אשמה – הגורם המרכזי להרס עצמי שרובינו לא מודעים לו

אשמה הוא רגש שאיננו אוהבים לחוות באופן מודע, לכן הוא מודחק לתת מודע ומשם מנהל את חיינו.

אנו בונים מנגנונים שיאפשרו לנו לא לפגוש את האשמה, המנגנונים האלו מונעים מאיתנו לרוב לפעול בדרך המיטבית לאושרינו. לעיתים תת המודע מתאמץ כל כך להימנע מאשמה שהוא בוחר בפעולות שמשאירות אותנו בהפסד מכל הכיוונים.

מתאמן שלי נכשל שוב ושוב במאמצי חיזור. בבדיקה עמוקה יותר ראיתי שמצד אחד יש לו אשמה על להיות לבד ולהפסיד את החגיגה שקוראת בחוץ בלי שהוא עושה דבר בנידון. ומצד שני הוא חש אשמה על סקס שאינו במסגרת של מחויבות ארוכת טווח.

כתוצאה התת מודע שלו דחף אותו להתאמץ מאוד בחיזור אבל תמיד הכשיל אותו לפני שהוא הגיע לסקס, ככה הוא הרגיש מוגן מהאשמה של לא להשתתף ב"חגיגה" והאשמה של סקס ללא מחויבות. התוצאה של " ניהול" האשמה הזאת היא שהוא השקיע מאמץ מרבי במשהו ללא תוצאות, לא מה שהמודע שלו היה בוחר.

תהליך שחרור אשמה עזר לו מאוד. רובינו מקבלים הרבה החלטות בחיינו מתוך ניסיון להימנע מאשמה, בכך אנו הופכים ל"קדושים מעונים" וקורבנות של מניפולציה. אנו לא משרתים בכך אף אחד, גם אלו שמתמרנים אותנו לבסוף יפגשו בזעם ובתסכול שנוצר ונתנקם בהם באופן פסיבי או אגרסיבי. בפוסט תכניקות שיחרור אשמה ווידאו מצורף לתרגול אישי.

שוב הוא עבר את כל שלבי רעיון העבודה ואז בשלב הסופי ממש ירה לעצמו ברגל, הוא ניסה כמיטב יכולתו אבל איך שהוא עשה את כל הטעויות, כאילו חיבל בעצמו בכוונה, למרות שבאמת ניסה בכל כוחו להצליח, הוא חש תחושת כישלון מוכרת, כואבת אבל חלק בתוכו כאילו שמח, או הרגיש הקלה. הוא לא ידע למה הוא מכשיל עצמו שוב ושוב, כשבא לטיפול חשב שזאת קללה, או משהו בסיסי הפגום בו, כשראה מה זה באמת הוא נדהם. זאת הייתה…"אשמה".

סוף

אשמה היא הרגש אנושי השלילי אליו אנו פגיעים ביותר. זה הוא רגש שכל כך קשה לחיות איתו שאנו מדחיקים אותו ולעיתים חיים את כל חיינו באופן שימנע מאיתנו לפגוש אותו ישירות. זה הרגש שעיצב את הדתות המערביות. ביהדות חטאנו בעץ הדעת, מגדל בבל, עגל הזהב…ועוד ועוד. נראה כי רוב התורה היא מסכת העלביות ועונשים של האל, המיצג את ה"אבא" וטעיותיהם של ילדיו/ עבדיו חלשי האופי וכפוי הטובה. בנצרות נוסף על כך הריגת בנו של האל בצליבה, התרגול המרכזי הוא אשמה, חרטה ובקשת סליחה ורחמים. דתות בצורתם הקיצונית מיצרות אנשים באשמה תמידית מול דמות אל/אבא נרקיסיסטית ושיפוטית.

האשמה היא מנגנון מניפולציה שנוצר מתוך הנחות יסוד ערמומיות.

בדתות אשמה היא תוצאה של בחירה חופשית, יש יצר טוב ויש יצר רע ומי שבוחר לפעול על פי היצר הרע חוטא וצריך להרגיש אשמה.

הבעיה עם המתודה הזאת שהיא אינה מתייחסת לנסיבות.

כאילו לכל אחד יש מלאך טוב על כתף אחת מלאך רע בכתף בשנייה והוא בוחר למי להקשיב במעין מרחב ניטרלי. זה כמעט אף פעם לא המקרה.

אנו חיים במציאות בה כמעט כל מה שנעשה הוא 50% הימור, בה אין בהכרח בהירות מה טוב ומה רע, ובה יש המון לחצים ושיקולים.

דמותם של זן ולזן וז'וור בעלובי החיים ממחישות זאת.

ז'ן ולז'ן אסיר לשעבר הנרדף על ידי חוקר המשטרה ז'וור על גנבת פת לחם למען דודנו החולה והמורעב.

מבחינת ז'בר חוק הוא חוק. הוא יצר דמוניזציה של ז'ן ולז'ן המניחה שאם משהו גנב פעם אחת אז הוא גנב שתמיד יגנוב בהינתן ההזדמנות.

הוא רודף אותו גם לאחר שהפך לאזרח למופת ואדם טוב באמת. ולמעשה הפך לאדם רע בהרבה ממנו. גם בכל אחד מאיתנו יש מעין ז'בר השופט אותנו ללא הרף על דברים שלרוב הייתה לנו מעט מאוד שליטה עליהם ורודף אותנו, הכוח הזה מקלקל כל הנאה, ומחבל בכל הצלחה. מאוד קל לעורר בנו אותו, כי זאת היתה הדרך המרכזית בה ההורים, מערכת החינוך והדת יצרו עלינו שליטה.

על פי פרויד האשמה הראשונית נוצרת בילדות, לילד מתפתחת משיכה כלפי ההורה מהמין השני ותחרותיות כלפי ההורה במין שלו, אילו חוויות שאינו מרגיש בטוח להרגיש, והוא חש עליהם אשמה, כתוצאה הוא מדחיק את החלקים האלו ובכך נוצר הפיצול האישיות הראשון (או איזור הצל). זה הרגע שהילד הופך מדבר אחד ושלם, בלי פנים וחוץ, פשוט וטבעי, ליצור המשקר, מסתיר, עושה מניפולציה וחווה אשמה. שם נוצר הניתוק הרגשי מההורים, ובמקום נולד משחק של אגו. זהו בדיוק סיפור האדם בגן עדן, הוא היה שלם ומאושר, דמות האב האלוהית הייתה בטוחה ושומרת, אז התגלה הנחש המסמל את האיבר הגברי שחיפש אחר פרי עץ הדעת או האיבר הנשי ורצה לטעום ממנו. כשזה קרה, נוצרה האשמה, הבושה, והפיצול האישיותי, גורשנו מגן העדן של הילדות, ונחצנו לאישיות גלויה ולצל על ידי החרב המתהפכת של המלאך השומר על הגן.

הדת והפסיכולוגיה ממש תיממי דעה פה, אלא שהפסיכולוגיה מנסה לפתור את הקונפליקט על ידי קבלה עצמית ואיחוד מחדש של אזור הצל בעוד שהדת מחזקת את האשמה ומנסה לשים את המאמינים במרדף לריצוי אין סופי של הדמות האלוהית/הורית כדי לקבל סליחה ושחרור מעול האשמה.

כמובן שברמת הפוליטיקה הדתית, מצב של אשמה מאוד רצוי, כשאנו מרגישים אשמה אנו זקוקים לאל וכוהניו כדי שינקו אותה.

דתות רבות מאשימות אותנו בדברים טבעיים שאיננו שולטים בהם והם חלק מתפקודו הבריא של הגוף. אנו אמורים לחוות דחף מיני, רצון לחופש או ספק במערכת ערכים דתית זה שם אותנו במעגל אשמה פתולוגי ונותן כוח לאליטה הדתית לה הזכות לשפוט, למחול או לנקות את האשמה.

זהו תסביך מערבי בלבד, בטיבטית אין מילה ל"אשמה", ישנה חרטה אינטליגנטית הבאה מהבנה שעשינו שגיאה ויצרנו קארמה שלילית שתגרום לסבל. אינני פוסל אשמה לגמרי, לעיתים זהו אמצעי יעיל להכנות לנו ערכי מוסר, אבל עד גבול מסוים מאוד.

סוג האשמה הזה ישר מחזיר אותנו לילדות בה הינו קטנים, חלשים ותלויים בהורינו. הרגשנו נחותים, והורינו במצבים מסוימים ממש בחרו להזכיר לנו את זה. הם לרוב התנו את האהבה שלהם בכך שנתנהג בדרך מאוד מסויימת ובמקרים מסוימים לעולם לא נתנו לנו את ההכרה כיצורים פלאיים וראויים לאהבה לה יחלנו, לרוב כי לא למדו איך לאהוב בעצמם. מי שגדל עם התחושה שהוא אינו מספיק טוב כדי לקבל אהבה, ירגיש אשמה בכל פעם שהוא יצליח, הוא ירגיש כאילו אין לו זכות, כאילו הוא מתחזה, הוא לא הצליח לשכנע את הוריו שהוא מספיק טוב, אז למה שהעולם יאמין לזה.

***שאנו עליונים, מופלאים יפים ומבריקים***

האשמה הזאת קשורה באשמה הקודמת, לרוב בסביבה של הורה שתלטן שרצה את כל צומת הלב לעצמו, למדנו שמסוכן להיות זוהרים, רק לו היה מקום ואנו הינו צריכים להיות קהל מעריץ, בבית ספר למדנו שהצלחה לא תמיד שווה לפופלריות, היא גורמת לקנאה ומייצרת תחרות, למדנו בדרכים רבות שהכישרון והייחודיות שלנו מאיימת על כל מיני אנשים חסרי ביטחון ואפילו מסוכנת. למדנו שעדיף להיות אחד מהחברה, בינוני, ופסיבי מאשר מישהו קורן המביא את מתנתו וכשרונו במלואם. מפחיד אותנו לגלות שאנו מעין ברבור שגדל עם ברבזים, שאנו גדולים בהרבו מההורים, המורים והחברים קטני הנפש שאיכלסו את עולמינו, מעבר לזה אנו מרגישים אשמה, כאילו עצם הגדולה שלנו פוגעת בהם, בדומה למשל של ניטשה בה הגמל חושב שהדבשת שלו זה הדבר הכי גבוהה עד שהוא מגלה הר. 

רוב האנשים רוצים להרגיש שכולם בינוניים כמוהם, גם להם יש ניצוץ אבל הם בחרו לדכא אותו כדי להימנע מזעמו של מי שדיכא אותם, זה היה תהליך סרוס כה כואב עד כי הם בחרו להדחיק אותו ולהאמין שככה כולם, ושמעולם לא היתה להם אפשרות לזהור, מי שזוהר בסביבתם מעורר את הפצע ואת החלק הפנימי שמעולם לא הסכים עם הבחירה שעשו, האגו הכואב ינסה ל"חסל" כל שעון מעורר כזה, בכך הפכו למדכאים המבוהלים ממני שבחר אחרת.

אבל כל אחד מאיתנו הוא ברבור ייחודי, כל אחד הוא יהלום חד פעמי שמטרתו לשקף את אור הבורא בדרך השמורה רק לו, רובנו מכסים את היהלום הזה כדי להיות עוד אבן משעממת וסטנדרטית "בחומה".

כן, הדתות המערביות ממש לא אוהבות את המיניות שלנו, היצירתיות שלנו ואת כל מה שטבעי בכלל, זה חלק מתהליך רחב שקשור פטריארכליות והמהפכה החקלאית, הכמיהה שלנו לעונג, ביטוי גופני, חופש הבעה נקרא לרוב יצר הרע, וחטא ודברים כאלו, הם רוצים שנאמין שהאל ברא את כל זה כדי לבחון אותנו, או להעניש אותנו, שאנו חוטאים מלידה ממש, מעצמם שיכותינו למין האנושי ועלינו לחיות באשמה טבעית על זה שאנו מיניים, פראיים, יצירתיים ובמהותינו לא ניתנים לשליטה, הדבר שהם רוצים באמת. 

 

הדתות המערביות לא חשות נוח עם מה שאינם שולטת עליו.זה גרם לנו לחוש שמין הוא דבר מלוכלך שצריך להתביש ולהסתיר אותו. שגוף ערום הוא פרוץ, ושמי שעוסק במיניות לצורך הנאה באפון חופשי ולא מתוך טאבו חברתי שמטרתו הבאת ילדים במסגרת נישאין הוא נהנתן, נבוב ושפל.

 

האשמה המינית גורמת להרבה מאוד סבל, חסימה של היכולת האורזמטית ומעל לכל להריסת המתנה המופלאה, הרוחנית והמרפאת שמיניות יכולה להביא לחיינו. אנרגיה מינית היא חלק כל כך משמעותי בהויתינו שאם נדכא אותה היא תרוץ באופן מעוות, דבר שיצור עוד בושה, אשמה, הסתרה וצביעות.

אשמה מינית ממש גורמת למחלות גופניות ופסיכוסומטיות, אחד מהדברים שהפליאו את קולומבוס היה שבעולם החדש לא היו מחלות מיניות, ןגם לא אשמה מינית, המלחים הספרדים הביאו איתם את האשמה ואת המחלות.

***שאנו אשמים בסבלם של הקרובים לנו, העולם ודברים שאין לנו שליטה עליהם***

כל אמא פולניה ממוצעת האשימה אותנו שאנו "עושים אותה חולה", או שהיא לא יושנת בגללנו בלילה, כילדים כפיצוי על חוסר האונים, האמנו שיש לנו שליטה על דברים שאין לנו, זה יוצר טשמה על דברים כמו הקבצן ברחוב, מזג האוויר ונפילת הבורסה. 

 

האמת היא שכל אחד הוא אדון לעצמו, אנחנו לא אשמים בסבלה של אימנו, היא בחרה לתלות את אושרה בהתנהגות ילדיה במקום לקחת אחריות ולחיות חיים מספקים בפני עצמה, אפילו הקבצנים ושריפת יערות הגשם אינן אשמתינו, הקבצן זרע קארמה מסויימת ובחר כנשמה לעבור שיעור מסוים, יערות הגשם נשרפים בגלל משחק חומרני מעוות ומרדני בו משתתפת מרבית האנושות. העובדה שאיננו אשמים בסבלו של הקבצן, אמינו ויערות הגשם לא אומרים שעלינו להיות אדישים להם, יש עוד מוטיבציות להיטיב לעולם שאינם אשמה.

החברה, הדת מערכת החינוך וההורים השליכו עלינו את צרכיהם, וניסו לקבוע בשבילנו איך אנחנו אמורים להיות, לכולנו צורך גדול לרצות, לקבל אישור ולהיות אהובים בעיקר כלפי הורינו. הדבר יוצר מתח בלתי נמנע בין עולמינו הפנימי ורצוננו לבין הצפיה מאיתנו. לתיקנות הזה היתה הצדקה אם מטרתו הייתה לעצב אותנו באופן מיטיב, לצערינו לכל אחד מסמכויות המוסר יש אינטרס אנוכי ומניפולטיבי, לחברה הקפיטליסטית יש צורך שנעבוד כמה שיותר בעבודה שאיננו מאוהבים כדי לקנות דברים שאיננו צריכים, למערכת החינוך שנשב בשקט ונקפוץ בחישוקים של בחינות וחומר משעמם והורג סקרנות, להורינו שנגשים את מה החלומות וכמיהות שהם פספסו, שנישאר הילדים הקטנים והמעריצים, שנישמור איתם על קשר הדוק…וכו לכל מערכת הצרכים שלה, היא מייצרת מערכת ערכים חיצונית שמי שלא פועל על פיה חווה אשמה.

רובנו מרגישים שטעינו, פספסנו הזדמנות ונכשלנו בחיינו או חלק מהם. האמת היא שבכל פעולה או החלטה שעשינו יש גורם נעלם, כל החלטה היא במקרה הטוב הימור מחושב, אם נפרוט את חייהם של אנשים מצליחים נגלה שהרבה ממה שעשה אותם היה "מזל" אפילו המוכשרים ביותר כמו ביל גייטס, סטיב גובס, ווורן באפט מודים בפה מלא שלרוב הם היו האדם הנכון בזמן הנכון, אחרת לא נהיו פורצים, אחרת היו מפסידים ונכשלים אינספור פעמים. 

הלקאה עצמית על מה שאין לנו שליטה עליו היא טיפשות, וגרוע מזה, האשמה יוצרת דעה גורפת על מהותינו כ"טפשים", "רעים" או "מפסידנים", בכך היא מפריעה לראות את הטעויות והשעורים האמיתיים בכישלונות שלנו. לעיתים אותם כישלונות היו הצלחות מפרספקטיבה רוחנית, אשמה לא מאפשרת לראות זאת. התחושה שאם רק היינו עושים אז בחירה קטנה אחרת הכל היה שונה היא אשליה, וצורה מתוחכמת לסבול. כמו אגוזים למישהו בלי שיניים.

לעיתים האשמה לא מוסברת בחיים האלו, אולי הינו חיילים במסע צלב, אדונים בחוות עבדים בדרום ארה"ב, או עשינו פשע כה גדול שאנו נושאים אשמה גלגולים אחרי, התוצאה היא שהיום אנו נושאים מאין צלב לא ברור על כתפינו, וחיינו מרגישים כקללה.

אשמה כזאת יכולה לקראת גם אם היינו קורבנות לזוועה, ניצולי שואה רבים חווים אשמת ניצולים, שהם שרדו ורבים אחרים לא, שאינם ראויים להיות אלו ששרדו. אשמה כזאת עקב אירוע גדול היא כה חזקה שהיא עוברת גלגולים ועוברת דורות, כלומר אפילו ילדים דור שני שלישי ורביעי לשואה יחוו משהו ממנה. כמובן שהקארמה של לחוות אירוע טרגי בקנה מידה גדול היא לרוב לבצע כזה בגלגול קודם.