גלדיאטור – סיפור אהבה אפי, שיחזור היסטורי מפתיע, ומטפורה מדהימה לדרכו של לוחם הרוח.

גלדיאטור בשבילי הוא יותר מבידור מלא אקשן, זהו סרט הדרכה לכיצד לוחמי רוח אמיתיים צריכים לפעול בעולם…ואני לא מתכוון לעריפת ראשים או שליטה בחרב של הלגיון הרומאי.

חלק מחברי טוענים כי מזיק רוחנית לצפות בסרטים מלאי אלימות אולי הם צודקים במשהו, אבל אפילו האפוסים הגדולים של הרוח דוגמת המהברטה והתנ"ך נוטפי דם…

אז ארשה לעצמי לראות גם את הסרט הזה כמשל רוחני עטוף פעלולים, ואתייחס אליהם כמו סירופ שנועד לעזור לנו לבלוע את התרופה הרוחנית בקלות.

אני חייב לציין שהסירופ במקרה הזה ממש טעים, משחק משובח, שיחזור מרהיב ומוזיקה גאונית, עד כדי כך טעים שהמסר הרוחני עלול להישכח, אז היתי חייב לזכך את התרופה… קבלו אותה:

גלדיאטור הוא אחד הסרטים בהם הרביתי להשתמש בקבוצות העצמה גברית שהנחיתי, עשיתי זאת כדי ללמד כיצד ארכיטיפ הלוחם (אחד מ 4 אבות הטיפוס של הגיבור) מתבטא.

הסרט מציג את הצורה הטהורה שלו שמסוגלת להציל את העולם, ואת צורת הצל שלו, שהיתה ועדיין אימת העולם, ומתבטאת בכל עריץ או חייל אכזרי המבצע פשעי מלחמה בשם הפקודות או "עליונות" מדומיינת.

אתחיל מההיסטוריה, מקסימוס הוא דמות בדיונית. עם זאת, מרקוס אורליוס, קומודוס, לוסילה, הקרבות בקולוסיאום, והמצב הפוליטי, די נאמנים להיסטוריה.

מרקוס אורליוס, החמישי והאחרון בקיסרים הגדולים של רומא, היה פילוסוף גדול ומנהיג גדול. עם זאת, בדומה למנהיגים מכורי עבודה וממוקדי קריירה, דוגמת קטרינה הגדולה ורבים אחרים, הוא הזניח רגשית את בנו, והחליף אהבה וזמן איכות בכסף וחומר, מה שהביא ליורש נוירוטי, פצוע ומקולקל מאוד.

יורש שהרס מהיסוד את כל הטוב שאביו יצר.

קומודוס היה פסיכופט בן עשירים מקולקל. ( מזכיר את מושג ה fret boy בארה"ב), הוא העריץ את האלימות של מלחמות הגלדיאטורים, והשיב את צורת הבידור הרכזרית הזאת למרכז הבמה לאחר שאביו הפסיק אותה.

הוא היה מאוהב באחותו ואפילו נלחם בעצמו בזירה.

(מלחמות הגלדיאטורים הופסקו לבסוף בהשפעה נוצרית והוחלפו במרוצי סוסים)

אילו בהם נלחם בזירה היו תמיד פצועים, מחומשים בנשק גרוע ולרוב פגום, בעוד שהוא השתמש בנשק הטוב ביותר שכסף יכול לקנות.

קרבותיו בזירה פגעו בפופולריות שלו. אפילו הרומאים הזדעזעו מחוסר ההגינות שבקרבות האלו.

הוא נהנה מהריגת אנשים כדרך להפיג שעמום ושמר מחברת בה רשם את שמותיהם של אלה שהוא רוצה להרוג בקרוב, כדי שלא ישכח משהו במקרה.

יום אחד, אחותו הציצה בה וגילתה, ששמה ושמו של מאמן הלחימה שלו מופיעים במחברת. היא דחפה את מאמנו להרוג אותו בעת שרחץ באמבט וכך הגיע סופו.

ועתה לסרט… הסרט הוא סרט על אהבה!!!

הוא עוסק באסטרטגיות לקבלת אהבה, שבמרכזו שתי דמויות, שלמעשה הן דמות אחת בביטוי האור וביטוי הצל שלה. (בדומה במלחמת הכוכבים ללוק ולדראט ווידר)*

מקסימוס (ראסל קרו), הוא דמות הלוחם הערכי, האצילי והמעודן, לארכיטיפ הזה קוראים לעיתים "האביר" (לא שבהכרח אבירים התנהגו כך במציאות).

הוא מנהיג את צבא רומא כי האמין שרומא היא האור, וכיבוש הברברים יהיה דבר נפלא לאומות אלה.

הוא משרתם של האלים (הטובים) וכל הסרט הוא פועל למען אחרים: הוא מנסה להציל את משפחתו, דואג לחייליו, מנסה להחזיר את הטוב לרומא, ולקיים את חזונו של מנהיגה הקיסר האמיתי המת, להפוך אותה חזרה לרפובליקה.

לעומתו קומודוס הוא נרקסיסט ושאפתן, שיעשה הכול כדי לזכות בכוח ומעמד. עם זאת, הכמיהה העמוקה שלו היא אהבה! אהבת האב, אהבת אחותו, אהבת הצבא, אהבת ההמון.

‏

מקסימום מקבל את כל האהבות האלו ללא מאמץ. לוסיליה אחותו מאוהבת בו, מרקוס אורילוס רואה בו את בנו הרוחני, החיילים ימותו למענו בקרב, וההמון… מעריץ אותו, אבל ממש! וזה משגע את קומודוס.

כל אחד מהגיבורים בסרט נמצא במסע גיבור בוא הוא עובר תהליך למידה ושעורים רוחניים.(בהערות פוסט על מסע הגיבור)

שיעורו הרוחני של מקסימוס הוא השיעור של ארכיטיפ הלוחם הרוחני לאורך הדורות, שיעור שהתבטא בבהווגיטה (הטקסט הרוחני ההינדי המשפיע ביותר), כשהאל קרישנה מלמד את רב הלוחמים ארג'ונה, את דרך הלוחם להארה.

הדרך היא פעולה מתוך שרות בלתי אנוכי לאידאל הטוב או כוח עליון, בלי להיצמד לתוצאות.

הבושידו, דרך הלוחם של הסמוראים ביפו, נאמנה לעקרונות האלו. היא מציגה סיפורי מופת המדגימים אותה.

אחד הסיפורים הוא על סמוראי מפורסם, שאדונו נרצח בהתנקשות של שליט פאודלי אחר.

הוא נכנס למצב תודעה מדיטטיבי, רצחני ויעיל מעין כמותו. בתודעה שלווה לחלוטין, הוא מקיים את קוד המוסר שלו והורג את כל שומריו של האציל השני. לבסוף הוא נשאר לבדו מול האציל, וזה יורק בפניו. ברגע זה כעס, לראשונה מציף אותו, הוא קד, מכניס את חרבו לנדנה, ומסתלק.

מנקודת מבט רוחנית הסמוראי הזה פעל מתוך שרות לקוד הרוחני שלו (דהרמה, בושידו), ברגע שזה נעשה רגשי ואישי, פעולותיו לא יהיו נקיות יותר וייצרו קארמה.

עד אותו רגע גם פעולתיו הרצחניות היו רק ביטוי של הקוסמוס, ושרות לאלוהי, מה שלבן מעמד הלוחמים חובה לעשות ומביא לגן עדן (או שיחרור במקרה היפני). ברגע שהיה פועל באופן אישיותי היה יוצר קארמה של הריגה היוצרת גהינום, ורק ממשיכה את מעגל הסבל.

מקסימוס פועל על פי הקוד הזה, כשהוא פנים מול פנים מול קומודוס בזירה, קומודוס מתגרה בו ומספר לו כיצד אשתו וילדו נרצחו באכזריות בפקודתו. הוא נמצא במבחן , האם לקיים את מטרתו מתוך זעם ולסכן את בנה של לוסילה המוחזק בזרועו של קומודוס או לוותר על הזדמנות שאולי לא תחזור, כל זאת כדי לקיים את קוד הלוחמים.

השליטה העצמית שלו מופלאה והוא מקיים את אידיאל הז'ן הטוען, ש"הביטוי הגבוה ביותר של העוצמה הוא שוויון נפש ושליטה עצמית בכל מצב".

מקסימוס פועל כל הזמן מתוך אהבה, הקרבה, כבוד, חברות ואחווה, לכן הקארמה הזאת חוזרת אליו כל הזמן, מבלי שינסה להשיגה בכוח.

לעומתו, קומדוס מאמין שאהבה באה משליטה, מניפולציה, אלימות, כסף, מעמד וכוח. הוא מנסה שוב ושוב לזכות באהבתו של אביו דרך חנופה וריצוי, באהבת אחותו דרך הפחדה ופיתוי, ובהמון דרך פופוליזם ופניה למכנה המשותף הנמוך ביותר.

הוא נכשל שוב ושוב.

במערכה האחרונה, כשקומודוס ומקסימוס נלחמים פנים מול פנים בזירה, העימות בין הגישות מגיע לשיאו.

קומודוס לא מנסה להרוג את מקסימוס האדם. הוא מנסה להרוג את מקסימוס הרעיון. הרעיון שרק אהבה מביאה אהבה, שרק שרות לא אנוכי, למטרה גדולה ממך, מזכה בכבוד ובמשמעות. שכל הכסף, הפאר והכוח שבעולם, לא יכולים לקנות גרם אחד של אושר אותנטי, ערך אמיתי או למלא את "מיכל"* האהבה אפילו בפירור אחד.

קומודוס, המונע תמיד מתוך אנוכיות ופחד, נאלץ לפגוש את פחדו הגדול ביותר: השפלה פומבית והוכחה, שהאיש בו קינא יותר מכל ניצח אותו במשחק האהבה וזכה באהבת אחותו, הסנאט, הצבא וההמון.

חמור מזה הוא עשה זאת כעבד נטול זכויות וחסר כל, בעוד שהוא לכאורה האיש החזק והעשיר בעולם.

גם מותם הקורה בהפרש קצר נראה שונה מאוד. בעוד שמקסימוס זכה להגיע לוולהלה, גן העדן של הלוחמים הטהורים, קומודוס יצר לעצמו גהינום בחיים האלה וכנראה גם בבאים. נראה, עם זאת, שברגע האחרון אולי הבין את השיעור הנשמתי שלו*.

מבטו של מקסימוס כשהרג את קומדוס היה נטול כעס ואולי אפילו רך וחומל. ברגע ההוא, כשקומודוס חווה את פחדו הגדול ופגש את האמת, אולי הם באמת הפכו לאחים, משאלתו הסמויה של קומודוס, האוייב המקנא והמעריץ הסמוי.

לוסילה האחות, מייצגת את הלוחמת הפרגמטית, השורדת. היא מקריבה את עתיד האימפריה כדי להציל את בנה, עם זאת אולי לבסוף לומדת את ערכו של אידאליזם ולאחר מותו של מקסימוס, עוזרת להמשיך את מורשתו.

שיעורו של מרקוס אורליוס הקיסר, הוא השיעור שכל פילוסוף פוגש. מי שחוכמתו גדולה ממעשיו, אין חוכמתו מתקיימת. דמותו ההיסטורית הטיפה לשלטון התבונה, ובחירה מתוך שיקולים רחבים ולא אינטרס אישי.

בסרט הוא מופיע באופן נאצל שלא התקיים בחייו. בחירתו במציאות בקומודוס לממשיכו, אדם לא מתאים שנבחר כי היה בנו, היתה בגידה בתורתו הפילוסופית, והיא בדיוק הוכיחה שתורתו נכונה. (כאן כמובן ההיסטוריה שונה ממה שמוצג בסרט). הסרט הוא תיקון רוחני לסיפור האמיתי, אורליוס בסרט בוחר נכון, אבל נכשל החוסר הבנה של עד כמה קומודוס באמת רקוב, ומה הוא עלול לעשות, הוא משלם על כך בחייו.

בספר הנהדר "הנזיר והפילוסוף", מובא דיאלוג בין אב, אחד מהפילוסופים המובילים, ובנו, נזיר בודהיסטי, נשאל הבן, כיצד הוא, שגדל בביתו של גדול הפילוסופים של צרפת והכיר את מיטב האינטלקטואלים, הפך ל"מאמין דתי".

תשובתו: "פגשתי גאונים, שבנו ארמונות אינטלקטואליים מדהימים, אבל חיו באופן מעשי במלונת הכלב". מרקיוס אורליוס ההיסטורי יצר את דור הזהב האחרון של רומא, וגם את סיומו,

קומודוס השקיע את חייו בלנקום באביו על הזנחה רגשית בלהרוס את כל מה שאביו בנה, והותיר מורשת קיסרות נרקיסיסטית שהפכה לסימן היכר של קיסרי רומא אפילו בתודעה הקולקטיבית היום.

אהבתי איך שהסרט המהמם הזה נגמר ברגע בהתעלות. הצופה כמו הדמויות המרכזיות השורדות מקבל נקודת מבט רוחנית, ויש תקווה, שהעולם יהיה טוב יותר, לפחות לרגע, לפחות לכמה אנשים… וזה באמת כוחם של אנשים גדולים, שמעוררים גדלות והשראה באחרים.

מקסימוס כשמו, משפיע באופן מקסימלי על הנמצאים סביבו.

הסרט מציג שני מסעות גיבור, בדומה לדארט ויידר ולוק, המייצגים את האביר והדרקון, הלוחם והצל, קומודוס ומקסימוס, מהווים את דוגמת המופת לאזור האור ואזור הצל של ארכיטיפ הלוחם. אחד הארכיטים הנצחיים אלהם מתחבר כל אדם העובר תהליך התפתחות אמיתי.

הסרט יצר באופן מדהים את האווירה הגברית של תקופה בה גברים היו גברים, לפני שהומצאו הקפה לאטה עם הקצפת, והקרבות לא נוצחו בלחיצת כפתור או נוהלו במשחקי רשת.

שנים רבות, שבסדנאות גבריות שהנחיתי זה היה סרט חובה, הקריאה "רומא ויקטור" ולחיצת היד של הגלדיאטורים הייתה אחת מהבדיחות המקרבות בקבוצות האלו. גם היום כיף להיזכר בהשפעה של הסרט עלי ועל רבים אחרים.

פוסט על מסע הגיבור