אשמה – גורם מס.1 להרס עצמי שרובינו לא מודעים לו. 8 הכלים הטובים ביותר לשחרר אותה כך שבריאת מציאות באמת תעבוד!

אשמה הוא רגש שאיננו אוהבים לחוות באופן מודע, לכן הוא מודחק לתת מודע ומשם מנהל את חיינו.
אנו בונים מנגנונים שיאפשרו לנו לא לפגוש את האשמה, המנגנונים האלו מונעים מאיתנו לרוב לפעול בדרך המיטבית לאושרינו. לעיתים תת המודע מתאמץ כל כך להימנע מאשמה שהוא בוחר בפעולות שמשאירות אותנו בהפסד מכל הכיוונים.

אשמה מודחקת יוצרת כשלונות

מתאמן שלי נכשל שוב ושוב במאמצי חיזור. בבדיקה עמוקה יותר ראיתי שמצד אחד יש לו אשמה על להיות לבד ולהפסיד את החגיגה שקוראת בחוץ בלי שהוא עושה דבר בנידון. ומצד שני הוא חש אשמה על סקס שאינו במסגרת של מחויבות ארוכת טווח.
כתוצאה התת מודע שלו דחף אותו להתאמץ מאוד בחיזור אבל תמיד הכשיל אותו לפני שהוא הגיע לסקס, ככה הוא הרגיש מוגן מהאשמה של לא להשתתף ב”חגיגה” והאשמה של סקס ללא מחויבות. התוצאה של ” ניהול” האשמה הזאת היא שהוא השקיע מאמץ מרבי במשהו ללא תוצאות, לא מה שהמודע שלו היה בוחר.
תהליך שחרור אשמה עזר לו מאוד. רובינו מקבלים הרבה החלטות בחיינו מתוך ניסיון להימנע מאשמה, בכך אנו הופכים ל”קדושים מעונים” וקורבנות של מניפולציה. אנו לא משרתים בכך אף אחד, גם אלו שמתמרנים אותנו לבסוף יפגשו בזעם ובתסכול שנוצר ונתנקם בהם באופן פסיבי או אגרסיבי. בפוסט תכניקות שיחרור אשמה ווידאו מצורף לתרגול אישי.

סיפור

שוב הוא עבר את כל שלבי רעיון העבודה ואז בשלב הסופי ממש ירה לעצמו ברגל, הוא ניסה כמיטב יכולתו אבל איך שהוא עשה את כל הטעויות, כאילו חיבל בעצמו בכוונה, למרות שבאמת ניסה בכל כוחו להצליח, הוא חש תחושת כישלון מוכרת, כואבת אבל חלק בתוכו כאילו שמח, או הרגיש הקלה. הוא לא ידע למה הוא מכשיל עצמו שוב ושוב, כשבא לטיפול חשב שזאת קללה, או משהו בסיסי הפגום בו, כשראה מה זה באמת הוא נדהם. זאת הייתה…”אשמה”.
סוף
אשמה היא הרגש אנושי השלילי אליו אנו פגיעים ביותר. זה הוא רגש שכל כך קשה לחיות איתו שאנו מדחיקים אותו ולעיתים חיים את כל חיינו באופן שימנע מאיתנו לפגוש אותו ישירות. זה הרגש שעיצב את הדתות המערביות. ביהדות חטאנו בעץ הדעת, מגדל בבל, עגל הזהב…ועוד ועוד. נראה כי רוב התורה היא מסכת העלביות ועונשים של האל, המיצג את ה”אבא” וטעיותיהם של ילדיו/ עבדיו חלשי האופי וכפוי הטובה. בנצרות נוסף על כך הריגת בנו של האל בצליבה, התרגול המרכזי הוא אשמה, חרטה ובקשת סליחה ורחמים. דתות בצורתם הקיצונית מיצרות אנשים באשמה תמידית מול דמות אל/אבא נרקיסיסטית ושיפוטית.
האשמה היא מנגנון מניפולציה שנוצר מתוך הנחות יסוד ערמומיות.
בדתות אשמה היא תוצאה של בחירה חופשית, יש יצר טוב ויש יצר רע ומי שבוחר לפעול על פי היצר הרע חוטא וצריך להרגיש אשמה.
הבעיה עם המתודה הזאת שהיא אינה מתייחסת לנסיבות.
כאילו לכל אחד יש מלאך טוב על כתף אחת מלאך רע בכתף בשניה והוא בוחר למי להקשיב במעין מרחב ניטרלי. זה כמעט אף פעם לא המקרה.
אנו חיים במציאות בה כמעט כל מה שנעשה הוא 50% הימור, בה אין בהכרח בהירות מה טוב ומה רע, ובה יש המון לחצים ושיקולים.

עלובי החיים – המחזמר הפופולרי ביותר…בתוכינו

דמותם של זן ולזן וז’וור בעלובי החיים ממחישות זאת.
ז’ן ולז’ן אסיר לשעבר הנרדף על ידי חוקר המשטרה ז’וור על גנבת פת לחם למען דודנו החולה והמורעב.
מבחינת ז’בר חוק הוא חוק. הוא יצר דמוניזציה של ז’ן ולז’ן המניחה שאם משהו גנב פעם אחת אז הוא גנב שתמיד יגנוב בהינתן ההזדמנות.
הוא רודף אותו גם לאחר שהפך לאזרח למופת ואדם טוב באמת. ולמעשה הפך לאדם רע בהרבה ממנו. גם בכל אחד מאיתנו יש מעין ז’בר השופט אותנו ללא הרף על דברים שלרוב היתה לנו מעט מאוד שליטה עליהם ורודף אותנו, הכוח הזה מקלקל כל הנאה, ומחבל בכל הצלחה. מאוד קל לעורר בנו אותו, כי זאת היתה הדרך המרכזית בה ההורים, מערכת החינוך והדת יצרו עלינו שליטה.

תוכנת הילדות – פרויד ויצירת “ההדחקה הראשונית

על פי פרויד האשמה הראשונית נוצרת בילדות, לילד מתפתחת משיכה כלפי ההורה מהמין השני ותחרותיות כלפי ההורה במין שלו, אילו חוויות שאינו מרגיש בטוח להרגיש, והוא חש עליהם אשמה, כתוצאה הוא מדחיק את החלקים האלו ובכך נוצר הפיצול האישיות הראשון (או איזור הצל). זה הרגע שהילד הופך מדבר אחד ושלם, בלי פנים וחוץ, פשוט וטבעי, ליצור המשקר, מסתיר, עושה מניפולציה וחווה אשמה. שם נוצר הניתוק הרגשי מההורים, ובמקום נולד משחק של אגו. זהו בדיוק סיפור האדם בגן עדן, הוא היה שלם ומאושר, דמות האב האלוהית היתה בטוחה ושומרת, אז התגלה הנחש המסמל את האיבר הגברי שחיפש אחר פרי עץ הדעת או האיבר הנשי ורצה לטעום ממנו. כשזה קרה, נוצרה האשמה, הבושה, והפיצול האישיותי, גורשנו מגן העדן של הילדות, ונחצנו לאישיות גלויה ולצל על ידי החרב המתהפכת של המלאך השומר על הגן.
הדת והפסיכולוגיה ממש תיממי דעה פה, אלא שהפסיכולוגיה מנסה לפתור את הקונפליקט על ידי קבלה עצמית ואיחוד מחדש של אזור הצל בעוד שהדת מחזקת את האשמה ומנסה לשים את המאמינים במרדף לריצוי אין סופי של הדמות האלוהית/הורית כדי לקבל סליחה ושחרור מעול האשמה.
כמובן שברמת הפוליטיקה הדתית, מצב של אשמה מאוד רצוי, כשאנו מרגישים אשמה אנו זקוקים לאל וכוהניו כדי שינקו אותה.
דתות רבות מאשימות אותנו בדברים טבעיים שאיננו שולטים בהם והם חלק מתפקודו הבריא של הגוף. אנו אמורים לחוות דחף מיני, רצון לחופש או ספק במערכת ערכים דתית זה שם אותנו במעגל אשמה פתולוגי ונותן כוח לאליטה הדתית לה הזכות לשפוט, למחול או לנקות את האשמה.
זהו תסביך מערבי בלבד, בטיבטית אין מילה ל”אשמה”, ישנה חרטה אינטליגנטית הבאה מהבנה שעשינו שגיאה ויצרנו קארמה שלילית שתגרום לסבל. אינני פוסל אשמה לגמרי, לעיתים זהו אמצעי יעיל להכנות לנו ערכי מוסר, אבל עד גבול מסוים מאוד.

סוגי אשמה נפוצים

***שאנו נחותים פגומים ולא ראויים למה שיש לנו***
סוג האשמה הזה ישר מחזיר אותנו לילדות בה הינו קטנים, חלשים ותלויים בהורינו. הרגשנו נחותים, והורינו במצבים מסוימים ממש בחרו להזכיר לנו את זה. הם לרוב התנו את האהבה שלהם בכך שנתנהג בדרך מאוד מסויימת ובמקרים מסוימים לעולם לא נתנו לנו את ההכרה כיצורים פלאיים וראויים לאהבה לה יחלנו, לרוב כי לא למדו איך לאהוב בעצמם. מי שגדל עם התחושה שהוא אינו מספיק טוב כדי לקבל אהבה, ירגיש אשמה בכל פעם שהוא יצליח, הוא ירגיש כאילו אין לו זכות, כאילו הוא מתחזה, הוא לא הצליח לשכנע את הוריו שהוא מספיק טוב, אז למה שהעולם יאמין לזה.
***שאנו עליונים, מופלאים יפים ומבריקים***
האשמה הזאת קשורה באשמה הקודמת, לרוב בסביבה של הורה שתלטן שרצה את כל צומת הלב לעצמו, למדנו שמסוכן להיות זוהרים, רק לו היה מקום ואנו הינו צריכים להיות קהל מעריץ, בבית ספר למדנו שהצלחה לא תמיד שווה לפופלריות, היא גורמת לקנאה ומייצרת תחרות, למדנו בדרכים רבות שהכישרון והייחודיות שלנו מאיימת על כל מיני אנשים חסרי ביטחון ואפילו מסוכנת. למדנו שעדיף להיות אחד מהחברה, בינוני, ופסיבי מאשר מישהו קורן המביא את מתנתו וכשרונו במלואם. מפחיד אותנו לגלות שאנו מעין ברבור שגדל עם ברבזים, שאנו גדולים בהרבו מההורים, המורים והחברים קטני הנפש שאיכלסו את עולמינו, מעבר לזה אנו מרגישים אשמה, כאילו עצם הגדולה שלנו פוגעת בהם, בדומה למשל של ניטשה בה הגמל חושב שהדבשת שלו זה הדבר הכי גבוהה עד שהוא מגלה הר. רוב האנשים רוצים להרגיש שכולם בינוניים כמוהם, גם להם יש ניצוץ אבל הם בחרו לדכא אותו כדי להימנע מזעמו של מי שדיכא אותם, זה היה תהליך סרוס כה כואב עד כי הם בחרו להדחיק אותו ולהאמין שככה כולם, ושמעולם לא היתה להם אפשרות לזהור, מי שזוהר בסביבתם מעורר את הפצע ואת החלק הפנימי שמעולם לא הסכים עם הבחירה שעשו, האגו הכואב ינסה ל”חסל” כל שעון מעורר כזה, בכך הפכו למדכאים המבוהלים ממני שבחר אחרת.
אבל כל אחד מאיתנו הוא ברבור ייחודי, כל אחד הוא יהלום חד פעמי שמטרתו לשקף את אור הבורא בדרך השמורה רק לו, רובנו מכסים את היהלום הזה כדי להיות עוד אבן משעממת וסטנדרטית “בחומה”.
***שאנו יצורים מיניים יצירתיים ואיננו אוהבים גבולות וחוקים***
כן, הדתות המערביות ממש לא אוהבות את המיניות שלנו, היצירתיות שלנו ואת כל מה שטבעי בכלל, זה חלק מתהליך רחב שקשור פטריארכליות והמהפכה החקלאית, הכמיהה שלנו לעונג, ביטוי גופני, חופש הבעה נקרא לרוב יצר הרע, וחטא ודברים כאלו, הם רוצים שנאמין שהאל ברא את כל זה כדי לבחון אותנו, או להעניש אותנו, שאנו חוטאים מלידה ממש, מעצמם שיכותינו למין האנושי ועלינו לחיות באשמה טבעית על זה שאנו מיניים, פראיים, יצירתיים ובמהותינו לא ניתנים לשליטה, הדבר שהם רוצים באמת. הדתות המערביות לא חשות נוח עם מה שאינם שולטת עליו.זה גרם לנו לחוש שמין הוא דבר מלוכלך שצריך להתביש ולהסתיר אותו. שגוף ערום הוא פרוץ, ושמי שעוסק במיניות לצורך הנאה באפון חופשי ולא מתוך טאבו חברתי שמטרתו הבאת ילדים במסגרת נישאין הוא נהנתן, נבוב ושפל.
האשמה המינית גורמת להרבה מאוד סבל, חסימה של היכולת האורזמטית ומעל לכל להריסת המתנה המופלאה, הרוחנית והמרפאת שמיניות יכולה להביא לחיינו. אנרגיה מינית היא חלק כל כך משמעותי בהויתינו שאם נדכא אותה היא תרוץ באופן מעוות, דבר שיצור עוד בושה, אשמה, הסתרה וצביעות.
אשמה מינית ממש גורמת למחלות גופניות ופסיכוסומטיות, אחד מהדברים שהפליאו את קולומבוס היה שבעולם החדש לא היו מחלות מיניות, ןגם לא אשמה מינית, המלחים הספרדים הביאו איתם את האשמה ואת המחלות.
***שאנו אשמים בסבלם של הקרובים לנו, העולם ודברים שאין לנו שליטה עליהם***
כל אמא פולניה ממוצעת האשימה אותנו שאנו “עושים אותה חולה”, או שהיא לא יושנת בגללנו בלילה, כילדים כפיצוי על חוסר האונים, האמנו שיש לנו שליטה על דברים שאין לנו, זה יוצר טשמה על דברים כמו הקבצן ברחוב, מזג האוויר ונפילת הבורסה. האמת היא שכל אחד הוא אדון לעצמו, אנחנו לא אשמים בסבלה של אימנו, היא בחרה לתלות את אושרה בהתנהגות ילדיה במקום לקחת אחריות ולחיות חיים מספקים בפני עצמה, אפילו הקבצנים ושריפת יערות הגשם אינן אשמתינו, הקבצן זרע קארמה מסויימת ובחר כנשמה לעבור שיעור מסוים, יערות הגשם נשרפים בגלל משחק חומרני מעוות ומרדני בו משתתפת מרבית האנושות. העובדה שאיננו אשמים בסבלו של הקבצן, אמינו ויערות הגשם לא אומרים שעלינו להיות אדישים להם, יש עוד מוטיבציות להיטיב לעולם שאינם אשמה.
***שאיננו ממלאים את תפקידנו וחובתינו כראוי***
החברה, הדת מערכת החינוך וההורים השליכו עלינו את צרכיהם, וניסו לקבוע בשבילנו איך אנחנו אמורים להיות, לכולנו צורך גדול לרצות, לקבל אישור ולהיות אהובים בעיקר כלפי הורינו. הדבר יוצר מתח בלתי נמנע בין עולמינו הפנימי ורצוננו לבין הצפיה מאיתנו. לתיקנות הזה היתה הצדקה אם מטרתו הייתה לעצב אותנו באופן מיטיב, לצערינו לכל אחד מסמכויות המוסר יש אינטרס אנוכי ומניפולטיבי, לחברה הקפיטליסטית יש צורך שנעבוד כמה שיותר בעבודה שאיננו מאוהבים כדי לקנות דברים שאיננו צריכים, למערכת החינוך שנשב בשקט ונקפוץ בחישוקים של בחינות וחומר משעמם והורג סקרנות, להורינו שנגשים את מה החלומות וכמיהות שהם פספסו, שנישאר הילדים הקטנים והמעריצים, שנישמור איתם על קשר הדוק…וכו לכל מערכת הצרכים שלה, היא מייצרת מערכת ערכים חיצונית שמי שלא פועל על פיה חווה אשמה.
***שטעינו, פספסנו, איכזבנו שגינו***
רובנו מרגישים שטעינו, פספסנו הזדמנות ונכשלנו בחיינו או חלק מהם. האמת היא שבכל פעולה או החלטה שעשינו יש גורם נעלם, כל החלטה היא במקרה הטוב הימור מחושב, אם נפרוט את חייהם של אנשים מצליחים נגלה שהרבה ממה שעשה אותם היה “מזל” אפילו המוכשרים ביותר כמו ביל גייטס, סטיב גובס, ווורן באפט מודים בפה מלא שלרוב הם היו האדם הנכון בזמן הנכון, אחרת לא נהיו פורצים, אחרת היו מפסידים ונכשלים אינספור פעמים. הלקאה עצמית על מה שאין לנו שליטה עליו הוא טפשות, וגרוע מזה, האשמה יוצרת דעה גורפת על מהותינו כ”טפשים”, “רעים” או “מפסידנים”, בכך היא מפריעה לראות את הטעויות והשעורים האמיתיים בכישלונות שלנו. לעיתים אותם כישלונות היו הצלחות מפרספקטיבה רוחנית, אשמה לא מאפשרת לראות זאת. התחושה שאם רק היינו עושים אז בחירה קטנה אחרת הכל היה שונה היא אשליה, וצורה מתוחכמת לסבול. כמו אגוזים למישהו בלי שיניים.
***אשמה מגלגולים קודמים***
לעיתים האשמה לא מוסברת בחיים האלו, אולי הינו חיילים במסע צלב, אדונים בחוות עבדים בדרום ארה”ב, או עשינו פשע כה גדול שאנו נושאים אשמה גלגולים אחרי, התוצאה היא שהיום אנו נושאים מאין צלב לא ברור על כתפינו, וחיינו מרגישים כקללה.
אשמה כזאת יכולה לקראת גם אם היינו קורבנות לזוועה, ניצולי שואה רבים חווים אשמת ניצולים, שהם שרדו ורבים אחרים לא, שאינם ראויים להיות אלו ששרדו. אשמה כזאת עקב אירוע גדול היא כה חזקה שהיא עוברת גלגולים ועוברת דורות, כלומר אפילו ילדים דור שני שלישי ורביעי לשואה יחוו משהו ממנה. כמובן שהקארמה של לחוות אירוע טרגי בקנה מידה גדול היא לרוב לבצע כזה בגלגול קודם.

איך מתמודדים עם אשמה:

אציג בהתחלה עקרונות כללים להתמודדות עם אשמה, העקרונות הראשונים הוא יותר גישות פילוסופיות פסיכולוגיות, בהמשך יהוא טכניקות מעשיות.
1. מאחורי כל פעולה תמיד יש כוונה חיובית
אחד מעקרונות הטיפול בשיטת ה nlp גורס כך.
הקבלה מדברת על אותו עיקרון הקרוי בחסידות
“להמתיק הרע בשורשו”, הרעיון הזה אומר שיש הבדל גדול בין הכוונה לבין הביטוי שלה. הכוונה השורשית תמיד תהיה טובה, הביטוי יכול להיות הרסני, אבא מטריד מינית את ילדתו, רוצה להתחבר לתמימות, ולרוך, משהו טהור, כמובן שהדרך נפשעת יוצרת תוצאה הפוכה, הוא הורס תמימות ומשהו טהור. בכל זאת השורש הראשוני הוא טוב, אפילו משהו חדור נקמה הרוצה להרוס מישהו, עמוק בפנים שואף לצדק, הכרה, או ריפוי. אין זה אומר שאין לשפוט על פשעים, אבל עונש צריך להיות פעולה מחנכת ומלמדת ולא ענישה לשמה, גם העבריין הוא קורבן, לו של זה שפגע בו, אלה של הדרך בה גדל, הביולוגיה שלו, טראומות הילדות שלו, העיוורון הרוחני שלו ושל משפך המציאות הפנימי שלו. אם היינו בנעליו באופן מלא, לא רק הסיטואציה, אלה הדחפים, הנגעים הרוחנים הפצע הפנימי שלו אולי היינו עושים אותו דבר. אם אתם מסכימים איתי, ככה גם עליכם לשפוט את העבריין הפנימי שלכם.
2. “אנשים תמיד יבחרו בדרך הטובה ביותר האפשרית להם”
הפסיכולוגית הנודעת וירג’יניה סאטיר גילתה את העיקרון הזה, שהפך למפתח בטיפול. גם האנשים המעצבנים ההרסניים ביותר תמיד עושים את הטוב ביותר הזמין להם, לעיתים הטוב ביותר הזה יכול להיות משהו מאוד הרסני, גם האמא השתלטנית,, האלימה נרקיסיסטית ביותר עדין פועלת הכי טוב שהיא מסוגלת, למרות שה”הכי טוב” הזה עלול להיות מניפולציה, יצירת אשמה או מריבה חסרת טעם, לא תמיד יש לאנשים בהכרה משאבים פנימיים כמו סבלנות, מודעות עצמית, או מיומנות בתקשורת לא אלימה, לעיתים דפוס הרסני הוא הדבר היחיד לו הם מסוגלים ברגע מסוים, כדי לפעול בצורה חדשה נדרשת מהם משמעת עצמית ומודעות שפשוט לא זמינה להם. ככה עליכם לראות גם את עצמכם, הרבה בחירות רעות ופעולות הרסניות שעשיתם נבעו מזה שבאותו רגע פשוט לא הייתם מסוגלים למשהו טוב יותר. אולי היום אחרי שנים של מדיטציה, ותהליכי התבגרות אתם במקום טוב יותר, אבל למי שהייתם ברגע גורלי מסוים לא היו את המשאבים האלו, גאונים כמו נפוליאון, סטיב ג’ובס וצ’רצ’יל עשו טעויות מביכות שקבעו את עתידן, פשוט כי ברגע גורלי אחד, משאבי הריכוז או ההיגיון לא היו זמינים להם, זה נכון בכל תחום.
3. אנחנו פה כדי ללמוד
על פי מסע הגיבור כולנו כדי לעבור סדרה של 42 שיעורי נשמה. מסע הנשמה הוא מסע מאנוכיות טוטלית לאלטרואיזם גמור, אנו עוברים מסדרה של שיעורי נשמה, בה צדדים שונים של האגו האנוכי מתגלים ואז עוברים תיקון, בשלב הראשון תמיד יופיע הצד החיובי של כוח מסוים, ואז הצד השלילי שלו ואז גמילה התיקון. על פי קבלת בעל הסולם הסיבה שנולדנו עם אנוכיות, רוע גאווה וחמדנות אינם קללה או טעות, הנגעים הם חומר הגלם שממנו אנו יוצרים את הכלי שלנו לקבלת אור הבורא. הם כולם נובעים מאשליית הנפרדות (צמצום א) שמאפשר לאחר שהותקן אותה להיות באחדות בלי להיטמא ולהעלם בתוך הבורא.

אם השיעור שלנו הוא אלימות, בשלב הראשון אלימות תעזור לנו, אנו נכבוש, נשיג, ונצליח בזכותה, אז יתגלה הצד השלילי שלנו, היא תתחיל להתבטא במקומות הלא נכונים, ובצורה הלא נכונה בסוף נאבד את כל מה שהשגנו, אז נבין את הזוועה באלימות ונלמד להיגמל ממנה ולפעול בעולם בדרך הפוכה לה. כשעשינו זאת יתכן ונלמד להיות אדוני אלימות, נוכל להשתמש אפילו בכוח הזה באופן מתוקן המשרת את הבריאה. הדבר נכון לכל שעור נשמה כמו גאווה, היצמדות ושליטה.
יתכן ומשהו הוא בריון עכשיו, לבסוף כמו כל ביטוי של האגו העיוור רוחנית, גם התנהגות כזאת תביס את עצמה, השיעור ילמד והאדם יתחיל בתהליך תיקון, לעיתים הלמידה כל כך איטית שהיא לוקחת גילגולים רבים.
גם האנשים הרעים ביותר פשוט היו בתהליך למידה קשה ומיסר להם ולעולם, גם הטעויות שלנו הם בסך הכול שלב למידה הכרחי, ללא טעויות אין למידה.

כדי להפוך לאומן ירייה בקשת יפני, עליך לירות מתוך מודעות מדיטטיבית כמיליון חצים, לפחות 90% ממיליון החצים החטיאו את המטרה, אבל ללא כל ההחטאות האלו אדם לא היה הופך לאומן שכל חיציו פוגעים בול. כל החטאה הייתה תהליך למידה הכרחי בדרך. מנגו הוא פרי חמוץ מאוד ממש ימים ספורים לפני הבשלתו, אז הוא נעשה מתוק, רק לאחר הלימוד הושלם אפשר לשפוט את כל התהליך לעיתים מהאנשים הקשים ביותר יוצא פרי מתוק במיוחד. ככה עלינו לראות את הטעויות והשגיאות שלנו, הם חלק בתהליך לימוד והבשלה, רק שהתהליך הושלם נוכל לשפוט. לבסוף חלק מתהליך הלמידה הוא לתקן, כמו שאמר רבי נחמן, אם אנו מסוגלים לקלקל אנו מסוגלים לתקן, ואל לנו להרגיש אשמה שיש לנו הרבה פגמים וטעויות, בשורשנו אנו נשמות טהורות, בעולם הזה אנו מוסכניקים של רגשות פעולות ואמונות, זה שהגראג’ שלנו מלא מכוניות שבורות זה בדיוק מה שהיה אמור להיות. אנו מוסכניקים… זוכרים.
4. הבחירות שאנו עושים הם תמיד הימור
המורה הרוחני הנודע בבא ראמדס (ד”ר ריצארד אלפרט) טוען שאין טעם להרגיש אשם, כל הבחירות שלנו הם תמיד 50% הימור. זה נכון, די לקחת ביוגרפיה של אדם מצליח ולראות כמה צמתים גורליים בחייו היו בהבדל קטן יוצרים אדם אחר לגמרי, בכל בחירה יש גורם נעלם, מזל ותנאים לא צפויים. לא חסר דוגמאות של גאונים פיננסים שהפסידו הכול בהחלטה אחת ושל אנשים נאיבים שהתאשרו למרות כל היגיון. אדם עשיר ומצליח מאוד שירד מנכסיו וסבל מדיכאון קשה ביקש עצה מרב על מצבו, הרב שאל אותו האם לקדוש ברוך הוא היה חלק בהצלחתו, הוא ענה שכן, אז הרב שאל, אם ככה למה אתה מאשים את עצמך, לקב”ה היה באותה מידה חלק בכישלון.
5. אין טעם להרגיש אשם על מה שלא בשליטתינו
לרבים מאיתנו נתייה להרגיש אחריות על דברים שאינם בשליטתם, איזה ילדים יצאו להם, איזה הורים יש להם, ואפילו דברים כמו מצבם של הפלסטינים או יערות הגשם. אשמה על משהו שאינך שולט בו היא טעות נוראית, כמובן שבנושאים כאלו עלינו לפעול מוסרית ולתרום את חלקנו, אבל להבין שהכל הוא חלק מתוכנית רוחנית כדולה שאין לנו באמת הבנה שלה. לא מוסרי לאכול בשר בעידן בו בעלי החיים עוברים התעללות, והראות של כדור הארץ נקרות בגללו, לא מוסרי לתמוך במנהיגים הפועלים באופן אלים ומניפולטיבי, אבל איננו אחראים על המצב. ואיננו יכולים להרגיש אשמה עליו.
במיוחד אין לנו אחריות על אושרם של אחרים, אנשים קרובים דוגמת הורינו לעיתים מצפים מאיתנו שנעשה אותם מאושרים, זה לא תפקידנו, לכל אחד יש בחירות שלו, גם הבחירה להביא ילדים לעולם באה כי זה היה הצורך של ההורה, הוא לקח על עצמו תפקיד, הנתינה עצמה למשהו מתוק וטהור היתה השכר, הילד הבוגר לא אשם בזה שהורה בחר להשליך עליו את תסכולו וכמיהותיו, אם הורה שאינו בוגר דיו לקחת אחריות על חייו ולהביא אילהם מימוש, זה בחירתו. גם הורים לא אחראים על אושרם של ילדהם, הם אחראים לתת להם את התנאים לצמיחה מיטבית אבל לא אושר.
 
גם בעולמינו הפנימי יש לנו הרבה פחות שליטה ממה שהינו רוצים לחשוב, אלה אם עשינו עבודה רוחנית כבירה, תודעתינו שורצת בנגעים רוחניים שעלולים לקחת שליטה על העניינים בכל רגע, כל יום יש חדשות על אנשים שנתקפו קנאה ורצחו או חמדנות ומעלו, כל אחד עושה זאת פעמים רבות בסדר גודל קטן, כי גם מוחינו אינו שלנו, שבוע של התבוננות פנימה כמו בתרגול ויפאסנה יגלה לכל מי שיעשה זאת עד כמה מוחנו הוא דבר פראי, מוזר ולא בהכרח נשלט. ומי בכלל זה ששולט בו?
בסוף היום אין אנשים רעים מיסודם, יש אנשים שרע להם, יש אנשים שבנו חומות הגנה נוראות כדי לחסום כאב או פגיעות, יש אנשים המנוהלים על ידי כעס, פחד או חרדה, אבל בשורה התחתונה לא נולדים כמפלצות, עבדתי עם כמה “מפלצות” ומדהים לגלות שגם מאחורי הרשעים הגדולים בףמסתתר ילד פצוע, מבוהל וחסר אונים באופן קיצוני, שבנה מנגנון נוראי כדי לאנוס את הסביבה לפעול בדרך שלא תעורר את החרדה שלו. הדבר נכון בחוץ והדבבר נכון ביחס לרשע הפנימי שלנו, חלק זה זקוק מאיתנו לקבלה ואהבה יותר מכל דבר. בדומה למישהו חולה, ככל שמשהו יותר חולה הוא זקו ליותר רחמים.
בשורה התחתונה כל פעולה שלנו מבוססת על השפעות וסיבות מהעבר, שמבוססת על השפעות וסיבות מעבר רחוק יותר, אם נרצה באמת להאשים כוח כל שהוא, נצתרך לחזור למפץ הגדול. צריך לזכור זאת בקשר לכל דבר בו אנו מאשימים את עצמינו.
6. מדיטצית אהבה עצמית להסרת אשמה
זהו תרגיל בסיסי לאהבה עצמית שכל אחד צריך לעשות, רצוי לפני השינה.
נשמו לאזור החזה ודמיינו שאתם נופחים על גחל מתלקח כשאתם נושמים לכיוונו.
אמרו לעצמכם:.
אני מרשה לעצמי לעשות טעויות
אני מרשה לעצמי לא להיות מושלם
אני מרשה לעצמי להיות תלמיד בעולם הזה
אני מרשה לעצמי להיות בדיוק מי שאני
אם פגעתי בעצמי מי יתן ואוכל לסלוח לעצמי עכשיו.
 
חזרו על משפטים אלו שוב ושוב, הרגשו אהבה עצמית
העלו דברים אליהם אתם חשים אשמה, וחיזרו על משפטים אלו בזמן שהאשמה עולה, ראו את פעילותכם מעיניים של אהבה עצמית, זה יוביל לתהליך ריפוי עמוק.ניתן לעשות זאת גם מול אנשים אותם אנו מאשימים, פשוט דמיינו אותם ואימרו להם את אותם המשפטים.
7.
ארבע הכוחות של החרטה
בטיבטית אין מילה לאשמה.אבל יש מילה לחרטה הבאה מתוך הבנה של הנזק שגרמנו
הנוסחה הטיבטית לניקו אשמה היא
א. חרטה אינטלגנטית בה אנו מודים בפני עצמינו ובפני אחר אם אפשר שפגענו
ב. הבנת הנזק שיצרנו לעצמינו ולאחרים, (בעיקר כי זרענו זרעי קארמה שלילים), ורצון להתנהג אחרת בעתיד
ג. לקיחת סייג בו נמנע מלפעול בדרך דומה לזמן קצוב, שאנו מסוגלים לעמוד בו
ד. פעולה מתקנת והפוכה באופיה לפעולה שעשינו.
8. הצפת אשמה וניקויה
 
חשבו על תחום בו הייתם רוצים להצליח אבל אתם מתקשים בו, ראו את עצמכם בשיא ההצלחה וראו איזה קולות פנימיים מתעוררים, לרוב בנוסף לקולות חיובים יעלו פחדים, ספקות ואשמה, התבוננו הקולות השלילים, הקשיבו להם, ובדקו מה מטרתם. לרוב הם מנסים להגן עליכם מכאב, מבוכה או חוסר אונים. הציעו להם אלטרנטיבה בריאה יותר להגן עליכם, הסכימו לחוות את האשמה או הכאב שהם מנסים להגן עליכם מפניו, הרשו לרגשות האלו להשתחרר ואיתם לקולות האלו להיעלם. אפשרו לחלקים נושאי האשמה להתבונן על המצב מתוך הפרספקטיבה של אהבה עצמית.
דמיינו את עצמכם מצליחים ומשגשגים, בדקו אם הקולות השלילים עדין שם, אם כן חזרו על התהליך.

לסיכום

אשמה היא רגש ערמומי שרובינו הותננו להרגיש בילדות.
הרגש הזה מכלה כל חלקה טובה ולרוב אחראי על הכישלונות החוזרים שלכם. בדומה לרעל גופני, גם את הרעל הרגשי של האשמה אפשר וצריך לנקות. בתהליכי אימון ראיתי שלניקוי אשמה תוצאות נפלאות. בן התוצאות ניתן למנות בריאות משופרת, שמחת חיים והיכולת לזמן שפע.
הערות:

רוצה לדעת את הארכיטיפ הדומיננטי שלך ולברר אם אימון במסע הגיבור יכול להביא לחייך פריצת דרך? מלא פרטים ונקבע שיחת ברור ואבחון של 20 ד ללא עלות!

פוסטים נוספים

שיתוף:

גלילה לראש העמוד

הרשמו כאן לקבלת שאלון אבחון ארכיטיפ דומיננטי במתנה

דילוג לתוכן