רוב המסורות הרוחניות שואפות להביא את מאמיניהם לחוויה טרנספרסונלית כזאת או אחרת.
החוויה הטרנספרסונלית שבאמת מביאה לשינוי אינה בהכרח קשורה בחזיונות, אורות, עונג שמימי או מימדים אחרים, היא קשורה בדרך בה אנו חווים את ה"אני" כלומר המתבונן.
מסורת השיוואיזם הקשמירי ממש מתארת מדרגות של שינוי פנימי בתפיסת ה"אני". כל אחת מהן היא מדיטציה בפני עצמה.
מטפורת המים מאוד מתאימה, במצבינו הרגיל אנו כמו קוביית קרח, אנו מאוד מזוהים עם הגבולות, הצורה והמבנה, ברגע מסויים הקרח עובר היתוך רוחני והתודעה נעשית כמו נוזל.
בשביל קוביית הקרח להפוך למים זה מאוד מפחיד, למרות שבסך הכל יש שינוי צורה למשהו שנראה שונה מאוד אבל בעצם הוא אותו הדבר ובמובן מסויים נעים וחופשי בהרבה.
7 מצבי המתבונן
מנקודת מבט שיוואיסטית יש לתודעה 7 מצבי צבירה. עתה אציג אותם.
1. המתבונן האובייקטיבי:
המתבונן חווה את העולם כדבר אובייקטיבי הקיים מחוץ אליו, המתבונן הזה הוא למעשה אנחנו במצבינו הרגיל. גם החוויה הנפלאה והרוחנית ביותר אינה נחשבת למשהו מיוחד מבחינת שיוואיזם כל עוד המתבונן נשאר ה"אינדיבידואל" המרגיש שהוא נפרד מהחוויה.
2. המתבונן הנעלם:
בשלב זה העולם נעלם וכל מה שנחווה זה ריק, מצב של שינה עמוקה מאוד משקף את המצב הזה. גם המתבונן נעלם במצב הזה.
שתי המצבים האלו הם מצבים של מתבונן אינדיבידואלי והם לא נחשבים למצבים רוחניים.
3. המתבונן הגדול שעיוור לעצמו:
זהו מצב שנחווה בעיקר על ידי מתרגלי יוגה רציניים.
המצב הזה הוא מצב בו התודעה הקוסמית פועלת באופן חופשי דרכינו אבל המודעות לא שמה לב לכך. קצת כמו סצנה נפלאה בסרט המתרחשת בדיוק שיצאנו מהאולם להתפנות בשירותים. במצבים האלו העכירויות יורדות בדיוק כשהתודעה נרדמת. והעכירות חוזרת כשהתודעה מתעוררת. ישנם מתרגלי מדיטציה שיקום משחק איתם שנים את משחק המחבואים הזה, עד שיום אחד מתרחשת הפגישה הגורלית.
לעיתים המצב הזה מתואר כשקטי הרוכבת על נמר, הנמר מסמל את העולם, במצב הזה העולם נראה ממשי לחלוטין, אבל האהבה והאחדות הקוסמית (הנשית) מתגלה בה באופן מלא, המתבונן הגדול עדין לא נמצא כדי להתאחד עם עולמו (שאקטי).
4. המתבונן הוא הדבר האמיתי והעולם הוא שקר:
במצב הזה כל העכירויות יורדות. המתבונן חווה רק עצמו כידעה טהורה של מציאות בלתי מוגבלת.
אם במצב השלישי בו חלק מה"עכירויות" האלו עדין נמצאות, או שנחווה עצמינו כמתבונן מוגבל החווה משהו אין סופי או שנחווה עצמינו כמתבונן אינסופי החווה משהו מצומצם,
המצב הרביעי הוא מצב בו קיימים רגעים בו מתבונן אינסופי חווה מציאות הנתפסת כאשליה שטוחה וחסרת משמעות. המצב הזה מתואר בתמונות כשיווה המודט על פרוות נמר. הנמר הוא העולם, והוא פרווה שטוחה בלבד מפני שהתודעה במצבה הזה תופסת את כל המקום וכל המציאויות האפשריות שיכולות להתקרש ממנה נבלעות בתוכה.
5. היקום הוא המשכה של המתבונן:
המתבונן אינו תופס עצמו כלל כאינדיבידואל, הוא משתחרר מההיפנוזה העצמית המצמצמת.
הוא אינו חלקי יותר באף אספקט של תפיסה עצמית. כלומר מלא בידיעה, בעונג, בידע, ברצון וביכולת פעולה.
במצב הזה הוא מגלה שכל היקום נמצא בתוכו. הוא רואה את כל היקום כנובע ממנו ולכן כדבר אמיתי אם כי נפרד ממנו. זה מצב בו בתודעה במצב העל המורחב שלה זוכרת עצמה כאחדות במצבה הלא דואלי, אבל עדין קורסת לאובייקט סובייקט ותפיסה.
6. היקום הוא אני:
אין למתבונן את הסכנה ליפול יותר למצב מצומצם, הוא מתאחד לגמרי עם התפיסה האלוקית וההבדל בינו לבין האלוקות הוא עדין מאוד. במצב הזה הוא חש שגם החוץ וגם הפנים הם הוא, כל הדפוסים, המושגים והתפיסות הם בסך הכל חלוקות של שדה החוויה השלם שהוא חווה עכשיו. הוא לא מסוגל ללכת לאיבוד ,להצטמצם או לקרוס לתוך אף אחת מהחלוקות האלו, כולל החלוקה לאני וזה.
7. אני הוא היקום:
הוא מגלה שהוא הוא האלוקים ואין דבר מחוץ אליו, הוא מכיל את כל מה שהיה, קורה ויכול להיות. במצב זה אין הבדל בין "שדה התודעה" והמתבונן עצמו. אין שום חלוקה או הפרדה ואפילו עדינה ביותר בינו לכל הקיים. הוא זוכה לידיעה אינסופית, עונג אינסופי, מימוש של כל הרצונות האפשריים בכל אופן אפשרי, יכולת פעולה אינסופית ונוכחות אינסופית.
אולי עפתי רחוק בפוסט הזה. והוא לא מאוד רלוונטי לרוב הקוראים, עם זאת תרגול עקבי ויעיל במדיטציה יביא אותכם במוקדם או מאוחר למצבי הקרשה שונים של התודעה, כך שטוב להכיר ולזהות אותם.
לעיתים מה שדרוש כדי לעשות קפיצה תודעתית גדולה זה פשוט לדעת שהיא אפשרית וברגע הנכון כשהדלת שלה נפתחת…לקפוץ לתוכה.
מי שיתרגל את העקרונות בפוסט השלישי שלי יזכה
