בעבר הייתה דעה מאוד רווחת שמטפל או מורה רוחני צריך להיות מישהו מורם מעם, מישהו שאין לו בעיות יותר, דמות אור טהורה, גורו נשגב, משיח.
הרעיון הזה לדעתי לא תקף יותר, או הוא מצב נדיר, שאיננו ישים מול רוב הבעיות.
אם בעבר נדמה שהיו מעט ענקי רוח והרבה חסידים המבוטלים אליהם, מרגיש היום שיש הצפה של מטפלים ומטופלים ופחות ענקי רוח מורמים מעם.
הסיבה לכך מעניינת, בחלקה קשורה בכך, שהערצה של משהו בחוץ שומרת את המטופל במצב של ניזקקות ולא מאפשרת לו צמיחה מלאה.
לדעתי הסיבה המהותית עמוקה בהרבה.
כולנו תפוחי אדמה המתנקים בשק דרך חיכוך הדדי
מטפורת המורה או מטפל הנשגב המרפא אותך אינה רלוונטית כל כך לעולמינו, והיא לא יעילה כי עלינו לגלות את המאסטר והמורה הנשגב בעצמנו.
למעשה מטפל פצוע לרוב עדיף בהרבה.
נכחתי לפני שנים במפגש עם מאסטר טיבטי חשוב, הבנאדם, שגדל כל חייו במנזר באמת נראה טהור ונשגב, כל מה שאמר נשמע לרוב נהדר, עד שהגיע שלב השאלות.
נוכחתי לצערי שאינו מבין כלל את השאלות, תשובותיו נראו כמו שבלונות הלקוחות מספר שנכתב לטיבטים לפני 600 שנה, וכלל לא רלוונטיות לישראלים במאה 21.
כמובן נוכחות של אדם כזה מרשימה וחשובה… אבל כמעט לא מקדמת ברמה המיידית.
זה נכון גם למורים רגילים, שוב ושוב התאכזבתי ממורים לאנגלית שלמדו את שפתם בבית, רובם פשוט לא הבינו מה אני ואחרים כתלמידים לא מבינים, פשוט כי לא התנסו בזה בעצמם.
באוניברסיטה יצא לי ללמוד מגאוני מתמטיקה, ששוב ושוב הותירו כיתות שלמות מבולבלות מול לוח מלא נוסחאות, לקח הרבה זמן לתלמיד אחר שנה ב, לפרק את הערפל (והטראומה).
חלק מהמורים והמטפלים הבריאים גילו חוסר חמלה עצום כלפי התלמיד או מטופל שהעיז לא להבין או להתרפא, כאילו הקושי הוא אשמתו של החולה ועליו סוף סוף להתאפס על עצמו ולהפוך לבריא או חכם כמוהו במהירות, וללא חסימות, זה עבד בשבילו הרי…
למה מורה מושלם מידיי עלול להיות פחות מועיל?
מורים מושלמים מסוימים הם מורים גרועים כי לא עברו ולכן לא הבינו את מה שתלמידיהם עברו, הם מלמדים מהמקום בו הם נמצאים ולא מהמקום בו תלמידיהם נמצאים, זה רק מעמיק את הפער ביניהם וגורם לתלמידים תחושת אפסות.
מורים רוחניים כמו פאפא ג'י וקרישנמורטי אולי הגיעו רחוק אבל העובדה שהם הגיעו לשם כמעט ללא עבודה או מאמץ עשתה אותם מלווים גרועים לכאלו שצרכים לעבור דרך הרבה יותר מכשולים ועיקופים מהם בדרך.
ישנם גם מטפלים פצועים שפשוט בורחים מהחושך שלהם, בכך הם מגלים חוסר סובלנות או התנשאות כשהחושך מתגלה אצל אחרים.
הם בהכחשה שהחושך קיים בהם ובכך אינם נותנים לגיטימציה לאחרים לפגוש ולרפא חושך, זה הופך אותם למסוכנים ופוגעניים, החושך ימצא את דרכו להתגלות באופן בלתי נשלט, וזה יוצר זיוף וצביעות שלעיתים מרעילים קהילות שלמות.*
אני לא מדבר בשבחם של מטפלים כאילו, אני מדבר בשבחם של מטפלים ומורים הנמצאים בעצמם במסע ועובדים מתוך כנות ומחויבות להתפתחות וריפוי, מאוד רצוי שמטפל כזה עבר יותר במסע שלו מאילו בהם הוא מטפל או מדריך.
ריפוי אמיתי הוא תהליך של קבלת חסד רוחני
למעשה המטפלים הגדולים אינם כאלה בשל חוכמתם, כמות התעודות וההכשרות שצברו או אפילו ניסיונם, הם מטפלים ומורים גדולים כי הם מאפשרים לחסד הגדול מהם לזרום ולהתבטא דרכם בזמן הטיפול או הלימוד.
הדבר המרכזי הדרוש לכך זה ענווה, כנות ולב פתוח באמת לסבל האנושי.
הדבר היחיד שיכול לחסום כזה חסד זה גאווה, הכחשה ואגו.
היתרונות הבסיסיים של מטפל פצוע היא שהוא זקוק לאותו ריפוי כמו המטופל ולכן מסוגל לחמול ולהזדהות עם כאבו, ובנוסף האגו השבור שלו לא יכול לקחת בעלות על הריפוי, אחרת איך הוא לא מצליח לרפא את עצמו.
אז איך ריפוי רגשי באמת קורה
טיפול אמיתי אינו מצב בו מישהו היודע הכול מושיע מישהו חסר אונים.
הוא קורה כששני אנשים בעלי אותו פצע נפגשים (או מופגשים בחוטי הגורל) בגלל התדר המשותף של המסע שלהם לריפוי.
בשלב הראשון האחד, שלרוב עבר יותר תחנות בדרך הריפוי או עובר את הריפוי בספירלת משמעות גבוה יותר, לוקח על עצמו את תפקיד המטפל.
בשלב השני המטפל לומד לברר ולסנן בתוכו בין הקולות השופטים את המטופל ואת האזור הפצוע בתוכו, הקולות שמייעצים למטופל ממקום של מה הם היו עושים או מפרשים במקומו, ומאפשרים למקום שפתוח פשוט להרגיש את כאבו של המטופל בלב פתוח ותודעה צלולה וריקה מרעיונות מהמוכן.
בשלב השלישי, בזכות המוכנות להרגיש את המטופל באופן מלא, נמשכת אנרגיית חמלה קוסמית וידע מדוייק לריפוי.
המטפל מרפא למעשה את החלק הפצוע בעצמו שהמטופל מייצג, וכך מאפשר לאנרגיית ריפוי אמיתית לזרום דרכו למטופל ולאפשר גם לו ריפוי.
שיניהם עוברים תהליך טראנספורמטיבי עמוק.
למה ריפוי אמיתי קורה ככה? הסיבה הקארמית
טיפול אמיתי קורה ככה בעיקר מסיבות קארמיות, כשמישהו מבצע פשע גדול בגלגול אחר, אם אינו מתחרטת, לרוב הוא יאלץ לחוות את כל הכאב שגרם לאחרים ללא כל פשרות או המתקה, אם הוא מתחרט באופן כנה, לרוב הוא עדיין חווה את מה שגרם לאחרים באופן מרוכך וניתנת לו הזדמנות לתקן זאת על ידי פעולה הפוכה.
אדם שפגע והגביל אחרים ובאמת התחרט, יחווה הרבה מגבלות בחייו אבל אבל תינתן לו הזדמנות לעזור לאחרים הסובלים ממגבלות דומות למצוא יותר חופש.
לסרב לטפל באחרים הסובלים ממה שאתה סובל חוסם את ההזדמנות שלך ליצר את הקארמה ההפוכה לקארמה ממנה אתה סובל.
בטיפול טוב, בה אתה מושך רחמים וסליחה לאדם שפגע ועתה סובל מעוון הדומה לשלך, אתה גם מושך רחמים לעצמך ושתניכם עוברים תיקון. ככה זה לרוב עובד בדור שלנו מסיבות שאינני יכול לפרט כן ודורשים פוסט נפרד.
טיפול רגשי כמצב קיומי
לבסוף חשוב לציין בעולם שלנו הגבול בין מטפל ומטופל, מורה ותלמיד הטשטש מאוד, אנו בתהליך התפתחות מואץ בו מי שהיה מורה לרגע מוצא עצמו תלמיד ברגע הבא, הדבר המרכזי הוא להישאר פתוח, מטפלים ומטופלים מגיעים היום בהרבה צבעים וצורות, לא רק כזקנים הדורים המדברים בקול מלא פאטתוס וחשיבות עצמית.
כמעט כל מפגש אנושי היום הוא כמיהה ללימוד או ריפוי, ולעיתים זה קורה בשיחה במונית, בפגישה אקראית בים, בדייט או בתור לקופת חולים. עלינו להיות בהקשבה ובענווה אמא אדמה והגבורה עצמה רוצה שנתרפא ונתעורר סוף סוף.
גורל העולם תלוי בזה, הפירצה לליבנו הסגור או להדחקה הרגשית שלנו יכולה להתרחש במקומות מפתיעים ביותר ועם אנשים שלא ציפינו, ובמיוחד בהם כשמנגנוני ההגנה קצת למטה.
לעיתים נראה לנו שאנו מתחזים המתיימרים לעזור לאחר במקום בו אנו ממש חסרי אונים, אדגר קיסי המטפל הענק נשאל מדוע כשהוא חולה הוא נעזר באחר?
תשובתו, אדם אסור לא יכול לשחרר את עצמו מישהו מחוץ לכלוב יכול בקלות לפתוח את הדלת מבחוץ, ואתה זה שבא למטפליך מבחוץ. מנקודת המבט של מסע הגיבור, אנו חוזרים על שעורים שוב ושוב בתהליך של ספירלה, אנו פוגשים את
השיעורים ברובד עמוק ולעיתים מאתגר יותר, יתכן שמטופליך נראים יותר מוצלחים ממך, יתכן ואתה פשוט משחק את המשחק ברמת קושי גבוהה יותר.
אז חשוב לפתוח את העיניים, לעיתים דווקא בתוך העלטה האור שלך נמצא במקום בו משהו אחר זקוק לו.
הערות:
לא תמיד מורה "נשגב" לא מסוגל להזדהות עם תלמידיו.
ישנם מורים גדולים ומוארים המסוגלים להזדהות עם הקושי של חסידיהם, מסופר על הרבי האמצעי של חב"ד, שבכל פעם שבא אליו חסיד לעצה או ריפוי, הוא היה חווה את הקלקול של החסיד בעצמו, אז היה מתפלל לתיקון בעצמו, כשזה היה מגיע הוא היה מדריך את החסיד לתיקון שקיבל לעצמו.
על פי הסיפור יום אחד הופיע חסיד אותו גרש בטענה כי לא נמצה לו תיקון, הוא לא הצליח למצוא בעצמו שום פגם כול כך נורא. לאחר שבוע ביקש שיקראו לחסיד הזה ותיקן אותו.
החסיד סבל מנקרופיליה, הרבי הצדיק היה נותן דברי תורה ארוכים מאוד, עד כי רוב תלמדיו לא יכלו לעקוב אחריו, הוא הבין שללמד משהו כשאינו יכול ללמוד עוד שווה במובן הרוחני העדין מאוד למין עם גוויה. (העברת שפע לדבר שלא יכול לקבל אותו)
מכך ניתן להבין שברמה עדינה אפילו צדיקים יכולים למצוא בעצמם את פגם תלמידיהם.
חבל שלא כל מטפל בהכרח עושה זאת, מטפל נרקיסיסטי עלול לבנות את כוחו על יצירת תלות של מטופליו בו וכו. כדי להימנע מהרס עצמי בטיפול עלינו להכניס מודעות ומוכנות לקבל את הפצע היא כמו הגנה מפני גאווה והכחשה נרקיסיסטית של מטפל שלא מוכן להודות בפצע שלו, ומנסה ליצור אורה של מושלמות.
*תהליך הריפוי המוצע בהשראת ספרו של הרב גינזבורג להפוך את החושך לאור. המבוסס על ריפוי בחסידות.
