מקרה טיפולי – סיפורו של יוסי המתלהב האפטי
הוא היה מבולבל, הוא ניסה לעשות דברים משמעותיים בעולם, אבל אז הופיעי שטף רצונות שהיה קורע אותו לאלף חתיחות, הוא לא ידע מה לעשות קודם, היה מנסה לעשות הכל ואז היה נופל מותש, ריקני לתקופה של אפטיות, היתה לו קריאה ללמד אנשים, לעזור לאנשים לעמוד ביעדים, להעצים אחרים, אבל הוא עצמו נשאר תקוע, והרגיש כמו מתחזה, כיצד אלמד אנשים להצליח כלכלית שאני בהשרדות, לעשות דברים כשאני משותק, לעמוד ביעדים כשאני לא מצליח אפילו לקום בבוקר?
ההטעיה הקוסמית
אני: נתחיל בזה שהדפוס שלך הוא קיצוני ולא מפוקס, כשיש לך אנרגיה אתה מתפזר למילויון כיוונים ואז מותש וחייב לנוח. זה נובע מכך שאינך יודע לצמצם, אתה מאוד אוהב התרחבות, מצב של אנרגיה גבוהה, אבל בגלל שאתה לא יודע לשים פוקוס, לוותר על מה שלא חיוני ומדוייק, האנרגיה נפלטת, כמו במין, ולא מושקעת באופן שמפרה משהו, או שחוזר אליך.
התרגלת לדינמיקה הכואבת הזאת של תשוקה וריקנות, עד שכבר לא בא לך לרצות, אבל גם את זה, כלומר להיות תקוע בלי רצונות אתה לא רוצה, בקיצור אתה במילכוד.
זה מאוד אופייני לחברה שלנו בה הנשי מאוד חזק (במימד הרוחני במובן של שאקטי כלומר שינוי הצפה של גירויים ) והגברי מאוד חלש (במובן של שיווה, התמדה, יציבות, פוקוס, מערכת ערכים ברורה).אנו בעולם שמציג לנו בכל רגע אלף גרויים אבל אין לנו יכולת להתמקד לאורך זמן על משהו אחד. כך שאף רצון לא מגיע למימוש.
זה מאוד אופייני לתרבות ה*fomo, אנשים לא מוכנים לוותר, אז מנסים לרקוד על כל החתונות, ולא נהנים משום דבר ואז לא רוצים כלום. הם גם לא מסוגלים להתחייב, אם אתה יוצר ארוע, אינך יודע עד הרגע האחרון אם יגיעו הרבה או אף אחד. (כולם מחליטים ברגע האחרון).
הרצון האחד הגדול – האם מקור מוטיבציה משובח או תרמית אגו
הוא: אבל אני רוצה למצוא את הרצון האחד הגדול שיתן לי משמעות, שנים אני מחפש אחריו.
אני: זאת הטעות, אתה מצפה שאלוהים יתגלה לך בסנה הבוער ויתן לך שליחות גדלה, זה לא עובד ככה בעולם האמיתי.
איש חכם אמר "אין אנשים גדולים, או מעשים גדולים, רק מעשים קטנים הנעשים באהבה גדולה".
יותר טוב לשאול מה הדבר הקטן שאתה יכול לעשות עכשיו באהבה גדולה? סביר ששם תמצא את אלוהים.
הוא: לא יודע, רציתי כל כך הרבה דברים שלא הלכו, כך שאני מרגיש משותק, אני מפחד מלרצות משהו.
אני: אז איזה איכות או מהות של עשיה אתה מחפש? זה לרוב דבר המשותף לרוב הרצונות שלך.
הוא: לעזור לאחרים, לחבר אנשים.
אני: אז מה יכול להיות הביטוי הכי זמין ומידי של זה עכשיו?
הוא: אני רוצה לארגן קבוצת גברים, לפתח משמעת, לצאת מהמצוקה הכלכלית שלי. אבל אני חסום בכל הדברים שמנסה לעשות, אז איך אוכל לעזור לאחרים? פשוט אין לי מוטיבציה לכלום או אמונה בעצמי.
מוטיבציה פנימית לאנשים תת פרסונלים ואנשים טראנס פרסונליים
יש אנשים שמאוד טובים בלדאוג לעצמם וגרועים בלעזור לאחרים, כשהם באים לדאוג לאחרים ולקדם אותם הם פשוט חסומים, היתי קורא להם אנשים תת-פרסונליים, יש אנשים הפוכים, כשהם באים לעשות דברים לעצמם הם חסומים, אבל כשמדובר באחרים יש להם כוחות אדירים, הדרך של האנשים האלו להצליח, היא לעזור לאחרים עוד ועוד במקום שבו הם תקועים, ואז ברגע מסויים כשיעשו זאת מספיק, הבעיה שלהם תיפטר כמעט מעצמה.
אם אנשים כאלה רוצים לקום מוקדם בבוקר ולהתעמל הם צרכים לארגן קבוצה שקמה בבוקר, אם הם רוצים להצליח כלכלית הם צרכים להיות עסוקים בנתינה ועזרה לאחרים להצליח, אם באהבה, כל הזמן לשדך.
זה גם הגיוני מנקודת מבט של קארמה, כשאתה עוזר למשהו, אתה זורע זרעים להצליח באותו הדבר, זה נראה אולי מנוגד להגיון, כיצד אפשר לתת דבר שאין לנו, אבל כשעושים זאת מבינים שזה עובד
אור חסדים ואור חוכמה
בנתינה לאחר, יש דינמיקה פסיכולוגית אחרת מאשר כמשיגים משהו לעצמנו, מתגלה כוח הנקרא בקבלה אור חסדים, הכוח הזה הופך אותך מ"רצון לצינור", במילים אחרות עשיה לאחרים מחייה ופותחת את החסימה שלך.


מי עדיף ג'ורדן או וודן?
אני יודע שיש בך קול שאומר שאינך יכול ללמד משהו שאינך מושלם בו בעצמך, אבל מה אם המתנה שלך היא בדיוק זה, להנגיש דברים לאחרים, או להוציא מאחרים את מלא הפוטנציאל שלהם?
מאמן הכדורסל המוערך בהיסטוריה ג'ון וודן, לא היה שחקן גדול, לעומתו קשה לי לדמיין מישהו כמו מייקל ג'ורדן מאמן, הוא יותר מדי מוכשר, לדעתי לא הבין בעצמו איך הוא עשה דברים והיה גם די נרקיסיסט בצורת המשחק שלו.
אני זוכר שהיתי כמה שבועות בחוף בבירון ביי באוסטרליה, מקום שמשך אליו אלפי גולשים מקצועיים, גלשתי אולי שבועיים ולקחתי אולי שתי שעורים, היתה שם בחורה נאה מאוד, היא גרה שם חודשים רבים, במקה של הגלישה אבל לא העיזה להתחיל ללמוד, איכשהו היא התעקשה ללמוד ממני את שעור הגלישה הראשון שלה, ולא, זה לא היה בקטע רומנטי (לצערי), היא פשוט חשה אצלי את היכולת להעביר ידע, דבר שלא הרגישה מכמה גולשים מקצועיים מאוד שהיו להוטים ללמד אותה ואולי וקצת יותר מזה.
הוא; האמת שכמו שאני עכשיו, אני מותש, שרוף ומבולבל, אני באמת מצפה שהדבר הגדול שאני אמור לעשות יופיע מול עיני, ושאוכל לעשות אותו בקלות, בלי מאמץ.
אני: זאת הבעיה, הדבר "הגדול" מוסתר כמו עץ בתוך יער, נאמר" מחשבות רבות בלב איש ועצת השם היא תקום", יש בך המון רצונות, אבל רצון אחד שבא ממקום גדול יותר מעצמך.
זה טוב שאתה רוצה למצוא אותו, את הדבר שיתן לך משמעות ויהיה השליחות האלוהית שלך בעולם. אבל אתה מחפש אותו באופן לא נכון. אתה מחפש רחוק ולמעלה, משהו שנמצא מתחת לאף שלך.
זאת טרגדיה, כי אפשר להיתקע בלימבו הזה הרבה זמן, בלי להבין שמה שאתה מחפש כבר כאן שנים. אלוהים לא מדבר איתנו לרוב בחזיונות גדולים אלא ברמזים עדינים ומשחק "חם קר" כמו שהיינו ילדים.
איך להיות בדיאלוג עם אלוהים? איך לקבל השראה מהדברים הקטנים…
הרעיון הוא לא להתחיל מאיזה פרוייקט ענק, שעצם המחשבה עליו תתיש אותנו, אלא למצוא פעולות קטנות, שמכילות את התדר שאנו רוצים ליצר בעולם, אם זה הדבר הנכון, היקום "ידבר איתנו", קצת כמו לשחק מסירות, היקום יחזיר לנו את הכדור בעוצמה גדולה יותר, כך נדע שאנו בכיוון הנכון.
צריך גם לברר מה העבודה שלך ומה של היקום.
יש משפט טאוסטי שאומר התחל נכון והשאר יהיה קל.
כשאנחנו עושים פעולה שבאה מתוך הקשבה פנימית, ואז נחים ורואים כיצד המציאות מגיבה לפעולה הזאת, נדע אם אנו בכיוון, כי נקבל תמיכה, או תגובה מהמציאות שתאפשר לנו עוד צעד ועוד צעד בכיוון הזה.
חלקנו פסיווים, ואז שום דבר לא קורא, או אקטיביים מידי ואז יוצרים התנגדות…חוק פראטו* עובד גם כאן 20 אחוז מהמאמץ מביאים 80 אחוז תוצאות, מעבר לזה, 80 אחוז מאמץ מביאים 20 אחוז תוצאות,
כשאנחנו נעים בן שליטת יתר ופסיביות אנו מפספסים את המאמץ המינימלי הנכון, שמניע דברים קדימה אבל לא מתיש או מיצר התנגדות.
צריך למצוא את הנקודה הזאת, לדעת מתי למשוך ומתי לשחרר, כמו בשיר הישן על העגלון שאומר שצריך למתוח את המושכה, ולקחת חזרה.
הוא: אז איך אני מתחיל?
אני: היתי מתחיל ממשהו באמת קטן, אם רוצה להעצים אחרים, תתחיל מארוע קטן בבית שלך, תפרסם בקבוצות הקטנות שלך, וגם אם יבוא רק אדם אחד או אף אחד, עדיין תעשה את הארוע, גם אם זה אומר לעשות תרגילי העצמה, או לקרוא טקסט לבד, אתה יוצר ואקום במציאות, שהיקום ימלא, את תתמיד. העיקר זה להיות בתדר שאתה מחפש (העצמה וחיבור אנושי), ולתת מקום לדבר המתאים לתדר להגיע. ( מקום ושעה בשבוע שאתה מייחד לקבוצת גברים), המימד הזה יתמלא אם תתמיד, תראה שאם זה באמת הדבר הנכון והמתנה שלך אמורה להתממש דרכו, זה פשוט יתחיל לקראת מעצמו, בהתחלה משהו אחד יגיע, ואז אולי אף אחד, ואז פתאום עשרה.
הוא; אבל ניסיתי לעשות קבוצה, ואפילו באו כמה, אבל אז לא יכולתי ביום שקבענו ואז הקבוצה התפרקה, ואז ניסיתי עוד פעם ואז באה הקורונה, ולא רציתי בזום.
אני; זה משחק כזה, ככל שאתה תיהיה רציני מול היקום ככה הוא יהיה רציני איתך. לרוב כשאינך מחוייב, אז גם המציאות שאתה רואה היא כזאת, כמו מראה.
אם החלטת לעשות משהו ומרגיש שזה באמת המתנה שלך, אז "תתאבד" על זה.
גם אם זה אומר שזה יקרה ביום לא נח, אצלך בבית, או דרך זום, העיקר להנכיח את התדר הזה בחיים שלך, ואז תראה שאתה מקבל תשובה ברורה. התשובה לא תמיד תיהיה נעימה אבל תיהיה אמיתית. היא תיהיה או לא, כלומר זה לא הדבר שאתה אמור לעשות עכשיו, או כן, דברים יזרמו ויפתח לך כיוון להמשיך.
תשובה ברורה על הכיוון שלך היא דבר נהדר, כי זה מדייק אותך ומקרב ליעוד(חם קר זוכר), אחרת אנחנו תקועים ב"אולי"תמידי, וזה די מייאש ועצוב.
הוא: אז מה עושים?
אני: כמו שאמרתי פעולות קטנות במציאות שיש בהם את התדר שאתה רוצה לבטא, ולייצר "מקום פנוי" לתוכו משהו חדש יוכל להגיע. לעשות דברים ואז להקשיב, אם היקום תומך אנרגיה תתחיל להיבנות, ותיהיה הזנה הדדית ליוזמה, אם לא, אז עוברים לדבר הבא, או משנים קצת את הגישה. רק כמו במסירות, כשזורקים כדור צריך לחכות קצת, לראות שאולי אתה עושה בסדר רק שהכדור שלך עדיין בדרך.
בהצלחה
הערות:
*חלק מהתוכן בהשראת מודל אלכימיה מעשית של ציפור מייזליק (על בסיס הקבליון)
* בהשראת שיטת קשת אש של רפיק קמחי
*Fomo – fear of missing out
תופעה כלל עולמית תרבות מוצפת גירויים היוצרים הצפת שפע, המביאה לחרדת הפסדים, שכתוצאה מיצרת מרוץ אין סופי כדי לא לפספס.
*חוק פארטו הוא חוק אוניברסלי המתאר התפלגות במצבים בהם שינוי קטן בתנאי הבסיס יוצר הבדל גדול בתוצאה, הוא תקף בכלכלה, סוציולוגיה ואפילו ביולוגיה (5 אחוז מהזנים באמזונס תופסים 95 אחוז מהשטח וכו)
*פוסט על פיתוח כוח רצון
*קורס על אימון אישי רוחני, המקנה כלים למוטיבציה ועמידה ביעדים