חניכה ללוחם הפנימי – סיפור על גבריות, רגישות ואיך לחבר אותם לאישיות אחת כובשת

הוא פחד לפגוע. תמיד כשפגש נשים הוא העדיף את המגע המקדים, הליטופים, החיבוק על פני המין עצמו.

אביו היה מעין מאצ'ו ואמא שלו היתה 'קורבן'. הוא שנא את הבוטות, הגסות והצורך של אביו תמיד להראות עליונות, אפילו עליו מכילד בין 10. הנשים בחייו תמיד נראו חכמות יותר, טובות יותר ומובנות יותר מהגברים.

הוא היה המגן של אמא וזה שניחם אותה. היה זה מנחם לדעת שיש בחייו מישהי שצריכה אותו.

הוא החליט שהוא לעולם לא יפגע בנשים כמו אביו. הפחד הזה התעורר מאוד חזק ביחסי המין ובמיוחד בזמן החדירה, עד כדי חוסר זיקפה. הוא רצה בכל מאודו לא להידמות לאביו וסבל מפחד משתק להכאיב.

המצב המביך הזה גרם ששניים שלא היה בקשר עם אשה, בנוסף תמיד היה חסר שם משהו, נשים תמיד היו מאבדות עניין בסוף ובוחרות באיזה מניאק ולא בו. הוא היה מבולבל.

יום אחד הוא פגש את אור, גבר מסוג אחר. הוא הוזמן לסדנת סווט לודג', סאונה עשויה מאהל מכוסה בסמיכות אליו מוכנסות אבנים חמות ועליהן שופכים מים ועשבי מרפא.

הוא לא ציפה לדבר מהתהליך, זה היה בשבילו מעשה ייאוש, משהו שעושים אחרי שמנסים כבר הכל.

אור ניהל את הארוע, הוא היה גברי אבל רך, נוכח אבל לא שתלטן, ישיר אבל לא פולשני. נשים וגברים ממש הביטו אליו בהערצה. לאחר הסדנה הוא ניגש אל אור וסיפר על הקושי שלו מול נשים.

אור הביט בו לרגע במבטו היציב והחם ואז אמר. אתה עדיין לא פגשת את הלוחם הפנימי שלך. כל עוד זה לא יקרה אתה תבלבל בין כוח לעוצמה ותפחד להשתמש בשניהם.

אור הזמין אותו ל'מסע', הוא הסביר לו שבחייו האישיים הוא מטפל המשתמש בטכניקות של "הרחבת תודעה" ו"שינוי תת-המודע" לריפוי והעצמה.

הם ישבו זה מול זה ואור טופף על תוף עור עגול, לתיפוף היה קצב מיוחד. הוא טען שיהיה להם יותר קל לחקור את מרחבי התודעה אם שניהם יהיו ב'טראנס'.

בהתחלה הוא התנגד כי חשב שמדובר במשהו "דתי" או ב"היפנוזה". הוא פחד לאבד שליטה.

אור הרגיע אותו והסביר לו שהתיפוף עוזר למוח להירגע ולהיכנס לתדר בו הקשר עם התת-מודע אופטימלי.

אור ביקש ממנו לרדת למקום בתודעתו שם נמצא הלוחם הפנימי שלו.  הלוחם הוא ארכיטיפ אוניברסלי המייצג את האומץ לחיות חיים של אהבה ושרות לכוח האלוהי שמקשר ומיטיב עם כל הברואים.  

הוא טען שכל המיתוסים, סיפורים ואפילו סרטים מודרניים מזכירים את

כוח שהאינדיאנים קראו לו ה'רוח הגדולה', במזרח יקראו לו הברהמן או "טבע הבודהה" והיהודים יקראו לו ה"שם" או הוויה (גם שם המורכב מצלילי הרוח).

יונג הפסיכולוג הנודע גילה שבכל אחד מאיתנו קיימים ארכיטיפים מסוימים שהם כמו "פונקציות" המפעילות את הפוטנציאל הגדול שלנו בתת המודע. הלוחם הוא אחד מהם.

הוא הציע לו לחשוב על מתנה שיציע ללוחם הפנימי ועל וידוי שיעשה מולו כשיפגשו.

הוידוי היה פשוט, הוא "סירס" וחסם את הלוחם הפנימי כמעט כל חייו כי פחד להידמות לאביו.

המתנה שהציע היתה ברורה, אם סוף סוף יצליח להחזיר את הלוחם לחייו הוא התחייב לחיות חיים של אומץ ומשמעות. חיים בוא יתן את מתנתו הגברית לאישה הראויה לכך. הוא ידע עמוק בפנים שמשהי כזאת קיימת והיא מחכה לו.

התיפוף נמשך. במצב הטראנס דמות לוחם הופיע לפניו. חסון, בטוח, לא מתנצל על נוכחותו בעולם.

הוא הביט בו במבט חודר ושאל אותו האם הוא מוכן להיכנס לכוחך האמיתי? כן הוא ענה ללא היסוס.

עם כך עליך לעמוד במבחן.

אני מוכן לעשות הכל ענה לדמות דמיונית.

לפתע דמותו של אביו הופיע והוא חש חלחלה. אמור לאביך מה אתה חושב עליו פקד הלוחם הפנימי והוא ציית. רק עתה הבין כמה טינה היתה לו לאביו. אתה רשע, ואלים ותוקפן, וצבוע…

כשנגמרו המילים ביקש ממנו הלוחם שגיד על עצמו את אותם הדברים…

בהתחלה הוא התנגד, אני לא תוקפן, אני ההפך מתוקפן…אני לא אלימממ…

פשוט תעשה זאת ביקש הלוחם בסמכותיות.

הוא התחיל לומר לעצמו את הדברים, פתאום הבין הכל, הוא היה בדיוק כמו אביו, פשוט למד להסתיר את הכוחניות שלו ולפצות עליה בהתנהגות הפוכה וקיצונית לא פחות.

לחסום את הגבריות  הביא אותו בדיוק למקום ממנו הכי פחד, הוא פגע בנשים. הוא זכר את בת הזוג האחרונה שלו, כמה היא הייתה זקוקה לנוכחות הגברית שלו, ליציבות, לכך שיהיה אמיץ, ישיר ויתן לה תחושה שהוא רואה אותה ומכיל אותה, אבל תמיד היה מסתגר או נבהל ובורח. למעשה פגע בנשים באופן סדרתי בדיוק כמו אביו הבין.

הוא התמלא שנאה עצמית ובושה, הלוחם הפנימי אמר לו, אהוב את החלק הזה בך. אי אפשר לעדן, לרפא או לתקן חלק בעצמך שאינך מוכן להכיר בקיומו.

הוא חיבק את עצמו ואמר לחלק הפנימי הזה, אני אוהב אותך, אני רואה אותך, אני מרשה לך להיות בתוכי..

אז התגלה לפניו הסוד הגדול, הוא ראה לראשונה את הפחד שהיה בשורשו של ה'מאצו' הפנימי, הכיצד יתכן, שכל המפלצת הזאת היא בסך הכל פחד שהתחפש למשהו מפחיד ואלים…חשב בפליאה.

תן לחלק הפנימי הזה יד, תהיה האבא הטוב שמעולם לא היה לו, תרשה לכאב שיצר אותו להשתחרר ולצאת.

כאב ועצב אין סופיים שתפו אותו, הוא החל לבכות.

אז לפתע הופיע שלווה ושלמות, המפלצת לא היתה שם יותר, רק ילד עדין וניצוצות נשמה שהוחזקו בידי המפלצת ויצאו עכשיו לחופשי. ועכשיו חזרו הניצוצות אליו והתאחדו איתו.

היו שם ניצוצות של ביטחון עצמי, אומץ, וכוח לבטא את נוכחותו הגברית.כוחות שהשתוקק אליהם זמן רב, כוחות עליהם ויתר כשבחר לא להיות כמו אביו. סוף סוף הם חזרו אליו.

פתאום דמותו האלימה של אביו לא היתה מפחידה יותר, היא הייתה בעיקר פתטית, חלשה וזקוקה לרחמים. הוא החליט שלעולם לא ישנא את אביו יותר, בסך הכול גם אביו הוא בשורשו ילד מפוחד הזקוק לאהבה ולא יודע כיצד לבקש אותה.

הטיפוף נעשה מהיר ואז פסק, הוא ידע שעליו לחזור למודעות רגילה.  הוא פתח את עינו והבין שמשהו גדול קרה, בשבועות שלאחר המפגש, אנשים התייחסו אליו אחרת, כאילו כיבדו אותו יותר וממש ביקשו את חברתו, הוא מצא עצמו בעמדת מוביל בעבודה.

הוא פגש אישה מיוחדת, מישהי שהכיר שנים, ותמיד היתה לו משיכה אליה, אבל כלום לא קרה ביניהם, פתאום זה קרא מעצמו אחרי שנים של גישושי חיזור.  חיכיתי שתבוא כל כך הרבה זמן אמרה לו, אבל תמיד הייתי כאן ענה, את לא נתת לי להתקרב. לא ענתה, מישהו היה כאן אבל אתה לא היית כאן, ושתיהם הבינו.

…סוף…