סוף סוף יצא לי לכתוב על פורסט גאמפ… סרט שתמיד גורם לי הנאה לצפות בו שוב, בראיה היסטורית הוא אחד הסרטים המשפיעים ביותר של המאה ה 20, מדובר במעין קולאז' של התפתחות החברה האמריקאית של אחרי מלחמת העולם ועד שנות ה 80, דרך עיניו של אדם מוגבלות שכלית, הקרוי על שמו של גנרל גזען ומקים את תנועת ה kkk, לסרט יש הומור נהדר ויכולת להציג סיפור אנושי במרחב של אירועים היסטוריים גדולים ותקופות תרבותיות מעניינות… אבל בצפיה שניה ושלישית. מה שהתגלה לי באמת. שהסיפור הוא לא על מהפכת ההיפים, ותנועת הנגד, ולא כיצד איש עם מוגבלות מצליח במקומות בהם מוכשרים וחכמים נפלו בהם, וכו אלא על חינוך…
בסרט מוצגים זה לצד זה חייו של פורסט. (טום הנקס) בחור מוגבל, לא נאה במיוחד אבל עם אמא נהדרת, לעומתו ג'ני (רובין רייט הנהדרת) יפיפה מוכשרת ודינמית שלרוע מזלה חוותה הורות טראומטית ואלימה, פורסט גדל למרות המוגבלות עם תחושת ערך בסיסית, אמונה בעצמו ובחיים וכשרונות נדירים חבויים, (שיותר הולמים אוטיזם מאשר פיגור שכלי), פורסט משחזר שוב ושוב את הדפוס החיובי שלמד בבית למרות כל המגבלות, ג'ני היפה משחזרת את הדפוס של לא חשוב כמה אני מוכשרת לא אהיה ראויה לאהבה, (גדלה עם אב אלכוהוליסט ומתעלל), היא עוברת ממערכת יחסים רעה לאחרת, מתמכרת לסמים, מנסה להתאבד, וכו.
פורסט משחזר את "מודל החיים" שאמו הנחילה לו "החיים הם כמו קופסת שוקולד, לעולם אינך יודע מה יצא" , אמונה המכילה הנחה מוסווית חיובית, בסגנון "הכל לטובה", בעוד שג'ני מקיימת ומשחזרת הגדרת חיים אפלה, אותה קבלה מהאב המתעלל.
ג'ני שחווה פגיעה מגברים מתנהגת כלפי פורסט באופן פוגעני, היא משתמשת בו כמשענת כשהיא במצוקה ונעלמת כשהיא בטוב, ואפילו לא מספרת לו על ילדם המשותף עד שהיא חולה וצריכה שהוא יטפל בילד.(ראיתי סרטון מצחיק המוכיח שאם לא הינו חווים אותה דרך העין האוהבת של פורסט. היא היתה נתפסת כנרשעת)
אז מה הסיפור האימיתי? ואיך זה קשור לפצעי ילדות
המסר האמיתי של הסרט הוא: עדיף ילדות טובה על כל הכישרון והיופי שבעולם, מסר שאנו לרוב מתעלמים ממנו בבחירת בן זוג או חברים, זהו אולי הגורם הנסתר, והמשפיע ביותר במערכות יחסים.
הגדרת החיים (מושג בפסיכולוגיה אדלרינית) שהותבע בנו מהדרמה המשפחתית הראשונה נוטה להיות משוחזרת שוב ושוב, אפילו אם היא נוראית, ואפילו אם יש לנו המון כשרון ופוטנציאל, הדרמה הזאת היא הזהות והגורל שלנו. ובלי עבודה טיפולית עמוקה מאוד, תת המודע ימשיך להריץ אותה, כי מי אנחנו בלעדיה??? לטוב או לרע
אם זאת חשוב לציין שניתן לשנות אותה, אבל זה לא קל.
קרל יונג אמר "שהכוחות המודחקים של הנפש שאיננו מכירים בהם, מנהלים אותנו ואז אנו קוראים לזה גורל". (מקור)
על ידי תהליך של מודעות ניתן בהדרגה לשנות את התסריט, בשלב הראשון כדאי לראות מה היו הרגשות החזקים ביותר שנחוו דינמיקת הילדות, לרוב אנו משחזרים את הרגשות האלו, יתכן ונבנה חיים שלמים של ניסיון להימנע מלהרגיש אותם, ועדיין הם יחזרו שוב ושוב.
אם כמו ג'ני זכיתם בצד הקצר של המקל, כשמדובר "בתסריט ילדות בריא", חשוב לעשות עבודה של מודעות וטיפול.
שנזכה השנה לצאת משיעבוד לתסריטים שאינם משרתים אותנו יותר לחרות ליצור לעצמנו תסריט חיים חדש… חג פסח שמח!
הערות:
הגדרת החיים, מושג אדלריני, תפיסת החיים שילד מגבש בילדות המוקדמת שלו מתוך הכללה של הדינמיקה המשפחתית אותה הוא חווה, הגדרת החיים הופכת לזהות ויוצרת "אמונת יסוד" שמגשימה את עצמה, כמו לדוגמה תמיד הכל הולך קשה, או לכל דבר בעל ערך יש מחיר, או "דברים טובים מגיעים כשלא מצפים להם"…קשור להגדרות ראשוניות אחרות כמו מודל הזוגיות, הגדרת האהבה ועוד… הרחבה על הגדרת החיים והגדרת האהבה בזוגיות כאן.
