הסדרה הנעדרת סמוך על סול השאירה אותי מהופנט, אחת הסיבות לכך היתה כי היא מציגה בגאונות טראנד תסריטאי מעניין של פסיכולוגיית צל* המופיע בימינו גם בסדרות מצויינות אחרות כמו שוברים שורות שקדמה לה, ופארגו.
***הדרך מאנטי גיבור למפלצת ואיך ממשיכים משם…***
היא מציגה את דמות האנטי גיבור המודחק, אדם שחיי על פי חוקי המערכת מתוך אמונה שהמערכת תתגמל אותו, עד שיום אחד הוא מגלה שזה הכל שקר, שהמערכת נועדה לקבע את מעמדו הנמוך ואילו שנהנים ממנה הם קומץ של אליטיסטים פריווילגיים או כאלו שהתעוררו מהשקר ולמדו לנצל אותה למטרתם.
***החיים כמו בצבא – מי שמשקיע שוקע***
אנשים כמו וולטר וויט (שוברים שורות) וגימי מקיגיל (סול) חיו על פי החוקים, וזה לא קידם אותם. ג'ימי סיים תואר במשפטים רק כדי לגלות שאף אחד לא מעוניין שיצא מחדר הדואר, וולטר נוצל ונתקע במשרה משפילה הקטנה עליו בכמה מספרים.
הגיבור בסדרות האלו מפתח זהות נוספת שלאט לאט משתלטת על הוויתו עד שהוא מגלם אותה לחלוטין.
***כשהצל תופס את ההגה, וזורק את החלק המואר למושב האחורי של האישיות***
הדמות הזאת אינה חדשה, היא תמיד היתה שם כאזור צל מודחק, שהוגלה לתת מודע על ידי שטיפת מוח חינוכית, אשמה ופחד.
לבסוף נוצרים התנאים בהם הצל בוקע ממרתף ההדחקה ומשתלט על התודעה, הגיבור משתנה לדמות הנגטיב שלו, הוא מקבל כוחות ומשיג במהירות וכמעט ללא מאמץ דברים שהיה נואש להשיג במצבו הקודם.
עם זאת לפעולות החורגות מהנורמה יש השלכות, הגיבור מסתבך במשחק שקרים ומערכות יחסים מפוקפקות עם אנשי שוליים, ביריונים ופושעים, ולבסוף מפסיד את מה שיקר לו ביותר ונופל ברשת שהוא עצמו טווה.
***האם סמוך על סול הוא רק מעשייה מוסרנית פוסטמודרניסטית המתארת דינמיקה של הרס עצמי?***
במובן מסויים המסר האפשרי היה יכול להיות סוג של מעשיית מוסר בסגנון "משלי קרילוב", של עדיף לאדם להסתפק במועט, להעריך את מה שיש לו, ולחיות באזור הבטוח מתוך השלמה עם דכדוך ובינוניות. זה היה יכול להיות סיפור קלאסי של הרס עצמי ללא ערך מוסף אלמלי הדמויות היו מורכבות ועשירות כל כך.
אלא שנראה שהדמויות של ג'ימי ווולטר היו בוחרות במה שעשו אפילו אם היו יודעות את התוצאה הקשה, הסיבה היא שחייהם הקודמים באמת לא עבדו.
בניגוד למעשיות מוסרניות, ג'ימי מקגיל וולטר וויאט מאוהבים בדמויות האפלות שלהם (סול והייזנברג,) הם אינם מרגישים נפילה או רגרסיה כשהדמויות האלו משתלטות על תודעתם אלא להיפך, הם מרגישים שחרור, התפתחות, חיות ואוטנתיות.
***מוסר כבשים, מוסר אלים ויצירת האדם העליון***
ניטשה הפילוסוף הגדול יכול להאיר את הסיבה לכך.
ניטשה הזכיר בכתיביו את רעיון "האדם העליון" (אובר מנטש). אדם מפותח שאינו צריך להיות כפוף לכללי המוסר של העדר.
לרעיון זה יצא שם רע כי בו השתמשו הנאצים להצדיק את הזוועות שעשו.
הנאצים הבינו את ה"אדם העליון" כאישיות בה החלק ה"רע" לוקח שליטה מלאה, ומשתחרר מעקבות מוסריות, וזה מותר לו מפני שהוא שייך לגזע נעלה.
כמובן שזאת הבנה שגויה של רעיונו העמוק של ניטשה.
חייל האס אס האכזר, הייזנברג או סול לא הפכו לעליונים, הם כשלו בתהליך בו אדם משיג מה שניטשה כינה "עוצמה אמיתית".
***מהי עוצמה אמיתית***
האדם העליון של ניטשה אינו מפלצת חסרת רסן המשתמשת בכישרונותיה כדי להשיג רצונות אגו אנוכיים ברשות אידיאולוגיה אפלה. זה אדם שפגש את "יצרו" וכבש אותו באופן מושלם.
אדם שהשיג עוצמה יצא מתודעת ה"כבש", לעבר תודעת ה"זאב" אבל לא נתקע שם.
הוא עבר את התהליך המלא של פגישת הצל, כיבושו, ואז חיבורו ומחדש לשלם האישיותי.
אדם כזה הופך ליצור נעלה בו קיימים עוצמות הזאב אבל גם את הרכות והטוב הבסיסי של הכבש.
(אולי בתוך אדם כזה מתקיים החזון הגאולי של "וגר זאב עם כבש".)
***ההבדל בין באטמן וג'ימי מקגיל***
נראה כי אין מקום לדמות מתוקנת בעולם של סול והייזנברג, אילו סדרות ריאליסטיות מאוד שיתקשו להציג אדם עם צל מתוקן בלי לאבד את אמון הצופים,
האידאל הזה מופיע באופן גלוי יותר בסרטי פנטזיה ומד"ב, באטמן, אליס ברע שבפנים וריפלי בנוסע השמיני מגלמות מה קורה כשמישהו עובר את המהלך השלם בו גיבור נאיבי, שפגש את הרוע, הצליח להשתלט עליו ולרתום אותו אל הטוב.
בגיבור כזה העבריין והאיש המוסרי, הנייס גיי והמפלצת, עוברים סינתזה ליצירת "גיבור על" המסוגל באמת לנצח את הרע.
***סול גודמן וריפוי תת המודע הקולקטיבי***
כשאני כותב שורות אלו הסאגה של סול עדיין לא הסתיימה (העונה השישית בדרך)., אם זאת קל לראות לאן הדברים הולכים,. כדי גימי יוכל לזכות ב"כפרה" עליו להתעורר פסיכולוגית ורוחנית, להכיר במניעיו האמיתיים ולעשות "תשובה".
וולטר וויט חברו למסע הגיע לנקודה הזאת, לקראת סוף שוברים שורות הוא מודה שהוא עשה את מה שעשה בשביל עצמו ולא בשביל המשפחה, ובכך נפתח לפניו מסלול כפרה,(מסלול שלא יכול היה להשלים בגלל מותו.)
לא ברור אם דמותו של ג'ימי תתעורר, אם זאת סדרות כאלה נכתבות בעיני כשיקוף של תודעה קולקטיבית של כולנו. אנחנו כחברה מתעוררים יותר ויותר ל"רע שבפנים", הסיבה לדעתי שג'ימי זוכה להמון סימפטיה היא שבכל אחד מאיתנו יש את ג'ימי ואת סול,
כדי שדמותו של ג'ימי תתפתח הוא חייב עזרה, מישהו או משהו חייב לתת לו נקודת מבט גבוה יותר על עצמו.
רק מפרספקטיבה שלמה יותר (טראנספרסונלית) החלקים השונים בתוכו יכולים לעבוד יחד. כשהסיכסוך הפנימי ייפתר, החלק הטוב יזכה לחיוניות והחלק הרע יזכה לריסון.
האם ג'ימי יזכה להתעוררות רוחנית פסיכולוגית שתציל אותו? עדין לא ברור.
במובן מסויים הבחירה בידינו הצופים, שאת ציפיותינו חשים הכותבים.
האם נהיה מוכנים להאמין שדמות "רגילה" בדרום מערב ארה"ב מסוגל לפגוש את "אלואימא" או לפחות את השלם בתוכו, להתעורר ולשנות כיוון???
אינני יודע, אבל אם כן אז כנראה שתת המודע הקולקטיבי מתרפא ושזמן הגאולה באמת מתקרב…-)
*הערות*
*צל הוא מושג יונגיאני המתייחס לאזורים המודחכים ומוכחשים של האישיות.
*העם הגרמני לפני עליית הנאצים היה במצב קולקטיבי דומה לזה של וויט, וג'ימי, השפלה, עוני ותחושה שהמערכת עצמה דפוקה.
* גימי ואחיו צ'ארלס הם למעשה ביטויים פוסטמודרניים של קין והבל, צארלס הוא קיין המקנא בגימי על האהבה המועדפת לה הוא זוכה מהוריהם למרות שלא מגיע לו, רק שפה קנאתו מביאה את מותו שלו ולא את של הבל (גימי).
- מידע נוסף על סמוך על סול בקישור הזה
