סיפורו של המבוקר הסדרתי
ביקורת הורית ליוותה אותו מאז שהוא זכר את עצמו, אבא היה תמיד שיפוטי כלפיו, לא חשוב כמה חיפש אישור ואהבה, כמה רצה שיעריך אותו, אביו היה מוצא איזה פגם בהתנהגותו ומעיר לו עליו, בבגרות הבחין שליד אביו הוא נוטה לעשות "טעויות" כאילו משהו פנימי חייב להתאים לדרמת החינוך האבהי, זה קרה לו גם ליד אנשים ביקורתיים אחרים, לידם היה "שוגה" באופן לא מודע, דווקא כשמישהו כזה ישב לידו כשנהג היה נוסע יותר מידי לכיוון מרכז הכביש, או הטרמוס היה דולף על הספה, אפילו בכדורסל היה עושה טעות קריטית מול עיניהם הביקורתיות של השחקנים האחרים. הוא ניסה להבין את המנגנון אבל זה היה משהו חמקמק.
אבהות לא מודעת – ביקורת כביטוי פוגעני של אהבה
אבא תמיד היה אומר אני אוהב אותך ורוצה שתשתפר לכן אני מעיר לך, לא חשוב מה עשה וכמה התאמץ אבא היה מוצא איזו בעיה קטנה, משהו לא מושלם בפרטים הקטנים, מכוון אל זה את כל תשומת הלב, ומתעלם מכל הנתונים האחרים. כמעט לעולם לא קיבל ממנו מחמאה, אולי אני אדם של רעיונות והוא של פרטים, ולכן לא יכול היה להעריך אותי, אולי פשוט מצפה ממני להרבה, אביו כמובן לא היה חף מטעויות אבל אביו שנא ביקורת.
מיד כשהיה מופנה אליו פידבק על טעות, היה חותך שיחה, או טוען שמיצינו ודיברנו על הדבר שעה, למרות שאולי נאמרו כמה משפטים, אבא לא אהב שמבקרים אותו ועזב מקום עבודה כי "כל הזמן העירו לו". למרות החינוך ואולי בגללו הוא גדל להיות שלומפר, תמיד היה מרושל, בית מבולגן, שרוך לא קשור, בגד עם כתמים…
כאילו חיפש שיעירו לו, אחרי הכול זה מה שקוראים לו "אהבה" כך חשב, במובן מסוים נשאר ילד ניצחי, היה לו קשה להרגיש גדול וגברי, אחרי הכל מעולם לא שמע מאביו מחמאה, למה שמישהו שאינו האב האמור לאהוב ולהתייחס אליו טוב יותר?ביקור
הרס עצמי – להיות מה שאבא שונא!
בוא תבין יש יסוד דכאני בגבריות אבהית, מלחמה מי האלפא, להעיר ולבקר היא דרך של אדם חסר ביטחון להרגיש בשליטה, כילד לא היו לך הרבה אופציות להתמודד עם זה.
לקבל ביקורת היא גם דבר עדיף על לקבל התעלמות, לפחות כילד זה שם אותך במרכז, זה גם נתן לך להרגיש התאמה למשפחה, לאבא יש צורך להרגיש חשוב, לך יש יכולת לגרום לו להרגיש ככה כשאתה עושה טעויות.
מעבר לזה ילדים לא אוהבים ללמוד מפחד, למידה מתוך פחד, מלמדת אותם אולי הרגלים טובים, אבל גם מלמדת אותם שהם יצורים חסרי ערך, שאינם ראויים להדרכה חומלת וסבלנית אלא רק להתפרצות אלימה או ביקורת נוקבת, הם גם לומדים שהם "רעים" מיסודם כי האבא לא סומך שיעשו דברים טוב, אם יבקשו מהם ויסבירו להם את חשיבות הדבר באופן "בוגר".
ביקורת הורית ומסרים כפולים
הם גם מרגישים טיפשים ומבולבלים כי מצד אחד תובעים מהם התנהגות מסוימת ומענישים כשלא, מצד שני אין תהליך לימודי של הקניית הרגל הטוב, או הבנת הצורך הרגשי מאחורי ההתנהגות הרעה ונתינת מענה לחסך שמתגלה. המסר הכפול הזה יוצר בלבול וחוסר אונים ומשדר, אתה ילד חסר משמעות, פגום, רע ונחות, תעשה מה שאומרים לך ועוף לי מהחיים כי אתה לא מספיק שווה את הסבלנות שלי שדרושה כדי לפגוש את מי שאתה באמת ומה שאתה באמת רוצה
במצב כזה כל מה שהילד יכול לעשות זה למרוד באופן ישיר או פסיבי, המרידה הישירה מביאה לפעילות מותרסת נגד ה"חזון האבהי", או בשיתוף פעולה רשלני איתו (אגרסיביות פסיבית), זה נותן לילד תחושת שליטה, תחושת ערך, שהוא לא סתם "צאן לטבח", ומבטא קריאה להתייחסות מכבדת יותר אליו ולצרכיו.
הפנמת הדיאלוג ההורי הפוגעני
עם השנים ההתנהגויות הורית רעילה נעשות אוטומטיות עד שהן יוצאות בכל מצב בו אנו חשופים לאנרגיה ביקורתית ומודדת.
למעשה אנחנו לומדים לתקשר עם עצמינו כמו שהורינו תקשרו איתנו, ומוצאים עצמנו בדפוס אלים שעלול לכלול שיפוט, פוגענות והשפלה עצמית.
לשחק את המשחק, להאמין בתפקיד, לחשוב שאנחנו זה התפקיד
למעשה הקטנה היא כמו משחק, יש אדם המהווה דמות סמכות בעולמנו, והוא רואה בנו רק מימד אחד ממה שאנחנו באמת, הוא מגיב רק למימד הזה, ועיוור לצדדים אחרים אצלינו,.
עם הזמן כדי לתקשר עם האדם הזה ולקבל את מתנתנו, אנו לומדים לשחק מולו את מה שהוא רואה בנו, כשהדבר הזה נעשה פתולוגי, במיוחד בילדות, אנו עצמינו שוכחים שאנו דברים רבים אחרים, והופכים לשחקנים מקצוענים של התפקיד הזה הנכנסים במאה אחוז לדמות.
להאמין שאנחנו הדמות המוקטנת
אם משהו רואה בנו צד אחר זה מפתיע אותנו ואפילו יוצר עוינות, כי כבר בנינו זהות סביב התפקיד הזה, אפילו אם התפקיד לא נעים, כמו הילד התמימים שאבא צריך להציל אותו או השלומפר שאבא צריך לחנך אותו, אנו מייצרים את הדרמה הזאת גם בבגרות כי זה מה שמרגיש לנו נח ו"אמיתי" ומאמינים שהו אנחנו ומה שמגיע לנו, לא חשוב כמה התפקיד מאולץ, משפיל ופוגעני, נאמין שתפקיד אחר יהיה זיוף, תרמית ועלול להביא להשפלה, ביזוי ואפילו נטישה, והרס.
גם אם התבגרנו, והרחבנו את מרחב התפקידים שלנו, ואפילו יצרנו תפקיד מפצה, ההופכי לתפקיד המקורי (ומשחזר אותו ואת הקארמה שלו מהכיוון ההפוך*), כשדמות סמכות הורית כמו אבא, בוס, או חבר "אבהי" יופיע בעולמנו, אנו עלולים בקלות ובמיוחד במצב סטרס, לגלוש לתפקיד המקורי, שהוא כמו פונקציית ברירת המחדל של המערכת
קטע קצר המציג ביקורת הורית מנקודת מבטו של ג'ורדן פיטרסון:
לפצח ביקורת הורית – איך משנים את דפוס ההתנגדות לביקורת ב 5 צעדים
קודם עלינו להבין שמדובר במנגנון הגנה חשוב ששירת אותנו בעבר, אבל עכשיו אולי פחות, כמו כל דפוס מדובר בדפוס נלמד שהפך להרגל. בתרגיל ניצור תובנה חדשה שתאפשר לדפוס להשתנות.
תרגיל 1:
א. נדמיין את דמות האב שבקרה אותנו
ב ניזכר בזמן הקדום ביותר בו חווינו מהאדם הזה ביקורת, נחוש איך הביקורת שלו הרגישה בגוף
מה היא גרמה לנו
מה היינו רוצים לומר לבנאדם הזה אם היה לנו מספיק בגרות וביטחון לבטא את עצמינו באופן אמיתי?
ג. מה הוא היה עונה?
אם היינו פונים אל נשמתו, כלומר לחלק המודע והטהור שבו ולא לאישיות והאגו הפצוע, מה החלק הזה היה אומר לנו?
למה החלק הזה לא שלט בתגובה שלו כלפינו?
ה. איך זה גורם להרגיש שאנו יודעים שנשמתו היתה רוצה לפעול כלפינו אחרת?, בוא נסכים לתפוס את עצמינו ולפעול כלפי עצמנו כמו שהנשמה של ההורה הייתה רוצה שנפעל
תרגיל התחפושת והכיסא הריק
א. נשים לפיננו כיסא
ב. נזמין את אבינו בדימיון לשבת עליו
ג. נבקש ממנו ללבוש את התפקיד שאותו הוא משחק
איזה תחפושת הוא לובש?
ד. נבקש מעצמנו לראות את התפקיד שלנו
ה. איזה תחפושת אנו לובשים?
איזה דרמה שתי השחקנים יוצרים?
ו. האם היא משרתת אותנו, או אותם באמת?
ז. נסביר לדמות האב שאיננו מעוניינים לשחק יותר, נבהיר לו שזה לא משרת אותנו, ואיננו רוצים יותר את ה"רווח המשני" או הפיצוי/שכר על התפקיד. נסביר לו כיצד היינו רוצים שתהיה התקשורת והדינמיקה ביננו ואיך היינו רוצים שייתיחס אלינו, נבהיר לו שבמקרה שינסה להחזיר אותנו לדרמה הישנה נגיב בשיקוף ואם יתעקש בניתוק.
ח. נדמיין את התסריט, איזה חוזה יש לנו בהצגה הזאת. מה אנו מרווחים ממנו? כיצד ניתן לזכות ברווח באופן חיובי ובוגר?
ט. נבטל את החוזה ונקרע את הסקריפט לגזרים
נסיר את התחפושת, מה אנו מורידים כשאנו מורידים את התחפושת?
י. איזה לבוש נלבש במקומו?
יא. איזה מערכת יחסים ניתן לבנות עכשיו עם דמות הסמכות?(גם אם רק בדימיון, היצוג הפנימי של דמות האב)
יב.נודה לדמות האב על השעור והלימוד שקבלנו דרך משחק התפקידם איתו, נראה לו שלמדנו ואנו מוכנים לשעור חדש, נפנה את הבמה בהתרגשות ללמידה חדשה מהנה וקלילה יותר.
