סודו של שבועות מבחינה רוחנית  ומשמעותו במסע הגיבור ובתהליכי אימון, עקרונות מעשיים ותובנות שימושיות לחיים

סודו של שבועות מבחינה רוחנית ומשמעותו במסע הגיבור ובתהליכי אימון, עקרונות מעשיים ותובנות שימושיות לחיים

שוב שבועות מגיע ולרובינו שבועות מסמל אכילת מוצרי חלב וילדים המורכבים על טרקטורים.
לעתים לאלו הדתיים יותר זה מסמל את סוף ספירת העומר וריקודים עם ספר תורה כבד על הכתף.
למעשה לשבועות משמעות עמוקה יותר שעליה אני רוצה לדבר. משמעות שהוסברה על ידי המקובל הגדול הרב אשל"ג הידוע גם כ"בעל הסולם", משמעות המתחברת למסע הגיבור ורוחניות באשר היא.

למה למישהו שהתעשר מעבודה קשה יש יותר סיכוי להחזיק בהונו ממישהו שזכה בירושה או לוטו?

עובדה ידועה היא שרוב מי שזוכה בפיס מאבד את הונו בזמן קצר מאוד. זכייה בפיס מזכירה את האור הרוחני של ליל הסדר (פסח…מלשון פסיחה על מדרגות רוחניות) . אותו אדם שזכה ואז איבד את כספו מהלוטו אמנם טעם את טעם האושר אבל לא השכיל לשמור אותו, עשירות לא הפכה למצב פנימי אצלו. הבעיה הייתה שלהיות "עשיר" לא היה חלק מהזהות שלו, הוא חווה ניתוק מהזהות ה"רגילה" שלו (דיסוננס קוגניטיבי), ובדרך כלל מהסביבה ומעגל החברים שלו.

בלי עבודת התאמה והסתגלות, ובלי מאמץ מודע להתפתח ולבנות זהות חדשה, אדם כזה יחזיר עצמו באופן תת-מודע בדיוק לנקודה בה היה לפני שזכה.

שבועות מסמל מצב תודעה בו אנו מקבלים הארה רוחנית שאינה מביאה לשבירה וריקנות לאחריה. בנוסף ההארה הזאת מסוגלת להישאר בתוכינו ואינה הולכת לאיבוד. היא משולה למצב בו אדם מתעשר כתוצאה מעבודה קשה ולא כתוצאה מ"זכייה".

בודהיזם עתיק לעומת יהדות – חזון שונה של האושר

אם בבודהיזם העתיק המטרה היא נירוונה, כלומר חזרה למצב בו אין לנו כל השתוקקות, מצב הגורם לתודעה לחזור למצב הראשוני של שלווה והיטמעות בריק מענג וחסר צורה. ביהדות המטרה הסופית היא שיהיו לנו אין סוף רצונות או חוסרים המחוברים באופן קבוע ומלא לאין סוף מילואים מענגים באופן קבוע.

בבודהיזם הקיום כאני נפרד בעל השתוקקות הוא מעין תאונה קוסמית קולקטיבית (סמסרה), בעיה חסרת תקנה שמקורה בבורות, כדברי אג'אן צ'ה, מגדולי מורי הוויפאסנה של המאה ה- 20, "אנשים באים אלי עם ברזל חם ביד וממבקשים שאקרר אותו, ואני מלמד אותם פשוט להשליך אותו". ביהדות היווצרות האני הנפרד והתשוקה היא חלק מהתכנית האלוקית. תוכנית שתוביל למציאות טובה יותר מאשר המצב הראשוני (שלא בהכרח היה אי פעם).

על פי היהדות המצב הראשוני היה מצב בו הייתה תודעה אחת אינסופית שחוותה את עצמה בתענוג טהור (נקראת בקבלה "ראישה" ומזכיר את הסט,צ'יט אננדה האדוויטי),המצב הזה היה נפלא אבל לא מושלם.
הרבה דתות שואפות לחזור לשם, מצב בו האינדיבידואל ויתר או שחרר את כל רצונותיו כך שאין מה שיחזיק אותו בקיום דואלי או חסר.

היהדות שואפת למצב אחר,מצב בו התגלו לכל אינדיבידואל אינסוף רצונות המתמלאים באופן קבוע באופן אינסופי.

סיבת הקיום, הבריאה וכל השאר מוסברים כמסעדה קוסמית

אם נמשיל את החיים למסעדה, המסעדה האידאלית מבחינה בודהיסטית היא כזאת בה כולם בדיאטה, ואף אחד לא מזמין אוכל. ולמעשה בשלב מסוים אף אחד לא חש רעב או צריך אוכל יותר. המסעדה היהודית האידאלית היא מציאות בה אנשים רעבים באופן אינסופי ואוכלים בשקיקה ובאופן מתמיד כמות אינסופית של מזון משובח ביותר.

הרצון או השתוקקות הוא כמובן הקיבה במטפורה.

האם אפשר לבחור את מה שאנו רוצים?

מאוד חשוב להבין שאיננו בוחרים מה לרצות או לחשוק.
אם זה היה המצב, תמיד היינו בוחרים לרצות את מה שיש לנו והיינו מאושרים.
רצון חדש נולד כשאנו חווים תענוג, לאחר החוויה האור או התענוג מסתלק אבל נשארת משתוקקות אליו, כמעין זיכרון של התענוג שהיה. רצון נעלם כשאנו מגלים שהמילוי שלו אינו מספק באופן שחשבנו שימלא. או בשפה בודהיסטית, שאנו מגלים שכל הדברים שאנו משתוקקים אליהם אינם מספקים, נצחיים או ניתנים לשליטה.

סיבת הסבל בבודהיזם לעומת סיבת הסבל ביהדות

בניית הרצון תמיד יוצרת סבל.
במונחים בודהיסטים, או שלא נצליח למלא אותו ונסבול, או שנגלה שמה שהשגנו הוא חלקי, זמני ולא מספק באמת. גם אם נשיג את מבוקשנו באופן מלא, פשוט יתגלה אחריו רצון חדש גדול יותר.

במונחים יהודיים התענוג שאנו מחפשים הינו בצורה עקיפה אורו של הקב"ה, המתגלם דרך דברים בעולם. אנו מיחסים את התענוג לצינור דרכו האור הגיע ולא למקור שלו, לכן לעולם לא נחווה מהדבר סיפוק לאורך זמן. קצת כמו לנסות להשתזף דרך האור החוזר והמשתנה של הירח במקום להיחשף לאור הישיר של השמש.

העונג לא יכול להיות בדברים הנמצאים בעולם

ושוב הבודהיזם יסכים שאין תענוג בדברים, אם היה תענוג בעוגת גבינה למשל, אז אם היית אוכל 10 עוגות גבינה היית חווה 10 פעמים יותר תענוג מלאכול עוגה אחת, למעשה סביר שתחווה גועל ותרצה להקיא.

הפרדוקס היהודי – למשוך אור צריך הופכיות צורה אבל להחזיק באור צריך השוואת צורה

על פי הקבלה קיים פרדוקס. ברגע שבאופן אנוכי אנו מנסים לקבל מהאור הזה לעצמינו, אנו בהיפוך צורה למקור (הבורא), ואז מתנתקים ממקור התענוג ומאבדים אותו. המקור, אלוהים, הוא כולו נתינה (ממי יכול לקבל), בעוד שאנו כברואים עשויים מהרצון לקחת. זה כמו מכשיר רדיו ומקלט הנמצאים על תחנות שונות, לא יכול ליצור חיבור.

אפשר לתאר את כל המסלול היהודי לאושר כ:
1. בניית רצונות אנוכיים,
2. ‏תסכול ושבירה מחוסר היכולת לקבל להם מילוי להם באופן קבוע ומתמשך,
3. ‏גילוי דרך לקבל מילוי על ידי נתינה של מה שאנו רוצים לאחר
4. ‏בניית הרצון לתת לאחר, והימנעות מלמשוך תענוג בדרך האנוכית הישנה
5. ‏יצירת חיבור מתמיד למקור השפע דרך נתינה לאחר

7. שמירה על החיבור הזה עד שהוא הופך יציב וטבעי ,
8. ‏שינוי פנימי שמאפשר לנו לקבל אפילו את מה שוויתרנו עליו בהתחלה (רצונות אנוכיים) באופן מתוקן.

במצב האולטימטיבי "השם יהיה אחד ושמו אחד", כלומר התענוג היציב יחרוג מהרמה הרוחנית ויבוא לידי ביטוי בחומר ממש.

אם הנירוונה הבודהיסטית מתקיימת מעבר לכל קיום פיזי ופסיכולוגי (באבידמה מתוארים 31 מצבי קיום ואת הנירוונה שאינה שייכת לשום קיום מותנה), גן העדן הנוצרי הוא בעולם חומר עדין (אסטראלי), גן העדן היהודי יתגלם בעולם הזה ממש והוא יתחיל להתגלות בימות משיח ותחיית המתים. (במסורת המהיינה הבודהיסטית קיים רעיון דומה ליהדות בו שואפים להגיע ל"גן עדן" מושלם ונצחי של הבודהה הקיים בעולם הזה ממש, כי כל מה שאנו רואים כ"עולם" הוא השלכה ריקה הבאה מקארמה ולכן ניתנת לשינוי בכל רגע).

מסע הגיבור ביהדות וחגי ישראל

חגי ישראל מתארים שלבים במסע הגיבור הקולקטיבי לתיקון העצמי והעולם.
ליל הסדר מסמל את קבלת האור הרוחני הראשוני, אור שהגיע לאחר שנבנו כלים או רצונות לקבלה חומרית אנוכית בשלב המיוצגת על ידי השעבוד במצרים.

ההארה הרוחנית הראשונה מגיעה כחסד לא צפוי.
ליל הסדר מיצג אותה, פתאום יש אלטרנטיבה לרדיפה האינסופית לתענוג האישי הבא מלרדוף אחרי אובייקטים מענגים במציאות. אנו מגלים שאנו טיפה בתוך שלם גדול, שהמהות שלנו היא עונג, ובמקום לרדוף אחרי משהו חיצוני עלינו להתחבר לשורש שלנו. אבל אז החוויה הזאת נעלמת, האגו לאחוז בה ולשלוט בה, תופעה המיוצגת על ידי עגל הזהב. ואז יש שבירת הלוחות או ואבדן האור, שמובילה לנפילה רוחנית. למעשה הנפילה הזאת היא חלק אינטגרלי מהסיפור, ושלב הכרחי בתהליך.

רק אז מתחילה עבודה רוחנית אמתית, האור אומנם הסתלק אבל נשאר "רשימו", רשימו הוא ניצוץ קטן מהאור הנשאר בכלי (בתוכינו) ושואף להתחבר עם המקור השלם של האור מחדש, או לחזור לחויות התענוג השלמה באופן קבוע.

רק אז אנו מתחילים לעבוד כדי לחזור לאור הגדול, ומוכנים לעבוד בשביל זה, ספירת העומר מייצגת 49 מדרגות עבודה, שרק בסופן אנו זוכים לשבועות שמציגת הארה רוחנית נוספת, הארה המיוצגת על ידי הלוחות השניים. הפעם האגו לא נתפס ולוקח בעלות על החוויה, ויש לנו הזדמנות להידבק באור ולהפוך אותו למשהו קבוע בחיינו.

קבלת התורה – כיצד להתחבר לאור באופן קבוע

קבלת התורה מסמלת דרך שבא ניתן להשאיר את גילוי האלוהות שהופיע שוב בשבועות, (הבשלת הפירות של פעולה טובה וחסד ב 49 יום סמליים של תיקון עצמי).

תורה מלשון הוראה, והיא למעשה הדרכה לכיצד להישאר כל הזמן בהשוואת צורה למקור האור. כלומר איך להיות משפיע, אפילו כשאתה מקבל.

הרב אריק נווה משווה זאת לתדלוק של מטוס באוויר, החיבור למטוס האם דורש קואורדינציה אווירית נפלאה, אבל אז יש להישאר מסונכרן עם המטוס השני לאורך זמן כדי שלא יווצר ניתוק.

מצב בו יש חיבורים וניתוקים רבים, מסוכן מאוד, האוויר מתמלא באדי דלק וניצוץ קטן מהמנוע עלול להבעיר שריפה גדולה. לא מעט זוגות מספרים לי שהמריבות הגדולות שלהם הם דווקא בזמנים מקודשים או אינטימיים. דווקא שיש פוטנציאל לעליית מדרגה, חוסר זהירות עלול להביא לנפילה.

משמעותו של שבועות בתהליך של אימון לחיים

בתהליכי קואצ'ינג שבועות הוא השלב בו המתאמן טעם כבר מהחזון שלו. הוא כבר נגע במציאות אליה הוא שואף וכבר ביסס את יכולתו להגשים אותה דרך מאמץ ועבודה קשה. זהו השלב בו הוא התחיל לקבל פירות אמיתיים למאמצו (חג האסיף), וזכה להצלחה. בשלב זה יש לשמוח ולהודות מצד אחד, ומצד שני להבין שאסור עדיין לנוח על זרי הדפנה אלא יש להגן ולשמור את התנאים שהביאו להצלחה. (קבלת התורה). שבועות הוא שלב במסע הגיבור בו המתאמן חוזר הביתה מפגישת הדרקון ועליו לעשות אינטגרציה פנימית כדי שהמתנות והתובנות בהם זכה יהפכו לחלק קבוע מהווייתו.

סיכום – תכליתו של חג שבועות

שבועות מסמל רגע של בגרות רוחנית. רגע בו סוף סוף נהינו תושבים בממלכת גן העדן.

אם בפסח היינו תיירים בממלכה הזאת, בשבועות המציאות הרוחנית היא מציאות קבועה ויציבה. מאחל לכולנו את המציאות הזאת. נאמר שבפסח היו מקריבים בבית המקדש קרבן חיטים ובשבועות קרבן שעורים. חיטים מסמלים מאכל בהמה ושעורים מאכל אדם. הרעיון מאחורי הקרבנות הוא שהתהליך שקורה בין פסח לשבועות הוא תהליך עידון, בו לא בהכרח חווים חוויות רוחניות נשגבות אבל המתבונן או הכלי לחוויה מתעדן ומתפתח בזכות הכמיהה שלו לשוב ולחוות את ההארה של פסח באופן קבוע. מאחל לכולנו שבועות שמח!

השארת תגובה