מקרה טיפולי
זה היה רגע כזה כשהסבל הפך להכרה, הוא סרק את חייו והבין סוף סוף לעומק את דבריו של מורה בודהיסטי נשכך, שאמר הדבר היחיד הטוב בסמסרה הוא שבמוקדם או במאוחר היא תגלה את פניה האמיתיים, והוא ראה אותם עכשיו כל כך ברור, כל מה שבנה נחרב, כל פחד הוגשם, ככל שעשה יותר טוב, זכה ליותר ביזיון, התכונות הטובות שלו בוזו על ידי קנאה, התכונות הרעות שלו נשארו, לא חשוב כמה עבד עליהם, ככל שהתאמץ יותר לעשות טוב ולהיות טוב, ככה שקע יותר ברע, במלכוד אין סופי, אולי מהרגע שנולד נולד איתו צל שחור, אמא שטענה שהוא "אהבת חייה", אבל עשתה הכל כדי לרסק אותו, להטעות אותו בנבכי העולם, להקטין, להחליש ולגרום לו להרגיש אשם מעצם היותו יצור בעל צרכים שאינו במאה אחוז מחוייב לדאוג לה, אבל כמובן כלפי חוץ, לזרים התנהגה אליו כמלאך, כך שאפילו שדרי מצוקה, נתפסו "כילד מפונק שקיבל יותר מדי אהבה ולא יודע להעריך", חייו היו מחול השרדות, כשכל מאמץ להתקדמות לווה בכאב עצום ואז אם באמת הצליח, הופעל בתגובה כוח כמעט על טבעי שהיה מרסק הכל ומחזיר אותו למטה נמוך מנקודת ההתחלה.
היה רגע שהבין את העקרון, שהעולם אינו עלול להביא לגיהנום אלא שהוא עצמו סוג של גהנום, גופו אותו ניסה לטהר ולתחזק היטב, קרטע כגופו של נרקומן הזקן ממנו ב 20 שנה, שדה האנרגיה שלו נאכל על ידי ישויות שדיות שכבר הפכו לחלק ממנו, אולי הם היו רק יצוג לחלקי צל מודחקים, אבל מבחינת החוויה זה היה אותו דבר, הם שיחזרו את חווית האונס הרגשי שחווה מאימו*, כל תהליכי הריפוי הובילו למבוי סתום, הוא איבד את האמונה שיצא מזה, ויותר מזה את האמונה שהעולם הזה מנוהל על ידי "אל טוב ומיטיב", שהכל לטובה, ושאין יאוש בעולם כלל.
***המציאות – גן עדן בו הסבל הוא "תקלה טרגית", או גיהנום בו האושר הוא ארוע חריג, זמני ונדיר?*""
נראה לו הרבה יותר הגיוני התיאור הבודהיסטי של "שד הבארות" בורא העולם, הלוכד אותנו בגלגל סבל נצחי, עולם מלשון העלם, בורא שהוא בעצם אנחנו, כוח יצירה שמונע מעיוורון, היצמדות והבנה שגויה של טבע המציאות.
אל טוב ומטיב לא יכול היה לאפשר את השואה וגם לא את חייו, קארמה, ועולם המיוצר כתוצאה מהזדהות שגויה* נראו לו יותר הגיוניים.
העולם היה פשוט עיוור מידי מוסרית, אכזר מידי, מתגמל רשע ובועט בטוב, יותר מידי פעמים עשה את הדבר הטוב ביותר האפשרי וזכה לרע ביותר האפשרי כתגובה.
יותר מידי פעמים ראה אנשים עושים את הרע ביותר האפשרי וזוכים לטוב ביותר כתגובה.
הוא רצה להתאבד אבל זה הפחיד אותו, וחשש מכל סיפורי הזוועה, הדתיים של מה שקורה לנשמה שהתאבדה, וגם בהיותו מאמין בגלגולים לא האמין שזה הסוף, הכוח הרע הזה שרדף אותו מההתחלה, ימשיך אחרי ואולי גם הסבל יגדל.
למרות שהכיר את כל התאוריות הקבליות, שהרע הוא חלק מהבחירה החופשית, שרק כשעושים טוב מתוך הרע, בעולם של הסתר זה משחרר מפגם הבושה* ומאפשר להינות לנצח מזיו השכינה, אבל זה לא שיכנע אותו, בושה היא רגש אנושי שאינו הכרח המציאות, חוץ מזה הסדיזם הקוסמי היה גדול מידי, אל מטיב וחומל לא היה יכול לעמוד בעצמו מול כאבם האינסופי של כל כך הרבה ברואים, לא יתכן שיאפשר מציאות ברוטלית כזאת, עם חוכמה וכוח אינסופי, בטוח שהיה יכול למצוא פתרון אחר.
***האמת הראשונה של הסבל***
הבודהיזם נראה לו הגיוני יותר מיהדות, הבודהה לא ניסה להצדיק באופן תאולוגי את הסבל האנושי או לתרץ אותו, הוא הכיר בסבל, כאמת הבסיסית ביותר, יש חוקים למציאות, שהשורש שלה הוא קארמה וריקות, אנחנו בלופ של הרס עצמי הנגרם בשל חוסר הבנה עמוק של המציאות, הוא הראה דרך לצאת ממנו, שהיא לשחרר אחיזה בהכל, בגוף, בנפש, בחיים נעימים, אין "אור" בקצה המנהרה, יש פשוט לעזוב את כל משחק המערות והאורות, הוא זכר את מילותיו של אג'ן צ'ה החיים הם כמו ברזל לוהט שאנו אוחזים בו, אין דרך להפוך אותו לנעים, בטווח הארוך, פשוט צריך לזרוק את הברזל הזה.
***"למה לקחת אותנו למדבר כדי להמיתנו "(ספר במדבר)***
בודהיזם טרוואדי נתפס אצלו כ"התאבדות קוסמית", אין בורות, אין הצמדות, אין קארמה, אין המשכיות, אין סבל.
עם זאת סיום הקיום ברמה הקוסמית*, שנראה לו בעבר כמאיים, אבל עכשיו נראה לו בחירה טובה, הוא לא סמך על החיים יותר, ובטח לא על אלוהים, הוא ראה איך כל הטוב הופך לרע, ואיבד תיקווה שמישהו יציל אותו, או יגאל אותו, הוא השלים שכמו שהיה עד עכשיו ימשיך, הטוב שרצה אולי יושג לרגע רק כדי להתנפץ ולהכאיב, והרע הגרוע ביותר שהופיע בסיוטים יתגשם באופן הנורא ביותר, שהוא יפול לעוני, יחלה בסרטן, יגסוס תקופה מכאבי תופת, שיאבד יכולות קוגניטיביות לתוך חוסר אונים, שינטש, שבמצב בו הוא זקוק לעזרה ישאר לבד, הוא ידע שזה הכול יקרה באופן בלתי נמנע, ליקום היתה יכולת מופלאה להגשים את כל סיוטיו, אולי "הנשמה" בחרה בזה מאיזה סיבה, להתנסות בהוויה האנושית, אבל אם כך אז הנשמה היא "חתיכת פסיכית".
הוא הרגיש לבד, מי שנראה כחבר וקיבל רשות להתקרב, תמיד התגלה בסוף כערפד אנרגיה או מניאק עם אג'נדה.
הוא הרגיש כלוחם אור סטייל המטריקס, כמו נאו במשחק הישרדות בו הסוכנים הרודפים יכלו להשתמש בכל אדם בסביבתו כדי לצוד אותו, רק שלו לא היו לו הכוחות של ה"אחד", הוא היה לכוד מבחוץ ואכול מבפנים, אלוהים היהודי שעזב הכל למרות בזיון מכל הכיוונים ללכת בדרכו, התגלה במקרה הטוב כלא יותר מהורה נרקסיסט חולה שליטה, קנאי, אלים, בדיוק כמו אמו, יצור חסר ביטחון ורודף כבוד שצריך שכל הזמן יסגדו לו, "מדוע יצור כל יכול ומושלם צריך שיצורי אנוש נקלים יכבדו ויעריצו אותו כל הזמן??? ואם הם אוהבים "אלוהים אחרים" מה איכפת לו, גם האלים האלו זה הוא, אם הוא זה הכל…, למה זה לגיטמי לשלוח להם שואות בגלל זה???"
***מה עושים כש enough is enough,***
הספיק לו מהקיום הזה, מהדת הזאת, מהחיים האלו, הרגיש שזה משחק מכור, כמו עכבר במבוך של ד"ר מנגלה, הרוצה לראות כמה סבל, אכזבה ותסכול העכבר יספוג וימשיך הלאה, הרוצה להמציא עוד ועוד צורות עינוי מתוחכמות עד שהעכבר ישתגע או ישבר סופית.
הוא הרגיש כישלון, אחרי כל כך הרבה מאמץ לעלות, הצליח להגיע כל כך נמוך, וזה עוד "רק התחלה" משהו בו ידע אחרי כמעט 50 שנה בעולם הזה, שהסבל הולך רק לגדול, והנפילה להעמיק.
אולי אין מה להרגיש כישלון, הוא לא יכול היה לדמיין משהו, ואפילו החזק והמצליח ביותר שלא היה מסיים בבית משוגעים, מתאבד או רוצח אם היה עובר רק קצת ממה שעבר, אבל בחיים האלו לא היה צדק, או מדליות לאנשים כמוהו, כנראה היה משהו באמת רשע בגלגול קודם, אולי איזה נאצ'י או גרוע מזה, אולי הקארמה בסוף תתנקה בעוד כמה גלגולי עינוי, ואז יהיה לו טוב, עסקה טובה, בסך הכל זמן קצר בשעון הקוסמי, אבל הוא חיי על פי שעון אנושי בו כל יום נראה כנצח, הוא בעיקר רצה החוצה, הוא הרגיש את כוח ההשתלטות השדי מתגבר יותר בכל יום, אולי זה רק מנגנון הגנה פרימיטיבי, שניסה להגן עליו מאותו זעם נוראי שחווה בילדות, תוכנה שהבטיחה הגנה מזעם הורי אם ישמור עצמו מרוסק על הרצפה כל הזמן, לא להתרומם מזירת הקרב כדי שלא ישברו אותך שוב ושוב.
***סבל אישי או סבל קולקטיבי***
ואולי היה חלק במלחמת גוג ומגוג קוסמית, רק שהוא ללא ספק היה במלחמה הזאת בצד החלש, שוב ושוב אנרגיית החיים שלו היתה נשאבת בחווית אונס לשרת איזה מטרה של כוח אפל, ושום כוח קוסמי חיובי או מטפל אנושי לא יכול היה יכול לעזור לו, פחדו הגדול ביותר, שכל מאמציו לטוב רק יגדילו את הרע, נראו כמתגשמים יותר ויותר בכל רגע, אולי אשמתו שהיה חלש, שהיה נופל להתמכרויות ופיצויים, אבל נראה שה"שד" תמיד היה צעד אחד לפניו, כל פעם ששינה כיוון או ניסה פתרון חדש, היה מוצא מלכודת מתוכננת היטב והבחירה שלו התבררה כאסון.
***החלל הפנוי***
ומה נשאר, הוא היה בחלל הפנוי, רואה את פרצופה האמיתי של סמסרה בכל זוועתה, הוא כבר לא רצה בטוב ובעונג גם אם יבואו, לא סמך שזה לא יהיה עוד הקלה קטנה, שמטרתה להפיל אותו לבור העינויים הבא, הוא זכר את מילותיו של חברו לדרך ומורו שאמר לו בימים טובים יותר ומלאי תקווה, כל מה שתעשה זה לך לנירוונה, בכל דבר, תכניס קשיבות, תתבונן מלמעלה, תקטין הזדהות עם התופעות,הוא לא הקשיב, כי היה צעיר והאמין בטיפשות שהעולם מחוץ "למנזר " יהיה נחמד אליו, שיצליח כלכלית, זוגית, רוחנית, שיתפוס את החיים בביצים, אבל עשרים שנה, ורצף אסונות וטרגדיות בכל התחומים, הראה את גודל הטעות.
אולי עכשיו היה מסוגל לעבור לשלב הבא, לתרגל כדי להשתרר, אבל גופו ונפשו היו שבורים, כמעט ולא יכול למדוט, היה עני, חלש ומותש מחיים בצל הרס עצמי אין סופי, קללה שרדפה אותו ותהפוכות חיים קשות.
***האם טיפול מרפא או מעצים את הבעיה? האם לשפוט דת על פי הדתיים?***
אפילו הטיפולים לא עזרו, רק שמו אותו במגע כמעט יומיומי עם כאב רגשי נורא, התפילות היו חלולות, הוא אף פעם לא התחבר לגמרי, לשיחה עם יצור מואנש בשמיים, זה הרגיש לו הונאה עצמית במקרה הטוב ועבודה זרה במקרה הרע, היתה לו ביקורת על הדרך, הוא תמיד חשד באנשים המלמדים אהבה רק לאנשי שלומם, ומלמדים לראות מי שאינו בדת או בגזע שלהם כנחות, גם חיילי הגסטפו גילו אהבה והקרבה עצומה אחד לשני, מתוך מחשבה שהם חלק בברית נעלה, מול אויב של נחותים מהם, הפוגמים בעולם, שאם רק יחד ינקו את העולם מהם, העולם יהיה טוב בהרבה, נמאס לו מדתות של אנחנו מול הם, לא יתכן שאם היה אלוהים, הוא היה רוצה שנשמור את אהבתינו רק ליהודים, או רק לדתיים או רק לחסידים.
***אם אלוהים היה עושה ויפאסנה מה הוא היה מגלה?***
אהבה אוניברסלית כמו שראה בבודהיזם באופן כמעט בלעדי שוב נראתה לו הדבר ההגיוני היחיד, אבל להיות בודהיסטווה, אדם הפועל ללא לאות לגאול את כל הברואים מהבורות הנוראה נראתה לו משימה גדולה מידי, בטח לא בשביל משהו עם הקארמה שלו, הוא פשוט רצה החוצה, כל משחק עם סמסרה זה לשחק באש, כדברי חברו הבודהיסט, אם אלוהים היה עושה ויפאסנה הוא היה מבין שאינו קיים… אם זאת בשכלו הדהד מעגל הסתירה, בודהה יטען שהמציאות ריקה ונשלטת על ידי קארמה, אבל מה יוצר קארמה, למה שהמציאות תעבוד על פי החוק הזה, ואיך מהחוק הזה נוצרים חיים ועולמות, המונותאיזם יגיד שזה התחיל בתודעה כל יכולה שיצרה חוקים כמו קארמה, כדי להתפתח גם בנפרדות, שתיהם מגיעים למקום בלתי ניתן לברור. הוא הבין שלא הוא יהיה זה שיפתור את הפרדוקס הזה ובטח לא עכשיו,
גם פילוסופית הגיע לקצה הדרך, ומכאן אין לאן להתקדם.
***חלל הפנוי ושבירת הכלים***
בקבלה וגישות מוניסטיות מזרחיות מנסים לענות כיצד אם האל נמצא בכל מקום איננו רואים או חשים אותו, לרוב מדברים על תהליך צמצום או הסתרה, בקבלה התהליך הזה מיוצג על ידי שתי מנגנונים שהאחד נקרא החלל הפנוי והשני שבירת הכלים, שבירת הכלים היא בבסיסה התפיסה של המציאות כמורכבת מהמון דברים נפרדים, שאין בה בעצם כוח מאחד, המארגן את הכל.
החלל הפנוי היתה מעין תחושה שבה יש כח מאחד אבל איננו יודעים אם הכוח הזה הוא טוב או רע, האם אנו כדברי דקארט מוח צף במיכל או שאנו קימים בתוך מרחב ממשי הקיים באמת?
האם הכוח המנהל רוצה בטובתינו או האם כתרנגולות בלול לשחיטה, גם הטוב שמעניק לנו נועד כדי לנצל אותנו.
**"הטיפול – כיצד יוצאים מדיכאון קיומי ***
אני: ללא ספק ישנה אפלה אין סופית, שחלקינו פוגשים וחלקינו לא, הסופר הנודע פ.ה לובקראפט עשה קריירה על ה"אפלה הזאת" וכך גם חלק מהאזנסיליסטים. אפשר לברוח ממנה אבל קשה יותר להתחבא ממנה, היא תמיד תמצא אותך בסוף. עדיף להסכים לפגוש אותה, ולעבור דרכה לצד השני…
הוא: מי אמר שיש צד שני, זה לא נראה כך…
אני: זוכר בשר הטבעות שהאדון "דנתור" הביט בכדור הבדולח, הכדור פתח אותו לידע עמוק, אבל גם עשה עליו מניפולציה, הוא העצים את כוחות האופל והעלים את כוחות האור, החלל הפנוי הוא בעיה של חכמים, אנשים שהעיזו ללכת רחוק בחיפוש אחר האמת, אבל משהו בדרך שלהם לא היה בריא, לא היה להם חיבור מספק לאמונה ולתמימות, והמידע שקיבלו הושחת, על ידי הפסימיות הבסיסית שלהם והתחושה שההגיון שלהם הוא הסמכות העליונה. גאנדאלף בסיפור מיצג את החכם המתוקן, זה שיודע שהצצה אל האינסוף אינה דבר תמים, האינסוף יתגלה לך על פי הכלים איתם אתה מגיע אליו, גם נוכח האפלה הגדולה הוא המשיך להאמין, והנהיג את הטובים אל הניצחון.
הוא: אבל כיצד אפשר לדעת איזה כוח מנהל את המציאות, אולי אנו כמו תרנגולות בלול דחוס, נראה לנו שבעל הבית אוהב אותנו, מאכיל אותנו, שומר עלינו מגשם וקור, אולי אפילו נקים את דת ה"החוואי", קצת קשה להבין למה תקע אותנו בכלובים דחוסים, אולי נגיד לעצמינו שזה כדי לחזק אותנו, שנדעמלהעריך את הגן עדן לו נזכה כשנטיל מספיק ביצים בכלוב, בסוף נגלה שהוא בסך הכל קפיטליסט אכזר שינצל אותנו עד כלות ובסוף ישחט אותנו..
אני: אכן, באמת הפיצול הזה מפריד ביו היהודים לבין היוונים העתיקים וחלק מדתות המזרח, במיתולוגיה היוונית ישנו סיפור תיבת פנדורה, המקביל אחד לאחד לסיפור אדם וחווה בבראשית.
האלים בראו את האדם, ורצו לברוא לו עזר כנגדו, כל אחד מהאלים (גם בבראשית האלוהות בלשון רבים) נתן את הטוב ביותר שלו ליצירת האישה, יצור יפיפה, רגיש ונפלא. עם זאת האלים החלו לקנא מהחיבור הנהדר והשלמות של האיש והאישה, הם חששו שהאדם יהפוך בעצמו לאל ויאפיל עליהם, כתוצאה הם בראו אצל האישה סכרנות גדולה, והפקידו בידה תיבה, הם הזהירו אותה מלפתוח את התיבה, לבסוף פנדורה, האשה הראשונה פתחה את התיבה, ממנה יצאו כל צרות האדם, מוות, זיקנה, קנאה, פחד…וכו, רק דבר אחד לא יצא מהתיבה, היתה זאת התיקווה.(לא ברור אם התיקווה היא קללה או ברכה)
כמו שאתה רואה היוונים והיהודים הסכימו על העובדות, הם נבדלו בספקולציה על מניעיו של החוואי שלהם.
רבי נחמ"ן מברסלב שממש שנא פילוסופיה (אך למד אותה בסתר) טען שהשאלה הזאת ואחרות אינה ניתנת לברור עד שהעולם יגיע לתכליתו, שאז נגלה שאכן יש אל טוב ומטיב שמנהל הכל, על אף השואה והכחדת הקרנפים, היוונים יטענו שהאלים אינם מעוניינים בהתפתחות האדם ואנו לכודים פה במבוך חסר תיקווה, והבודהה יטען, שהאל אולי בעדנו ואולי לא, אולי קיים ואולי לא, זה לא משנה, מה שחשוב זה שיש בכוחינו להשתחרר מהלול המצחין של הקיום דרך טיהור תודעתי ולימוד רוחני עמוק.
בסופו של יום זה עניין של אמונה, רוב מי שעוזב את העולם בחוויה של מוות קליני וחוזר מתאר חוויה שמימית מיטיבה, וזה נכון גם למי שחווה מדיטציה עמוקה, או חוויה פסיכדלית, אולי העולם הזה שמסוגל ליצור ורדים, קשתות בעננן, ופרפרים הוא באמת יצירת מופת, והבעיה היא איתנו… אולי לא נדע עד רגע המוות או עד זמן הגאולה/הארה אם יש כזה דבר.
לרובינו הסבל לא הולך להעלם בקרוב, אבל כשיש לנו תחושת משמעות והתבטלות למשהו גדול, קצת יותר קל לנו לפגוש את זה, וזה כבר משהו.
ברמה העמוקה ביותר באמת איננו יודעים לאן האנרגיה הדתית הולכת, הגנוסטים מאמינים שהדתות המונטאיסטיות הם מערכת שמזינה את השטן, שהישות שטובעת הקרבת קורבנות, ציות עיוור, שיעבוד לאין סוף חוקים ואיסורים אינו האל הטוב שמנסים למכור לנו, האל שבבית המקדש שלו היו נהרות דם של חיות חסרות אונים ושאיך שהוא זה "הרגיע" אותו חייב להיות שד, לא יכול להיות שה"כפרה" על חטאים אנושים היא עוד פגיעה ביצורים חפים מפשע ושאל טוב ירצה כזה דבר.
מעשית אפשר לראות שהדתות המונוטואיסטיות הביאו יותר מלחמות וסבל לעולם מכל רעיון אחר, שהם אלו שיצרו והנציחו את הגזענות, הפטריאכיה, העבדות, ויצרו שליטה על בסיס אשמה, שמרו בורות והתנגדו להתקדמות מדעית.
ואם זאת בכל מערכת דתית יש תמיד פרטים מסויימים שבאמת נראה שהגיעו לתיקון, אושר, טוב, ואולי בזכותן כל שאר השיט היה שווה.
***מה עושים מול החלל הפנוי***
כעט אתן מספר עצות לפגישת החלל הפנוי
***כניעה – לתת לגל לעבור***
חווית הספק הקיומי הגדול היא בדיוק כמו כל חוויה דבר משתנה וזמני, עלינו להבין שהחוייה הזאת חושפת אותנו ל"עצב החשוף" של החיים, אבל היא לא כל האמת, יש גם בה עיוות מובנה, החיים הם כמו סרט שמוקרן משתי פרוגקטורים על מסך (במובן מסויים הרע אינו העדר טוב אלא מהות בפני עצמה), דבר היוצר את משחק האור והחושך המעצב את החיים, החלל הפנוי הוא כמו להביט ישירות ולהסתנוור מהפרוגקטור של אנרגיית החושך. אם אנו שם קשה להתנגד, אבל אפשר להסכים לחוות עד הסוף ואז לשחרר עד הסוף, זה דורש מאיתנו להיכנה, ולהבין שזה רק עוד תופעה והיא תעבור. בנוסף הכניעה הזאת יכולה להביא להשלמה, אם הרע ביותר תמיד יקרה, וזה כנראה בחירה נשמתית, שבחרתי כנשמה לפני שנולדתי, יתכן וגם הטוב ביותר יקרה באותה המידה.
אין במדיטציית מיינדפולנס יכולה מאוד לעזור, אני לומד באופן יומיומי להתבונן על התופעות של גוף נפש ולא להזדהות איתן.
***תפילה – צעקה , זעקה, ותחינה***
ישנם על פי היהדות עשר לשונות תפילה המופיעות בתהילים, למעשה רוב סוגי התפילה יותר דומות לדיאלוג מנומס עם בוס, אבל לאלוהים זה לא מספיק, תפילה היא גילוי של רצון חזק, ככל שהרצון גדול כך המילוי גדול, לכן מהבורות הגדולים שלנו רק צעקה גדולה השמימה יכולה לעזור כנאמר בספר שמות "ותעלה זעקתם השמימה". לעיתים אלוהים לא מחפש שנביא תיחכום, יופי או אלגנטיות לשיח איתו, טוטליות וישירות מועילות בהרבה.
***טכניקות התמרה ***
הטכניקות האלו לא עוזרות בשיא המשבר כי הן… טכניקות, ככאלו הם מניפולציה על המציאות, כשכל הכוחות הפנימיים נכבים גם החלק שמבצע טכניקות מפסיק לעבוד.
אם זאת קצת לפני המשבר וקצת אחרי שיאו ניתן לתרגל טכניקות, האהובות עלי לקוחות מעולם הבודהיזם הטיבטי.
אזכיר את המרכזיות שבהם:
טונג לן – מדמיינים את הסבל של משהו, נושמים את הסבל אל הלב שלנו כענן שחור, שם הוא עובר התמרה והופך להיות לאור לבן, מחזירים את האור לאדם הסובל. ניתן לעשות זאת לעצמינו, לראות את דמותינו הסובלת מולינו לנשום את הסבל שלה, להתמיר לאור ולהחזיר. ניתן לעשות גם לחלקי האני שלנו או לעצמינו בזמן אחר, נגיד לאני מהילדות.
להיות במרכז הרגש – מבוסס על טכניקה מתוחכמת הנקרת דיאני בודהה, מוצגת באופן פשוט ונגיש, כשחווים רגש חזק, נותנים לרגש צורה, מקום, מרקם ותחושה. בודקים איפה המרכז שלו, מדמינים עצמינו בדיוק במרכז השקט של הרגש הסוער, כמו להיות בעין הסערה, הרגש בנקודה הזאת משתנה ומותמר לאנרגיה הראשונית שלו (תלוי ברגש, כעס לראיה בהירה, קנאה לאכפתיות, בלבול לעונג, תאווה לשלווה…וכו)
ריקות ואי שניות – מדובר בחוויה שדורשת מיומנות גבוה במדיטציה, הרעיון הוא לפרק אנליטית את החוויה למרכיביה, ואז לנח בשדה התודעה המפורק, ישנן שיטות שונות לעשות זאת בעולם הצ'וגשן המהמודרה והאדוויטה, הגישה הבסיסית ביותר, היא להבין שגם ה"אני" שלנו הוא חלק מהתמונה ואינו המתבונן, אחרת כיצד היה יודע את עצמו? זה מוביל לשאלה, מי מתבונן במתבונן? או מי אני? שמגלה את המתבונן השורשי, או שדה התודעה הגדול, שאפילו החווייה הקשה ביותר אינה יותר מתמונה חולפת המשתקפת עליו.
