היי, חג פורים מתקרב ומגיע וכולנו חושבים למה להתחפש (אם בכלל) השנה…
זהו החג האהוב עלי בשנה, לא בגלל שזה הזדמנות למסיבות אלא כי זה חג עם משמעות עמוקה באמת.
לחג הזה שנחשב לחג האחרון במעגל השנה (שמתחיל בפסח) יש ערך מיוחד.
החג הזה מסמל לא פחות ולא יותר מאשר את זמן הגאולה בה השגנו תודעה שלמה, מתוקנת ומוארת.
יש שני עניינים גדולים בחג והם להתחפש, ולהיות במצב תודעה לא-דואלי (מעל הבחנה בין טוב לרע) של "עד דלא ידע כי ארור המן וברוך מרדכי".
למה להתחפש?
אחת הסיבות שאנו מתלבשים בכלל זה כדי להסתיר את עצמינו!
לגוף הערום יש 'אור' ואנחנו מסתירים אותו כדי ליצור תקשורת שאינה אינטימית מידי או חושפת מידי.
למעשה אנו מצמצמים את ההוויה שלנו ומסתירים אותה כדי שנוכל לתקשר באופן קונבנציונלי עם אחרים (בגד מלשון בגידה, מעיל מלשון מעילה בעצמינו).
למעשה באופן פרדוקסלי אנו מתלבשים ומסתתרים כדי להתגלות לעולם.
בנוסף הבגד שלנו הופך להיות אחד האמצעים לקבע את הזהות שלנו, אם הזהות שלי היא בליין תל אביבי – הלבוש שלי הוא אחד, אם מנכ"ל – אחר, ואם חסיד ברסלב – אחר.
הבעיה היא שהאני השלם מכיל אינסוף זהויות וצורת ביטוי. למעשה הסיבה השטחית שאנו נאחזים במנעד צר מאוד של זהויות קשורה לצורך שלנו בקבלה חברתית, אבל ברובד עמוק יותר נוח – לנו להכיר רק חלק צר בעצמינו.
להרחיב עצמינו ולגלות שיש בנו עוד ועוד דברים זו חוויה מפחידה, גם אם הדברים שנגלה בעצמינו מופלאים ואפילו קריטיים להתפתחות.
הסיבה לפחד מפגישה עם זהויות אלטרנטיביות היא שלא מצאנו עדיין את הנקודה האוביקטיבית שלנו.
הזהות האוביקטיבית היא המציאות הרוחנית הגדולה שמכילה את כל הזהויות השונות של הפלא שאנחנו. היא מחברת בין כל הניגודים והקטבים.
דווקא התחפושת של פורים מאפשרת לנו לגלות הרבה יותר את מה שאנחנו באמת.
המילה 'אישיות' ביוונית משמעותה מסכה (פרסונה), אנחנו למעשה מלבישים תחפושת על התחפושת.
בתרביות קדומות התחפשות היתה דבר טבעי וחלק מהביטוי הבריא של האישיות השלמה.
דווקא אז אנו יכולים להציג משהו מהאני האמיתי שלנו במקום התחפושת הקבועה שלנו.
איזה תחפושת לבחור בפורים הזה?
כדי שבאמת תהיה לנו תועלת מהחג, מאוד מומלץ להתחפש למשהו שנראה לנו זר או אפילו מאיים… ובמיוחד למשהו שאנחנו לא מבינים.
כל אחד מאיתנו רואה את העולם דרך "משפך מציאות". משפך מציאות הוא מעין משקפיים שמסדרות את המציאות בהתאם לאמונות היסוד שלנו.
המשפך הזה מעוות את המידע המגיע אלינו כדי להתאים אותו לאמונות האלו.
אם לדוגמה אנחנו חרדים אנטי-ציונים כל פיגוע טרור מוכיח שהאל לא רוצה שנתיישב בארץ לפני הגאולה, אם אנו דתיים ציונים כל פיגוע הוא חבלי לידה שרק מדגיש את הזכות על הארץ, אם אנחנו חילוניים כל פיגוע הוא מחדל של כוחות הביטחון…וכו'.
המנגנון הזה עוזר לנו להרגיש "בסדר" ולהתמיד בדרך חיים מסוימת.
הבעיה של המנגנון הזה היא 'שאנחנו לא מסוגלים להבין מישהו שמשפך המציאות שלו נוגד או הפוך לשלנו' (שלא לדבר על לאהוב אותו).
הדבר הנורא עוד יותר הוא שבמקרים רבים הדבר שהכי חסר לנו, נמצא בדיוק במקום שמשפך המציאות שלנו לא נותן לנו לחפש בו.
מהו "משפך מציאות" ולמה אנו רוצים לצאת ממנו?
כדי שנוכל לצאת מתחום "משפך המציאות" שלנו, דבר שעלול להיות מפחיד ממוות (כי הזהות שלנו אם היא לא מבוררת עלולה למות בתהליך), עלינו לגלות שאנו איננו אף אחת מהזהויות האלו…
כן, האמת לאמיתה היא שאם נלך מספיק עמוק פנימה נגלה שאנחנו אהבה, עונג, ונוכחות טהורה וחסרת זהויות, אז נגלה שכל מה שהינו עד עכשיו הוא רק כיסוי מקבע.
כמו שכתב דון חואן בספריו של קסטנדה: "ההבדל בין משוגע לאדם נורמטיבי, הוא שאדם משוגע נעול על רעיון שקרי שאין עליו הסכמה חברתית, ואדם נורמלי נעול על רעיון שקרי שיש עליו הסכמה." שניהם מטורפים.
להתחפש זה להרחיב את מעגל הזהויות שלנו. אומנם כשאנו עושים זאת איננו מגיעים עדיין לנקודת ה 'עד לא ידע' אבל לפחות ערערנו על השלטון האבסולוטי של ה'אישיות' הגלויה שלנו.
משם עלינו להתרחב לפגישה עם אזורי ה'צל' והמקומות המודחקים והמוכחשים באישיות שלנו
ואז להתרחב לזהות הגדולה שלנו כתודעה טהורה, שורש אלוקים ממעל ממש, האין (ריקות), והמיסתורין הגדול.
יתכן וחווית ה'עד לא ידע' בה אנחנו רואים שטוב ורע הם דבר יחסי שמושלך מאיתנו, היא דבר מיסטי, נשגב ולא מושג. אבל האמת לאמיתה שכולנו היינו שם.
הזכרונות הלא מודעים של העובר ברחם למשל הם דוגמה לחוויה הזאת. זוהי דוגמה של מציאות מאושרת בה אין הפרדה בינינו לבין העולם, זיכרון ההנקה הוא מצב דומה, בו אנו כבר מציאות נפרדת אבל הסביבה מזינה ומשלימה אותנו באופן מלא.
יש בחוויה המיסטית של "עד לא ידע" עניין של היזכרות יותר מאשר גילוי, כל מה שעלינו לעשות זה בדומה למשהו שעקב תאונה שכח את עברו.
כתרופה אדם כזה נדרש לבקר במקומות בהם היה בעבר ולעשות פעולות שנהג לעשות בהם ( כדי לעורר את הזיכרון האבוד. )
כך עלינו ללבוש את הזהויות השונות והמגוונות של תת-המודע הקולקטיבי כדי לשחרר זיכרונות אבודים של ה'אני' השלם שלנו.
המסקנה היא שקצת טירוף ולבישת מנעד זהויות חדש, יכול לשבור את הקיבעון ולעורר את הזיכרון העמוק שלנו, של מה אנחנו באמת.
אני מאחל לכולנו חג פורים מטורף ושמח שיחזיר אותנו לשפיות.
ולהלן כמה עצות לבחירת תחפושת:
1. חשבו איזה קבוצת אנשים אתם הכי שונאים, מתעבים, בזים או מעוצבנים מהם והתחפשו למשהו מהקבוצה הזאת.
2. חשבו איזה מהארכיטיפים היונגיאניים של הגיבור (מלך, לוחם, קוסם ומאהב, מלכה, אמא, אם שבטית, מאהבת) הכי פחות מובן או נוח לכם לגלם אותו והתחפשו למשהו שמבטא אותו, לא בטוחים מהם הארכיטיפים האלו בתגובות לינק למאמר שלי בנושא
3. איזה דמות אתם מעריצים ומרוממים, או הייתם רוצים להיות אבל אינכם חושבים שאתם ראויים או ניחנים בתכונות שלה?
עצה כללית, לא די להתחפש, יש ממש לגלם את הדמות הזאת באופן מלא וטוטלי ככל האפשר.
מאוד מומלץ להוסיף הומור לדמות שגילמתם (אלא אם הומור נוגד את המהות של הדמות הזאת), ולא לפחד מהגזמה והקצנה של הדמות… זכרו, הדמות בתחפושת קיימת בכם, אתם צוחקים בסך הכל על עצמיכם/ן
בהצלחה.
