הרס עצמי תסמינים, שורשים, ותסמונת השעיר לעזאזל

הרס עצמי תסמינים ראשונים – סיפור של משפחה נורמטיבית מטורפת 

זאת היתה משפחה נורמלית כמעט מושלמת, חלון ראווה של מלח הארץ הישראלי, אנשים משכילים תרבותיים ורציניים, רק דבר אחד היה חריג בה, נשים מטורפות שתלטניות וגברים כנועים, שמשתדלים להיות כמה שפחות בבית.

אולי זה התחיל בשנות ה 30 למאה שעברה, סבתא רבה עלתה מרוסיה, אחרי פוגרומים, במקום להיות רופאה, היא מכרה סנדוויצים לפועלים, ולבסוף הפכה לאחות, יופיה היה ידוע בתל אביב הקטנה, וכך גם חוסר הנאמנות של בעלה, שנטש אותה כדי לשאת צעירה ממנה, והתעלם לחלוטין משתי הבנות שלהם, וזה בתקופה שתל אביב הייתה בערך רחוב וחצי. בעולם קטן שכזה כמעט כל יום הפך לדחיה דרמטית, כשנפגשו באופן אקראי ברחוב.

סבתא גדלה עם חוסר עצום בצומת לב, סבתא רבה, היתה עסוקה בהישרדות ובלשנוא את בעלה שנטש, וגברים בכלל, היא מעולם לא נישאה שנית.

סבתא הפכה לאישה שתלטנית וחשדנית, אם לא השיגה את מלא צומת הלב המשפחתית הייתה משתמשת באשמה, ביקורת והדרמות סוחטות רגש.

כמובן שסבא עבד בעבודה שדרשה נסיעות רבות, לפני מותו הוא השאיר מזוודה נעולה, ודרש שישרפו אותה, כולם ידעו מה יש בתוכה, אבל העמידו פנים של מופתעים, בכל זאת היא נפתחה בסוף, היו שם מאות מכתבים שצבר לאורך 50 שנה ממאהבותיו הרבות.

אמא היתה המוצלחת של המשפחה, היא רצתה קריירה גדולה כמו של סבא, היתה חריפה ומהירת לשון. זאת היתה תקופת המהפכה הפמיניסטית, ונראה לה ששליחותה העליונה זה להוכיח לגברים שהיא יותר טובה, זה התחבר מאוד לאוירה הצבאית של ישראל לאחר מלחמת יום כיפור, אווירה בה נשים השתלבו היטב בצבא ןהתגייסו למפעל הבניה הלאומי.

  חמתה הציעה לה כשנכנסה להריון למצוא אולי עבודה קטנה, שתאפשר לה להיות…אמא. אולי תיהי מזכירה של עורך דין היא הציעה, אמא ענתה, אהיה מינימום העורך דין, מאותו היום החמות הפכה לאויבת", מצב קיומי אותו תחזיק עד סוף חייה. 

הוא גדל בבית נורמלי ו"פריוולגי" מהממוצע, רק שמתחת לשטיח הסתתר פיל ענק. או יותר נכון דרקון.

היתה לו אמא מושלמת, היא היתה מפרנסת ראשית, שמרה על בית מצוחצח, ניצחה את אבא בכל הוויכוחים, קנתה לו הכי הרבה צעצועים, קבלה כבוד מהגברים המצ'ואים של החברה, הוא באמת רצה להשתתף בחגיגת הניצחון שלה, היתה רק בעיה… היה בתוכו חלל נורא, הוא היה מחכה כל יום שאמא תחזור מהעבודה,  סופר את השעות, ואז במקום אהבה, חיבוק, חיבור, אמא היתה פורקת עצבים, ואז מסדרת את הבית, ואז נחה, ואז לפעמים היה לה קצת זמן אליו, כמה פרורי לחם שלא היו משביעים  ציפור, אבל היה אסור לו להביע חוסר שביעות רצון, וגם מי היה מאמין לו, ומי ירצה להאמין לו, וזה בעצם, ככה אמרה, יותר משילדים אחרים מקבלים, וזה גם רק בשבילו הקריירה שלה, ולמה הוא לא מפרגן.

 הוא ניסה לוותר על עצמו ולחיות את חייו דרכה, להרגיש שהוא חלק מהצלחתה, רק שזה… היה על חשבונו, הוא היה ילד, ויהיה לו חסך נוראי, והוא רצה לגדול, כאילו ידע שאם לא יקבל מינימום אינטימיות, תחושה שהוא במרכז, תחושה שאימו באמת נהנת מזמן איכות איתו, ושמה אותו במקום הראשון, הוא יגדל להיות יצור אפל ופצוע, קליפה חיצונית המנותק מהלב… משהו כמוה…

הרס עצמי תסמינים עמוקים

הוא ניסה לפתור את הבעיה, אבל הפיתרונות הילדותיים שלו הפכו להרס עצמי לעתיד לבוא.

אמה הוא יכול לעשות, הוא היה ילד קטן, לחשוב משהו נגד אמא, זה היה ניתוק המנוגד לשלב ההתפתחותי שלו, הוא עוד היה צריך להרגיש חלק ממנה, הוא שידר מצוקה לעולם, אבל אף אחד לא רצה לראות.

אמא ראתה את הכמיהה שלו לקבל ממנה יותר כאיום ישיר עליה, היא הכריזה מלחמה על כל מה שהיה עצמאי ומחובר לאמת הפנימית, היא ביימה היטב דרמה בה הוא הופיע כמנצל והיא כקורבן מול דמויות הסמכות שלה קרי סבא וסבתא, והם האמינו.

זה היה לא נח לראות שהם גידלו בת נרקיסיסטית, חומרנית, אלימה ומסרסת, מה זה אומר עליהם, והוא היה הנס ההולנדי שמחזיק את הסכר באצבעו ומציל את הולנד, הוא היה הקורבן שצריך להקריב, כדי שהדרקון המשפחתי ישאר מתחת לשטיח. הוא היה הקורבן המקריב ומוקרב, בעתיד יקראו לזה תסמינים של הרס עצמי, אבל באותה שעה הכחשה, הדחקה והזדהות עם מקרבן היתה הדרך היחידה שלו לשרוד.

הרס עצמי ותסמונת רוצח ההמונים

עבר זמן הוא כבר היה בן 20, חייל, מסוגר בחדרו, מיואש, הוא אחז רובה שקיבל מהצבא, הרובה היה דרוך, אמא ואבא ישבו בסלון, רתח בתוכו זעם נורא טירוף, הוא היה ענק החנוט בחליפת משוגעים, בבית רעיל שכלפי חוץ נראה כמו חממה. בגן עדן מזוייף של הכחשה משפחתית, לכולם היה בסדר, חוץ ממנו שחייו היו גיהנום תמידי, והוא התחיל להיזכר למה, הרובה היה דרוך והוא ידע שברגע שיצא מהחדר כולם יהיו מתים.

לא היה אכפת לו לעמוד למשפט, הוא יספר לעולם על הרצח שעשו לו, כל הילדות, רצח והונאה, וגנבה ואונס רגשי, אבל הוא ידע שאף אחד לא רוצה לדעת, אמא שלו היתה אשה חשובה, אפילו עשו עליה כתבת שער בלאישה, ולמה להרוס סיפור טוב באמת קודרת…הוא רצה שההרס העצמי שלו יקבל את הביטוי הצודק שלו בהרס מי שהרסה את חייו, אבל זה לא קרה.

השטן פמיניזם קיצוני ופשעים אחרים

אז כמובן שחשוב שלכל בני האדם, יהיה שוויון זכויות, נשים וגברים, אם זאת הסיבות שברוב החברות האנושיות המסורתיות נשים היו ממוקדות בגידול ילדים ואחזקת בית וגברים בעבודה, אינן בגלל סיבה "שטנית" או הצורך של גברים לשלוט. בניגוד לבעלי חיים רבים, גידול צאצא אנושי תקין, תפקודי ובריא רגשית היא עניין של לפחות 15 שנים.

אמהות לא נגמרת בלידה אלא רק מתחילה שם, וכדי שילד יתפתח כמו שצריך הוא זקוק לסוגי הזנה מגוונים המשתנים בהתאם לתהליך הגדילה.

אמא שמרכז חייה הוא קריירה, שהתדר הבסיסי שלה הוא גברי, שנימצאת בהוויה של doing ולא של being פשוט תיהיה אמא מחורבנת וילדיה יגדלו עם חסכים עמוקים ובעיות רגשיות, יצאו מהם בוגרים אומללים שימשיכו את ה"חינוך" שקבלו גם לצאצאיהם.

למה לרצוח את אנימה (הכוח הנקבי הפנימי) זה לא פמיניזם

הגמישות החברתית המודרנית מניחה שנשים בוגרות מספיק כדי להשתמש בהן באחריות ותבונה, אישה חסרת מנוחה, העסוקה בלהוכיח לגברים סביבה שהיא שווה יותר. ואינה מסוגלת לנח בתוך גופה, להיות בנוכחות פשוטה עם ילדיה, ליהנות מחברתם ולראות את גידול ילדיה כזכות וכפלא שאמור לתפוס תפקיד מרכזי בחייה, פשוט לא צריכה לעשות ילדים.

נשים מודרניות רבות "רצחו" בשם הפמיניזם את הניקביות שלהן והפכו לגברים מאופרים, "בחליפת פראדה".

עשיית ילדים כי ככה צריך, מתוך מקום חומרני והישגי, הוא פשע, כל הצעצועים והפרסים שבעולם לא יפצו על חוסר בנוכחות, אווירת אלימות, וחוסר אינטימיות רגשית עם הילד. זה דבר שאין לו תחליף ואי אפשר לזייף אותו, אי אפשר להתנהג כמו אמא טובה, צריך "להיות" אמא כזאת.

מה הילד צריך בשלבים שונים ואיזה הורות מתאימה לזה

אז בסיכום תמציתי מאוד שלבי הגדילה הראשונים על פי יונג ניתנים לחילוק ל 4 שלבים עיקריים בהם משתנים צרכי הילד ו"ההזנה" שהוא צריך מהסביבה כדי לעבור לשלב הבא באופן בריא, אם לא קיבל את הצרכים או קיבל אותם באופן עודף ולא בריא, חלק ממנו עלול להיתקע בשלב הזה, החלק הזה יפסיק להתפתח ויגרום לאדם להישאר במצב אינפנטילי גם כשיהיה מבוגר, חלקים כאלו עלולים להתנתק מהשלם ואז יהפכו לאזורי "צל" תסמינים של הרס עצמי.