הוא הרגיש אשם, והיה מוכן לעשות הכל כדי להרגיש בסדר, כולל לוותר על האותנטיות שלו, כולל להפוך לשעיר לעזאזל והמקום הבטוח לפורקן זעם שלה, כולל להיות שחקן בהצגת המושלמות שבנתה… על חשבונו.

כל זה כי קיווה שאם יהיה מושלם אז אמא תשתנה, ותהפוך לאמא אמיתית .אבל זה לא קרה… והוא כבר היה בן 40.

הטיפול: לגשת על חווית ערך עצמי נמוך דרך הגוף

הוא: יש לי תחושת פריצה בעצם הזנב, כאילו משהו אונס אותי מאחור.אני לא מבין מה זה.

אני: אם נתמקד רק בהרגשה, מה באמת אתה חש שם?
הוא: דגדוג לא נעים, תחושת עיקצוצים, לחץ.

אני: בוא נסכים לנוח עם החוויה הזאת… מה עוד אתה מרגיש? יש מקום בגוף עם חוויה הפוכה, אולי מקום שהתחושה בו נעימה ? (תהליך בהתאם לגישות פוקוסינג ו SE)
הוא: (לאחר שעה)
זאת כמו חווית אונס, אמא כפתה עלי להרגיש את הפצע שלה, כפייה של אינטימיות בתנאי עליונות. כדי להגן על עצמה מהפחד הגדול שלה להראות פגיעה וחלשה, יצרה בדיוק ההפך… זה לא בסדר, הילד לא צריך ולא יכול להכיל את הפצע של אמא, זה דורש ממנו להפסיק להרגיש את עצמו כדי להרגיש באופן מלא את אמא, זה כמו למות… זה לא התחיל אצל אמא, סבתא עשתה לה את זה..

הרגישה שזה מותר לה כי יש חוסר שיוויון, מעין מניפולציה של אני לא "רוצה" או מסוגלת לקבל את מתנת הקסם העצמי של הילד, אז כדי להיות מאוזנים מותר לי לדרוש מהילד שיתן לי  משהו אחר שאינו רוצה לתת, במקרה זה זכות פלישה, ופורקן בטוח של אנרגיות שליליות.

אני רואה כמבוגר שזאת עיסקה שאינה לגיטימית/צודקת, מוסיפה חטא על פשע. גם לא מאפשרת לילד מקום לבטא ולפתח קסם וערך דרך נוכחות מתענגת ממי שלצידו, וגם דורשת ממנו פיצוי על הפשע שלה נגדו – שיוותר על האותנטיות שלו ותחושת הערך כדי להכיל את הצל שלה, שאותו אינה מראה לאף אחד אחר… איזה טירוף אכזריות ושדיות..

ויתור עצמי ותחושת ערך עצמי נמוך

אני : הממ למעשה כדי לשרוד ולהרגיש מוגן מאשמה, הילד הסכים לוותר על עצמו ועל תחושה שיש לו זכות לגבולות, הגנה, ביטחון והזנה רגשית.

הוא: ככה זה נראה, למה אלוהים שם ילדים בסיטואציה כזאת?! מצב שאין להם שום כלים להתמודד איתו והם מוכרחים לקבור את כל כוח החיים שלהם ולקרוס פנימה לחיים שלמים של הרס עצמי וסבל.

אני: מנקודת מבט רגילה, מאוד קשה למצוא היגיון או הוגנות בחיים.אך מנקודת מבט רוחנית גבוהה הלוקחת בחשבון קארמה ושעורי נשמה, לעיתים מבינים שזה "תשלום" על עוולות שעשינו בחיים קודמים, ושעורי נשמה שבחרנו ללמוד.

מדוע אמהות ישנה כל כך חשובה לתחושת ערך עצמי גבוה

הוא: אני רואה המון אנשים שהיו להם אמהות נוראיות, זה תמיד היה ככה?
אני: תופעות של הורות פתולוגית הגורמת לתחושת ערך עצמי נמוך אצל הילד היא דבר יחסית חדש בקנה מידה נרחב. נשים "נולדו" עם בסיס לאימהות טובה, ממש בגנים שלהן, בנוסף- בחברה שיבטית היתה הדרכה צמודה של הסבתא ושאר ה"אימהות" בגידול ילדים, ובנוסף -גידול ילדים נתפס כ"מקצוע". לנשים היו יותר זמן ויותר "נינוחות" לעשות זאת, הן לא נדרשו לנהל קריירות מלחיצות ותובעניות במקביל.
אולי הפמיניזם תרם לכל מיני דברים אבל בתחום הזה, הוא החריב את "גידול" הילדים המסורתי ואת הקשר הרוחני והקדוש בן אמא וילד, שהוא בעצם השלב הכי משמעותי בהתפתחות האנושית. כשמבקרים בחברות שבטיות שמים לב לתופעה מאוד מעניינת, יש פחות כסף, עושר והשכלה, אבל אנשים יותר מאושרים, נינוחים ובריאים נפשית. בחברה מערבית פוסט מודרנית יש הכול… אבל כולם נרווטיים, טראומתיים ושבורים ברובד עמוק, אז מה כל הקידמה הזאת שווה?

*הילד הקסום והאם שאינה מוקסמת*
הוא: אז מה בעצם פגום באמהות מודרנית? אמהות היום אמורות לדעת יותר טוב מה לעשות, יש כל כך הרבה ספרים בנושא, לא?

אני: המילה ׳לעשות׳ כבר מציגה בורות, יש שלבים בהם ילד לא צריך כל כך שאמא  תעשה אלא שתהיה נוכחת איתו ומוקסמת ממנו באמת,אי אפשר לזייף את זה. 

הוא צריך שתתרגש מכל יכולת או דבר שהוא עושה ולומד, עליו לגלות את עצמו באופן חיובי דרך המפגש איתה, זהו מפגש בין הילדים הפנימיים של האמא והילד, שיכול לרפא את שניהם. אם אמא רצחה את הילדה הפנימית שלה או התאכזרה אליה, היא תהיה אמא גרועה, והאכזריות הזאת תצא כלפי ילדה, גם אם תקנה לו את כל הצעצועים שבעולם ותסיע אותו לכל החוגים.

הצורך להרגיש שווה, ואי קיום העיסקה הראשונית המוביל לערך עצמי נמוך

בסוף היום בשלבי הגדילה הראשונים העיסקה בין הילד הקטן לבין האמא היא: אני אהיה חמוד ואחבר אותך מחדש לגן העדן של הילדות ואת תדאגי לי פיזית ורגשית. אמא שאינה מבלה זמן איכות מספיק של הנאה אמיתית מחברתו של ילדה, תגרום לו להרגיש ערך עצמי נמוך, לא חשוב מה תתן לו ברמה החומרית. לפמיניסטיות ונשים שפיתחו את הצד הגברי בתוכן על חשבון הנשי יש קושי לקבל את זה, כי זה שולל את מה שהיה להן נוח להאמין: שלגדל ילד יכול להיות תחביב צדדי לצד העבודה, או שזה רק עניין של "עשיה" ולא של הוויה.

אימהות "גבריות" חוסמות רגשות כדי להצליח בסביבת עבודה כוחנית ואגרסיבית, הן צריכות מקום "בטוח" לפרוק את הרגשות האלו, כשהן מגיעות הביתה, לא רק שאינן רגועות או נינוחות כדי להיות בתדר של הילד ולפגוש אותו בעולמו מתוך אהבה וסבלנות, אלא שהן שרויות בעייפות, עצבנות וזעם מצטבר, ועבורן הילד הוא המקום הבטוח לשחרר כל זאת.

המוכנות להיות ׳שווה׳ בכל תנאי כולל ויתור על האותנטיות…
הילד מתוכנת ביולוגית לתפוס את אימו כיצור נשגב, הוא אינו מסוגל לתפוס את אמו הנשגבת כמישהי שטועה, וזה גם מאוד מסוכן לו כי הוא תלוי בה לצורך השרדות בסיסית, כך שהוא מסכים לקחת את תפקיד השעיר לעזאזל, השחקן בחלון הראווה, והאשם המאמין שהוא המקרבן, כדי "להבטיח" את השרדותו.

ההבטחה לאמא טובה בקצה המנהרה שלעולם לא ממומשת

בעולמו ובחווייתו הוא עשה משהו רע, ואם רק יוכיח לאמא כמה הוא נאמן וטוב היא בסוף תראה אותו ותתן לו את מה שהוא צריך. זה לא קורה, נוצר חסך עמוק באינטימיות ובתחושה שרואים אותי ומבינים אותו. דבר המעצים את תחושת ערך העצמי הנמוך שלו.

האונס הרגשי כניסיון לאינטימיות – הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות

מן הסתם הילד לא מכבד את גבולות ההורה בבקשו אינטימיות, אבל הוא ילד, זה אינו נותן זכות להורה לפגוע בילד "באותה המידה".

ג'פרי דאהמר והאונס הרגשי שהרבה ילדים עוברים מצד הוריהם

ג'פרי דאהמר הוא רוצח סידרתי שאכל את קורבנותיו, ברור פסיכולוגי מעמיק מגלה שלא היה פסיכופט אלא אדם רגיש מאוד ובודד מאוד, שסבל מערך עצמי נמוך ביותר,  הכמיהה שלו אחר אינטימיות היתה יכולה להתגלות רק במצב של עליונות מוחלטת על הקורבן או מצב בו הקורבן חסר אונים (ברמה הקיצונית של זה-מת).

למעשה התפרצות זעם רגשית ופלישה לאחר, היא ניסיון של אדם פגיע מאוד ובעל ערך עצמי נמוך ביותר, ליצור אינטימיות באופן כפוי, שאין בו סכנת דחיה.

זה כמובן יוצר את ההיפך מאינטימיות, לרוב הילד הנפלש חייב לעבור דיסאסוציאציה וניתוק , כי כל נפשו מתמלאת באנרגיה השלילית של ההורה הפולש.
למעשה ההורה רוצח את הילד באופן מנטאלי.

אונס רגשי  ופוסט  טראומה – להחזיק את תחושת הערך העצמי הנמוך לתמיד

למעשה הילד חווה תחושת חילול, כמו נפגעת אונס, הוא מוחפץ, כאילו הפך למכשיר לקליטת רגשות, וזה גורם לתחושת חוסר ערך עמוקה מאוד. באופן פארדוקסלי הילד מאשים עצמו במה שקרה, במיוחד כשההורה הוא גזלייטר. שאינו לוקח אחריות על ההתפרצויות שלו.

איך מתקנים ערך עצמי נמוך כתוצאה מפגיעה בילדות?

כמבוגרים ששרדו הורות כזאת עלינו לפתח פרספקטיבה עצמאית וביקורתית על הורינו ועל דמותם ה"נערצת", זה מאוד קשה דווקא אם ההורים היו פוגעניים. הורה טוב אינו מנסה להציג עצמו כמושלם. לעומתו הורה גרוע מכחיש את הצד האפל שלו, ומנסה לשמר את ה"אישיות הנשגבת שלו׳׳ בעיני הילד גם כשהילד מתבגר. זה דורש מהבוגר ל"התעורר" מפנטזיית הערצה להורה הטבועה בו מאוד עמוק, ולצאת למסע מרידה שבמקרים רבים מנתק אותו מבני משפחה נוספים, שרוצים לשמור על ׳שקט תעשיתי׳, ואינם מוכנים עדיין לפגוש את הזוועות המשפחתיות שמתחת לשטיח.

אחרי המרידה הזאת יש צורך בתהליך התבגרות מלאכותי בו הילד הפצוע מפתח בהדרגה את איכויות הבוגר שחסרו לו מהוריו.
בשלב האחרון הוא לומד להיות ההורה המיטיב של עצמו ולגדל את חלקיו הפצועים עד שהם מגיעים למצב בוגר.
תהליך כזה דורש כלים והדרכה, בלעדיהן התהליך יהיה חלקי ואיטי מאוד.
רוצה יותר פרטים על ריפוי הילד הפנימי? אני מתמחה בתהליכי טיפול בטראומה מורכבת וריפוי הילד הפנימי. אל תתמודדו עם זה לבד, פנו אלי לפרטים.

הערות:
ג'פרי דאהמר, הוא רוצח סידרתי ידוע, שהיה אוכל את קורבנותיו, נעשתה עליו סדרת נטפליקס פופלרית.

השלב הקריטי לזמן איכות הורי מוגדר בפסיכולוגיה היונגיאנית כ׳שלב הילד הקדוש׳, עד גיל 4 בערך.