונפליקט הפנימי באישיותו של אנקין. עיוורון של חיים שלמים הוסר כשגילה באיזה קלות הקיסר מוכן לוותר עליו לטובת בנו, כאשר בנו הוכח כחזק ממנו.
אהבה שלא תלויה בדבר מול תשוקה נרקסיסטית לכוח – הקרב האמיתי
דארת ויידר ניסה ללמד את לוק את כוחו של הצד האפל, אך תוך כדי כך הוא למד על חולשתו של הצד האפל, חולשה שנראית מבוטלת לעומת העוצמה הברורה שלו, אבל מתבררת בשלב מסוימת ככשל פטאלי. הוא גילה שאין בצד האפל נאמנות או אהבה לדבר חוץ מלעצמה. הוא הבין שאינו חסין מלהיות בצד ה"חלש". הוא גילה שגם העוצמה הזאת היא ארעית ואין לו שליטה עליה. לעוצמה הזאת אג'נדה ובסופו של דבר הוא רק כלי משחק בידיו של כוח נצלני שמטרתו פירוד וסבל בעולם. כוחה של האהבה שהתעוררה בליבו לבנו, התגלה באותו הרגע כמשהו חזק יותר מכל כוכבי המוות והיכולות המיוחדות של הס'יט (ג'דאי אפל).
כשהוא פצוע ומדמם ומונע מאהבה בלבד הוא הצליח להשליך את הקיסר לתהום ולסיים עידן של פחד בעולם. לאחר הפעולה החיצונית הוא עבר תהליך קשה אף יותר של קבלה עצמית, חזרה למוטב והשלמה מלאה של חווית הלמידה שעבר. הוא התעקש שלוק יראה אותו ללא המסכה. לוק הילד והתלמיד שהפך למורה הצליח לעשות טרנספיגורציה. הוא ראה מעבר לכיעור, לזקנה ולצלקות הקרב את האביר על הסוס הלבן. הוא זיהה את לוחם הרוח אנקין סקייווקר בגופו של דארת ויידר.
לוק ודארט ווידר – מערכת יחסים טיפולית
ניתן מבחינה טיפולית לראות את חילופי התפקידים בין שתי הגיבורים, לוק ואנקין. לוק מתחיל כתלמיד ודארת ויידר המורה. קיים ביניהם מתח עצום. ויידר הרוצה להכניס את לוק לתוך עולמו של הדרקון (הצד האפל), לוק מבקש להיות מורו של דארת ויידר חזרה למסע הגיבור. עד כמעט הרגע האחרון לא ברור מי יגבר. לבסוף ניתן לומר ששניהם מצליחים. לוק מצליח לקבל את כוחו של הדרקון אבל בלי ליפול לצד האפל. בזכות הצלחתו זאת הוא מביס את דארת ויידר פיזית הופך למאסטר של הצד האפל. רק בשלב הזה, הוא מבין סופית את תכליתו של הצד האפל.
מוות טראנספורמציה ולידה מחדש
הוא רואה את ידו המלכותית הכרותה של אביו, יד הזהה לידו המלכותית כתוצאה מקרב קודם עם ויידר. הוא מבין שהפך במידה רבה לאביו, מכונת שליטה וכוח סינטטי וחסר נשמה. באותה רגע הוא הופך למאסטר של הצד המואר. הוא החליט שאינו משתתף יותר במעגל הרשע \ הגורס באופן דרוויניסטי שכל החזק והרע יותר זכותו לחיות ולשלוט. הוא חומל על חייו של אביו ומוכן למות כאביר ג'דאי מאשר לחיות כאדון של הצד האפל . ההקרבה הזאת היא מה שנותן השראה לחלק האישיות המודחק של אנקין להתעורר ולגבור על האישיות הדומיננטית של ויידר ובכך להביס את הקיסר ולזכות לגאולה אישית.
סדרת מלחמת הכוכבים זכתה להצלחה כה גדולה שהיא הפכה לחלק בלתי נפרד מהתרבות הכללית.
גישות רוחניות שונות רואות במתח בין שתי החלקים האלה "יצר הטוב ויצר הרע" את בסיס למצב הקיומי האנושי. גישות שונות מציעות כלים לתיקון מגוונים. המפתח לתיקון הרע המוצע בפסיכולוגיה יהודית הוא ה"התשובה" הרוחנית. תהליך התשובה כולל הבנת הרע והנזק שנעשה ולקיחת אחריות עליו. החלטה נחושה לא ללכת בדרך הזאת יותר ועשיית מעשה מתקן שתכליתו הפוכה למעשה הרע שעשה. ניתן לראות איך דארת ויידר עושה את השלבים האלו. בתחילה הוא מבין כמה הצד האפל משחית כשהוא חווה את הצד האפל מנקודת המבט של הקורבן כשהקיסר מציע ללוק להרוג אותו ולקחת את מקומו. הוא מתחרט באותו רגע בדיעבד על כל הבחירות שעשה מאז שבחר ללכת בדרך הצד האפל. באותו רגע הוא מגייס את כל כוחות רצונו בלהתגבר על כל הזהות שלו כדרת ויידר, על הנאמנות העיוורת לקיסר ועל הבושה בלהודות שטעה כל כך. פעולה שבשבילה הוא מגייס את אהבתו ללוק, את תחושת האשמה ואת הנשמה הטהורה שעדין ניצוץ ממנה היה בתוכו. הפעולה המתקנת שלו היא הריגת הקיסר. לאחר מכן הוא מבצע וידוי מלא לפני רבו לוק.
השער ה 50 – עד כמה נמוך אפשר לרדת
בקבלה מצויינים חמישים מדרגות קדושה וכנגדן חמישים מדרגות טומאה. תשובה יכולה לקרות אפילו במדרגה הארבעים ותשעה של הטומאה. מדרגת שפלות ואנוכיות עמוקה ביותר. במדרגה החמישים אין חזרה, כי לא נשאר שום ניצוץ אישיות ואפילו קטן ביותר שירצה לחזור. הקיסר מסמל מישהו שירד למדרגה החמישים וגאולתו למעשה היא מותו. דארת ויידר הגיע למדרגה הארבעים ותשע. בספרות הקבלה מצויין שיש עוצמות שונות של תשובה. התשובה העוצמתית ביותר קרויה תשובה מאהבה. תשובה כזאת היא כל כך חזקה עד שכל העוונות הופכות לזכויות. כלומר כל ההריגות והאימה שיצר נחשבו לו כאילו הציל והגן על אחרים. תשובה שכנראה דארת ויידר זכה לה. במערכה האחרונה הוא מתגלה ללוק ממקומו בגן העדן של הג'דאי.
לוק כדמות המאסטר – האינטגרציה המלאה של הצל
לוק במובן מסוים הופך למאסטר טנטרי. בפילוסופיית הטנטרה מוצג המתרגל היוגי כשהוא מודט על עור טיגריס. הטיגריס נחשב לחיה החזקה והמסוכנת ביותר באזור הזה של העולם. הוא מסמל את הרגשות השליליים שמקורם בבורות, דוגמה כעס, תאווה וקנאה. מאסטר טנטרי מסוגל לראות את ה"ריקות" של הכוחות האלו ולהשתמש בהם ככוח התקדמות רוחני לטובת כל היצורים החיים. קצת בדומה לאומן ג'ודו המשתמש בכוחו העצמי של אדם חזק וגדול ממנו כדי להכניעו. היהדות לדוגמה מגבילה את תחומי השימוש במה שנתפס בעיניה ככוחות שליליים. בעוד שטנטרה בזרמים מסוימים מעיזה לרדת למקומות נמוכים מאוד בהנחה ש"הכול ריק" ,כלומר לכל התופעות פוטנציאל להתגלות כטוב, עונג וחוכמה. המקבילה ביהדות היא העבודה החסידית של בירור הניצוץ הקדוש שבכל דבר. אולם היהדות מתירה לברר רק תופעות הנמצאות בתחום הנחשב בטוח, תחום בו הניצוצות אינם קשורים באופן חזק לעולם הטומאה..
מנקודת מבט אימונית הסיפור הזה הוא הזמנה להסתכל בדארת ויידר ולוק סקייווקר הפנימיים ולראות מי מהם דומיננטי יותר בחייך. האם אתה חיי מאחורי מסכות ומקרין תחושת כוח מזוייפת כדי להסתיר פחד או האם את מעיז להוציא לעולם את האיכות האותנטית והפגיעה שלך.
