סיפור שהיה – בחור שנקרא על שם…
דוד שלו נפל בקרב, כשעדיין היה ברחם, אחיו נכנע ללחץ של הוריו וקרא לילד על שם הדוד הגיבור.
הוא גדל להיות ילד מושלם, ממש כמו הדוד שמת צעיר, חריף, חתיך, שאפתן. הוא הגיע לסיירת, ממש כמו דודו והפך לחייל מצטיין, 3 שבועות לפני השחרור הוא מת בפעילות מבצעית, כמו הדוד.
אחותו היתה בהריון, האם השכולה ביקשה שתקרא לילד שלה על שמו, היא סירבה, זה יצר מריבה מרה ומלאת אשמה.
האחות: אני לא מבינה איך אמי לא רואה את הקשר, השם הזה מקולל, זה כמו עין הרע, תמיד הרגשתי שאסור לקרוא לילד על שם משהו שמת מוות טראגי, כמו שלא עוברים לבית שמישהו בו התאבד או משהו כזה.
אני: באמת בקבלה נמנעים לקרוא על שם של מישהו שמת באופן טרגי, שם מייצג תיקון ויעוד רוחני, ולא בטוח שנרצה ילד עם תיקון טרגי.
עם זאת פסיכולוגיה טרנספרסונלית מודרנית ובמיוחד גישת הקונסטלציה מציעה הבנה נוספת לתופעה הזאת.
האחות: נשמע מעניין, למרות שלא בטוח שיעזור לי מול הלחץ של אמא וסבתא כל אחת רוצה שלילד שלה יהיה "המשך" או "הנצחה" דרך התינוק המסכן שלי.
מהו אבל נרקיסיסטי?
אני: זאת בדיוק הבעיה. בתורת הקונסטלציה המשפחתית, רואים את המשפחה כמערכת אנרגטית חיה, השואפת לאיזון ותפיקוד הרמוני, טראומה כמו אובדן בן משפחה, יוצרת כמו "יד פאנטום" במשפחה, דמות שהוצאה מהמערכת או נעלמה, אבל במקום הריק שלה דורש מילוי, בנוסף לרוב בני המשפחה שהטראומה קשורה אליהן לא מסוגלים להתמודד עם הכאב ומדחיקים אותו, זה מיצר מעין "אומללות" רקע לחיים, לעיתים זה נקרא "אבל נרקיסיסטי", מעין משקולת כבדה שכולם מרגישים אותה ואסור לדבר עליה, באופן לא מודע כשקוראים לילד על שם של קרוב משפחה כאילו מבקשים ממנו למלא את החור שבן המשפחה שנפטר השאיר, זה תפקיד מאוד קשה ולא הוגן, לדרוש מילד להחזיק את המשקל הזה על כתפיו, זה כמובן תהליך שאינו מודע.
לקיחת תפקיד במערכת המשפחתית שאינו שלך
הילד ינסה באופן לא מודע "להיות הנפטר", ולהחזיק למען כל המשפחה את האבל שאינם מוכנים לחוות, אלא שהמסע הזה כבד מידי, ופעמים רבות הילד ישחזר את הסיפור הטראגי כדרך "להשתחרר מהעול", כך נוצר מנגנון שיכריח את בני המשפחה לחוות את הכאב שהם בורחים ממנו, זאת דרך של המערכת לרפא את עצמה, אבל כמובן, ללא מודעות מה שנוצר זה קומפלקס המחמיר את המצב ומעמיק את הטראומה הקולקטיבית והאישית.
האחות: וואו, זה נשמע נורא, אבל איך שהוא מרגיש לי נכון. יש משהו לעשות בנידון, אם נקראת על שם של קרוב משפחה שמת באופן טראגי? אתמול שמעתי על נערה שנקראה על שם של סבתה שמתה בשואה, ומתה לפני כמה ימים בדיוק ערב יום השואה.
אני: כן, התופעה הזאת יכולה להמשיך מספר דורות, בסרט פורסט גאמפ מוצגת דמותו של הקפטן דן טיילור שכל דור במשפחתו "מקריב" בן למען המולדת.
לעיתים הדרישה לייצוג קרוב משפחה שנפטר אינה כה ברורה, אבל עדין מאוד מחייבת, ידידה שלי שאביה נהרג כטנקיסט ביום כיפור, התעקשה להיות מדריכת שריון ולגלם את התכונות של ה"אב", בניסיון "לנחם את אימה" ולהחליף את האב המת במערכת המשפחתית. למזלה, המשקל היה נסבל, והיא לא נאלצה "לעבור את סיפור האב" במלואו אלה, רק למלא את "מקומו".
חבר אחר שלי, הקדיש את כל נעוריו כדי להגיע לשייטת, בעקבות דוד נערץ שמת בפעולה, הוא בחר לעשות טיול למזרח בחופשה לפני הגיוס, ופגש מורה רוחני חכם שיעץ לו "שרת, אבל אל תהרוג אף אחד", המורה הזה ראה שהדחף למלא את מקום הדוד חזק מאוד, אבל שאפשר לשנות את ה"סוף". הבחור הזה מאוד לא התאים "באישיות" להיות "קילר", לאחר סיום המסלול הוא בא למפקדיו ואמר להם שהוא מסרב להרוג, וקיבל תפקיד "תצפיתי" יותר, יש סיכוי סביר שאם אותו מורה רוחני, לא היה נותן לו את העצה הזאת, אולי הוא היה "משחזר" את הסיפור באופן טרגי יותר.
האחות: אז מה אני עושה מול אמא וסבתא? איך אסביר להם שהבין שלי לא אמור ל"החזיק" את מקומם של הבנים שלהן? סבתא עדיין חייה כאילו הדוד שלי מת אתמול.
אני: לעיתים אבל שאינו מטופל, הופך להיות מצב תמידי של מסכנות, אבל כזה יכול להפוך למנגנון נרקיסיסטי ואנוכי ביותר, המסכנות נותנת לגיטימציה להיות מרוכז רק בעצמו ולדרוש מהסביבה התחשבות וויתורים שאינם לגיטימיים בטווח הארוך.
ארכיטיפ המציל – הדפוס ההרסני ביותר להתפתחות אישית
עליך לעשות הפרדה ולהבין שזה לא תפקידך להציל את אימך וסבתך מהכאב שלהן.
הכאב של משפחתך הוא העבודה שלהן, את יכולה להיות בחמלה כלפי זה, זכותן לבחור להתפלש במיסכנות כל חייהן, ולהנציח את הכאב, אבל זה גם זכותך לבחור בחיים אחרים בשבילך ובישביל ילדיך, ולא להחזיק בשבילם את "החלל".
האחות: איך משתחררים ובוחרים בחיים? מצד אחד אתה אומר שהן בוחרות במסכנות, מצד שני אתה אומר שהן בורחות מהכאב? זה לא סתירה?
אני: למעשה אבל בריא הוא תהליך עם מספר שלבים, על פי אליזבת קובלר רוס הוא מכיל 5 שלבים, כדי לעבור משלב לשלב צריך להסכים לחוות את אותו השלב באופן מלא, אם יש הרבה התנגדות לחוויה מסוימת אנו "נתקעים" בה. קצת כמו לדמיין דוור עקשן המתעקש לתת לנו מעטפה שאיננו רוצים לקבל, כל עוד נסרב למכתב הוא ימשיך לדפוק על הדלת וכל הזמן נהיה עסוקים בלא לפתוח את המכתב, המכתב יהפוך לנושא המרכזי בחיינו, אבל למעשה לעולם לא "נקרא" אותו, למעשה אם היינו יכולים לפתוח את המכתב ולקרוא אותו, הדוור יוכל ללכת, ונוכל להמשיך ל"דבר הבא" אבל ככה טראומה עובדת. בגלל שאין לנו עוצמה לעבור דרך חוויה בעלת מטען רגשי חזק, אנו עסוקים לעיתים חיים שלמים בלברוח או להתנגד לה. בטיפול טראנספרסונלי ניתן לעבור דרך כאב טראומטי מהר יותר, כי אנו משתמשים ב"מצבי תודעה" רוחניים או מצבי טראנס, בהן יכולת ההכלה שלנו גדולה בהרבה מאשר במצד רגיל. עוד בשנות ה 60 הוכח ששימוש בפסיכודלים מאוד תומך בריפוי טראומה, הסיבה אינה בהכרח שלהזיות יש כוח מרפא, אלה שחוויה פסיכדלית "מרחיבה" את המציאות שלנו למימד על אישי, בו אנו יכולים להכיל הרבה יותר מטען רגשי בלי שנתנתק, או נברח. רק כשהסכמנו לחוות את הרגש הלא נעים, ניתן לשחרר אותו מהמערכת שלנו ולהתנקות ממנו לתמיד.
האחות: אני מבינה, ועדין זה מאוד קשה.
אני: זה מאוד קשה, אבל זה עדיין בחירה, את צריכה לברר בין מה הכאב ששייך לך ומה שלא, לנסות לקחת מאחרים את הכאב שלהן, או "להגן" עליהן דרך הקרבה עצמית, אינו מועיל בטווח הארוך. הכאב במובן הפנימי ביותר הוא מתנה, שבאה לעורר התפתחות, מנקודת מבט קבלית, הנשמה בחרה לעבור דרך הכאב והטראומה כדי לעבור שיעור מסויים, לנסות למנוע ממישהו את ה"כאב" שלו זה בלתי אפשרי ואינו מקדם אותך או אותו. את יכולה כמובן לתת תמיכה למישהו שמוכן להתחיל בתהליך ריפוי, התמיכה הכי גדולה זה לעבור תהליך ריפוי ושיחרור אבל בעצמך או במילים אחרות… דוגמה אישית.
היא: תודה… איזה טכניקות עוזרות לשחרר אבל כזה?
אני: תלוי בגורמים העמוקים ובשעורי נשמה, קונסטלציה משפחתית בהחלט יכולה לאוורר את הדחיסות המגיעה מהעברה בין דורית, לעיתים מדובר גם בעירבוב גלגולי, בו טראומה או שעור מ"חיים קודמים" משפיעים על החיים שלנו עכשיו,
כמובן שלרוב אנו צוברים הרבה פגיעות גם בחיים האלו, התהליך המלא מזמין אותנו לראות את הכאב כשעור, למצוא את החיבור לאלוהי, שיאפשר לנו לעבור דרך הכאב, למצוא חמלה, ולהפוך לאנשים טובים יותר, כשהשיעור נלמד, אין צורך רוחני להחזיק בכאב, החוזים שעשינו עם "הדמויות האחרות" בדרמת הסבל יכולים להתבטל ואז יש לנו חופש להיות עצמנו, ולחיות חיים בהן אנרגיית החיים שלנו מופנת למקום יצירתי ואוהב.
טיפול טראנספרסונלי – המפתח לריפוי ניתוק עמוק מהאם הגדולה
בגישת הטיפול הרוחני טרנספרסונלי בדרך מסע הגיבור ניתן לעבור דרך התהליך הזה יחסית מהר, יש לנו כל כך הרבה פוטנציאל לאהבה ונתינה שחבל לבזבז שנים ארוכות בהתפלשות בכאב, כמובן שלכל דבר יש את הקצב שלו ודברים לוקחים זמן.
האחות: תודה, עזרת לי.
שלבי האבל ותהליך ההחלמה
על פי אליזבת קובלר רוס התהליך מכיל 5 שלבים והן הכחשה, התמקחות, זעם, עצב ואז השלמה.
לעבור דרך השלבים לוקח זמן שונה לכל אחד, ותלוי במבנה האישיות ועוצמת הטראומה.
לעיתים כשהטראומה עוצמתית במיוחד מדובר בתהליך רב דורי, אם ניקח את השואה כתודגמה, הדור הראשון לשואה לרוב נשארו בשלב ה"הכחשה" והדחקה רוב חייהם, הדור השני ביטא יותר את הזעם, ורק בדור השלישי והילך נעשה עיבוד יותר שלם בו יש מקום לעצב, תחושת חוסר האונים ואפילו קבלה של פרספקטיבה רוחנית, השלמה, סליחה ושחרור.
תרגיל לפגישת ה"מטען הבין דורי"
א. קחו נשימה עמוקה ומקדו את צומת הלב פנימה
הרגישו את שכם שמאל שלכם
דמינו כי מתחבר אליה מאחור צינור הזנה, אליו מחוברת אמא, סבתא וכל הדורות של האמהות שלפניהן.
הרגישו איזה איכויות עוברות דרך הצינור הזה? האם יש חסימה בצינור? האם יש כובד, עומס ואינטנסיביות המועברים מהצינור הזה? אם היית מפריד את הצינור לשתיים, צינור חיובי וצינור שלילי, אילו איכויות היו מועברות דרך הצינורות האלו.
הרגישו את שכם ימין, ודמינו צינור אליו מחוברים, אבא, סבא וכו… מה עובר דרכו?
אתם יכולים לראות עכשיו אלו איכויות אתם מקבלים מהצינורות שלא משרתים אותכם יותר?
זכרו שאתם בריות אוטונומיות ושזכותכם לדחות "איכויות הזנה בן דוריות שאינן בריאות לכם"
דמינו את הצינורות, לחוט נל"ן המכיל המון חוטים קטנים, נתקו בדמיונכם את החוטים שאינכם צריכים יותר.
דמינו את החוטים שנותקו נשאבים לתוך גופכם ונעלמים.
דמינו סביבכם בועת אנרגיה המפרידה בינכם לבין "ערוצים חודרים" שאינם שלכם.
הערות:
*העברה בין דורית הרחבה.
*הרחבה על משמעות השמות ביהדות.
