מטריקה – המציאות כהזייה הנוצרת על ידי מילים וכיצד היא מייצרת סבל אם לא משתמשים בה נכון.

תורות רוחניות רבות רואות ב"אני" "זהות" רבת עוצמה שמעצבת ולוקחת בעלות על כל תפיסת המציאות שלנו. במקום שהיא תעזור לנו להבין ולהיות מובנים הזהות הזאת יוצרת בינינו לבין העולם מחיצה נוראית וגבולות מלאכותיים שאינם באמת שם.

האשליה הזאת גורמת לנו להזדהות עם חלק קטן מאוד ממה שאנחנו באמת.

בנלפ (NLP) מתארים 6 רמות הזדהות שה"אני" יוצר*. כל אחת מהרמות האלו גורמת להזדהות עם חלק קטן מהשלם. גם תאוריית חמש הערמות של הבודהה מראות את התופעה הזאת.

ישנם קבוצות עצמים שה"אני" מתלבש עליהם וגורם לנו דרכם להזדהות דרכם עם משהו חלקי ומקובע. משהו שללא ספק יתגלה כארעי וחסר עצמיות.

כל עוד אנו מושקעים ואוחזים בזהות הזאת נקדיש מאמצים עצומים להגן עלהם מפני שבירה,כי נרגש שכשהם ישברו "אני" ישבר. בסוף היום המאמץ הזה נועד להיכשל ולגרום לסבל גדול.

***חומרנות שתלטנות

כתולדה של ה"אני"***

התולדה מס.1 של ה"אני" היא "שלי" דמיוני. אם מישהו לוקח מה"השלי" (כסף לדוגמה) או מוסיף משהו ש"אינו" רצוי ל"שלי" (מילות גנאי לדוגמה) נוצר סבל.

בנוסף ל"אני" הזה נוצרת דעה מאוד חזקה על איך העולם אמור להתייחס אליו ולמה ששייך לו, וברגע שנוצר פער בין ההשלכה הזאת למציאות נוצר סבל. אפילו אם כל ה"שלי" מושגים, יש פחד מתמיד שנאבד אותם וגם זה יוצר סבל. הסבל מוליד תוקפנות, פחד וכל שאר הנגעים הרוחנים שמאמללים אותנו ואת העולם.

***השפה ככוח מצמצם***

רוב השפה בה אנו משתמשים מקטינה אותנה ויוצרת מעין תחושת נפרדות, מוגבלות וחוסר.

כשאנו אומרים "אני" עורך דין או "אני" יפה. למעשה אנו מצמצמים את כל ההוויה הכמעט לא מוגבלת של ה"עצמי" לזהות מאוד מוגבלת כמו מקצוע או קריטריון חברתי. לצערינו החשיבה הזאת יוצרת "משפך מציאות"* שגורם לנו ממש "להזות" כמציאות את התפיסות החלקיות האלו.

המנגנון הזה פועל באופן כל כך רציף ומשומן, עד שאיננו רואים כלל את ה"עצמי" האינסופי דרך "שקופיות" המחשבה המצמצמות. ולרוב אנו שוכחים את המציאות הזאת קליל, אצל ילדים שהמנגנון הזה עדיין לא "יעיל" כל כך, לכן הם חיים בסוג של "פלא". מבוגרים לעומתם חיים בתוך זהויות נוקשות שמתקשרות ומחזקות אשליה עצמית הדדית כשהם פוגשים "מבוגרים" אחרים.

קל לראות אינטרקצויות חברתיות כ"אלהיות" שאבדו בתוך ה"שפה" ועתה משחקים משחק השכחה הדדית, ואישור הדדי של האשליה. אנחנו כמו "עורך דין" חנוט בחליפה שמשחק ב"משחק" הצמצום עם כל מיני אינסופים מצומצמים אחרים מתחזים ל"רופאים", "מזכירות", "מאהבים", "כוכבי קולנוע", קבצנים"…הבנתם?

המורה השאמני "דון חואן" (מורו של קארלוס קסטניאדה) טען שהבדל בין משוגע לאדם שפוי הוא שמשוגע מקובע בתפיסות שאין עליהם הסכמה חברתית והשפוי מקובע בתפיסות שיש עליהם הסכמה כזאת. למעשה כולנו "משוגעים" בהזיה קולקטיבית משותפת.

משוגעים קונבנציונלים פשוט "איבדו" את היכולת להתאים את ההזיה האישית שלהם עם זאת של "החברה" בה הם חיים.

***השפה ככלי דרכו ה"אלוהות" מסתירה או מגלה את ה"אמת"***

בהינדואיזם האלוהות בוראת, משמרת ומחריבה את העולם. בנוסף היא מסתירה את עצמה מהברואים כחלק ממעשה הבריאה ומגלה עצמה עצמה כחלק מ"תיקון" הבריאה. הכלי דרכו כל זה נעשה הוא ה"שפה".

ביהדות אלוהים ברא את העולם בדיבור, "עולם" מלשון העלם (הסתרה), כלומר אלוהים הסתיר עצמו דרך השפה. הדיבר הראשון שעם ישראל קיבל היה "אנוכי השם אלוקיך…" כלומר תזכיר לשורש הצמצום "אני/אנוכי" ש"הויה" (החוויה הישרה, הנוחכות, מה שיש, אור אינסוף) הוא המציאות האמיתית ולא היא.

הדרך לחשוף ביהדות את שורש האחדות "המכוסה" היא דרך שמיעה: "שמע ישראל השם אלוקיך השם אחד".

הרשע הגדול בסיפור היהודי הוא פרעה, משמעות השם במדרש היא פה רע, השרים שלו (אופים,טבחים משקים) כולם קשורים בפה, והחג שמשחרר משעבוד "הפה" הוא פסח, במדרש פסח = פה סח, פסיחה, פה שפוסח…לוקח מעבר, הוא לוקח ממצרים, מלשון "צרות" או מיצרים, כלומר המקום המצמצם.(הגרון הוא האזור הצר בגוף).

בתורות לא דואליות כמו שיוואיזם ישנה שפה שמעצימה את ההסתר האלוהי וקיימת שפה שמחלישה אותה. כמעט כל מסורת רוחנית מציגה כלים דרכם ניתן "למוטט" את המטריקס כך שהאלוהות תתגלה בתוכה או תאיר דרכה. אני מציג כאן חלק מהן:

"קואנים – משפטים שמחרבים את ה"שפה""

הדרך הקיצונית האולטימטיבית מופיעה במסורת קואנים של הזן היפני והצ'אן הסיני. במסורת זאת משתמשים בשאלות פרדוקסליות שמחבלות ההיגיון המבני של השפה.

שאלות כמו "מה צלילה של מחיאת כף יד אחת" או" מה קולו של עץ הנופל ביער בו אין אף אחת השומע אותו?" יכולות להיות כמו "פצצות תודעה.

אילו שאלות מיוחדות שבאות לשבור את תבניות החשיבה המוכרות ולמוטט את מבנה בו המוח מייצג את המציאות. מטרתן לזהות את האמת שמעבר למילים, חוויה הקרויה "סאטורי".

השאלה הגדולה מכולן "מי אני?".

מסורות רבות מכוונות לשאלה הזאת ובמיוחד מסורות ה"אי שניות"(אדוויטה) ומסורת היוגצ'רה הבודהיסטית

השאלה הזאת מחזירה את הפוקוס מה"אובייקט" של התפיסה כמו המילה "שולחן" ב"אני רואה שולחן" לחווה.

בכל מחשבה יש הנחה מוסוות שהמתבונן הוא "משהו" מוגדר, מוגבל וברור. בעוד שהמתבונן האמיתי הוא מרחב תודעתי לא מוגבל, שתחושת הגוף, גבולות הגוף, נתוני החושים, הפנים והחוץ הם בסך הכל פיסות אינפורמציה המופעות בתוכו. השאלה הזאת בצורתה העמוקה מחזירה את צומת הלב ל"חוויה העצמית" של המתבונן הלא מוגבל שחלק משדה ההיתבוננות שלו מכיל גם את המתבונן היחסי. שיטה זאת מסוגלת לשחרור מעריצות הרעיון "אני" כמארגן המציאות ולהחזיר אותנו להזדהות עם שדה התפיסה השלם, הכולל בתוכו הכול.

שאלות גדולות נוספות הן "מה אני?" והשאלה הראשונה המוזכרת בתורה "אייכה?"*

האמירות הגדולות הם משפטים "רגילים" שמטרתן לקשר את ה"אני" למשהו גדול מעצמו.

רוב המשפטים בשפה האנושית כמו "אני רעב", "אני עורך דין" מקשרות אותנו לארכיטיפ הקטן מהאישיות ולמעשה מצמצמות אותנו. כשאני אומר "אני רופא" אני למעשה מהפנט עצמי להזדהות עם חלק קטן מאוד ממה שאני באמת. מהה-ויקיה (משפט גדול) מקשרת אותנו למשהו ה"גדול" מהאישיות ומכריחה אותנו להזדהות עם משהו גדול מהאגו. המפורסם שבהם שהפכה לכותרת "ספר" ידוע היא, "אני הוא זה"* (I am that)

חלק מהמשפטים "הגדולים" נשמעים מגלומניים, סוג של כפירה או שגעון. זה נכון רק אם הם מובנים על ידי ה"אגו" ולא על ידי "המהות".

מטרתם אינה שהאגו ירגיש "ענק" אלא להפך שהאגו יבין שאינו קיים כלל, והינו רק ניצנוץ קטן בשמי האלוקות חסרי הגבולות.

בתרגולים טנטרים חוזרים על האמירות האלו שוב ושוב עד שהם מנטרלים את ההיפנוזה הרגילה של השפה האנושית ומחזירים אותנו למהותינו האמיתית כתודעה ניצחית לא מוגבלת.

מנטרה היא מילה (ביג'ה) או משפט (ג'אפה) בעלות פוטנציאל או תדר היכול לעורר את הכוחות הגדולים של התודעה. המשמעות המילולית של המילה מנטרה היא "מילה שלוקחת מעבר". כל דת ודרך רוחנית משתמשת במנטרות או מילים ומשפטים שלוקחים מעבר.

"שמע ישראל", "אין עוד מלבדו","השם הוא האלוהים","אום מאני פדמה הום" ,"אום שנטי שנטי שנטי"(סנסקרית),"אלא הוא אכבר" (ערבית) "ישו רחם על נשמתי"(נוצרית) הם דוגמאות לכך.

סנקסטרית ועיברית מתיימרות להיות שפות קודש או "שפות" המלאכים המורכבות מאבני היסוד של התודעה (ולכן המנטרות שלהן אמורות להיות יותר חזקות). סיפור מגדל בבל המקורי מתאר את ה"שפה" האחת שנתנה לאנושות כוח ליצור את היקום בעצמה. בגלל שלא היתה בשלות רוחנית, השפה הראשונה והקרובה ביותר למהות התפרקה והתפזרה, בכל שפה אנושית יש חלק ממנה. לדעתי הכוונה וההתמדה בשימוש במנטרה חשובה יותר מהשפה.

טנטרה מסורתית היא המדע של המילים (מנטרות) והסמלים (ינטרה) שמשחררים מההזיה (חלום).

ביוגה טנטרית קיימות 5 מנטרות "שורש" משחררות (מוקטי מנטרה), המנטרות האלו נחשבות סודיות, הם בנויות מרצף הבורות ללא משמעות מילולית. מהותן ודרך השימוש בהן חייבת להילמד באופן ישיר ממורה מוסמך.(אשמח להפנות למי שרוצה לפגוש אחד כזה).

המנטרות המשחררות ביהדות הם שמות ה"אל". ישנם סוגים רבים של שמות האל, ולהם יש שמות הפוכים (אתבש), שמות בריבוע ומטריצות של שמות (שם מ"ב המעלה, שם ע"ב) , מקובלים עוסקים בייחוד וזיווג של שמות קדושים כדי להגיע להתעלות ו"להשפיע" על המציאות.

במסורות ה"סווטנטריקה" הבודהיסטיות מודטים על ה"ריקות" של יצוגים ותוויות לשוניות.

הריקות אינה חוסר במשהו, אלא הראיה שאין למילים "משמעות עצמית" שאינה השלכה של מהמתבונן. מתרגלים העוסקים בראיית ה"ריקות" של השפה, מסוגלים ליצירתיות מדהימה.

מורה בודהיסטי נודע נתקע עם פמליתו בכביש כי "נקרעה" רצועה במנוע. כולם תהו מה לעשות, הוא הושיט לנהג את שרוך נעלו, הנהג החליף בה את הרצועה באופן זמני והם הגיעו למוסך.

בגלל יכולתו לראות את הריקות של המילה "שרוך", הוא יכול היה בקלות לראות את "החוט" שהחזיק את נעלו בהקשר החורג מעבר לשימוש המקובל כ"שרוך". חופש מצמצום החשיבה של מילים ומושגים מאפשר "להרחיב" את המציאות, ואת ה"אני". הבודהיסטווה (המואר במסורת העגלה הגדולה הבודהיסטית), הוא זה שמרחיב את מושג ה"אני" שלו לכלול את כל היצורים החיים. במצב כזה כל היקום הופך להיות ה"שלי" שלו, ויש לו אחריות לדאוג לאושרם של כל היצורים כמו שלאדם רגיל יש אחריות לדאוג לאושורו של ה"אגו" הקטן שלו.

בעידן המודרני מחקרים מדעיים התחילו לחשוף את חשיבות ה"שפה" והשימוש הנכון בה.

תת-המודע נתפס כ"המקרן הגדול של המציאות" שמחולל מציאות על פי הקוד המחשבתי שמוזן אליו.הקוד הזה הוא הדיאלוג הפנימי שלנו והפרוש שהוא נותן למציאות.

תורות כמו תיכנות עצבי לשוני (נלפ) ו"חשיבה חיובית" ניסחו עקרונות שימוש ברורים בשפה.

עקרונות כמו "ניסוח רצונות וכוונות באופן חיובי" כי תת-המודע לא מכיר את המילה "לא". או לתת את צומת הלב למה שאנו רוצים שיתבצע ולא למה שאיננו רוצים (כי מה שאנו מתמקדים בו מתעצם) הפכו לידע שכל רוחניק ממוצע מתהדר בו.

אחת התובנות החדשות המשמעותיות היא שהמציאות נוצרת במקומות בהם נוצרים "חללים" בשפה. המוח שלנו משלים וממלא את החללים האלו באופן יצירתי וכך נוצרות "מציאות" חדשה. הדרך הפשוטה ליישם את העיקרון הזה היא לשאול שאלות באופן נכון.

לדוגמה במקום לשאול האם אני מרגיש טוב היום? שאלה שתוביל את המוח למצוא סיבות להרגיש טוב וסיבות להרגיש רע…אפשר לשאול:

למה אני מרגיש כל כך טוב היום? המוח ימלא את החסר בסיבות להרגיש טוב וכתוצאה ירגיש טוב.

אם אני קם בהרגשה "רעה" ברורה אני יכול לשאול "איזה מחשבות יגרמו לי להרגיש טוב עכשיו? כל תשובה שתעלה תגרום לי לחשוב את המחשבות האלו ולהרגיש טוב".

כל רוחניק מצוי טוען שהוא בורא מציאות, כשאנו בודקים קצת לעומק מתגלה שלרובינו יש פער גדול בין המציאות שהינו רוצים לבין מה שקורה באמת. עשרות שיטות החל מה"סוד", "חוק ההשגה השלמה", אלכימיה ומה לא מתיימרות להראות לנו איך לברוא את המציאות של חיינו, גם אילו מיצרות הצלחה חלקית, או כמעט בלתי נתנות לישום באופן שבו הן "אמורות" לעבוד תמיד. אז למה כשאנו חושבים מחשבה או אומרים אמירה היא לרוב לא מתקיימת?

לתופעה הזאת קיימות מספר סיבות, אמנה אותם כאן.

כול מילה היא תדר, אנרגיה וסיפור (תוכן). כדי שלמילה או מחשבה יהיה כוח היא צריכה חיוניות גסה הקשורה לגוף, חיוניות עדינה הקשורה לרגש, חיוניות עדינה מאוד הקשורה בתוכן המחשבתי.ואישור קוסמי הקשורה "להתאמה שלה לתוכנית הבריאה ולקארמה האישית". אם למחשבה מסויימת יש התנגדות רגשית, התנגדות גופנית, התנגדות מחשבתית…וכו יווצרו כמו גלים מתנגשים, שלא יאפשרו לתדר השלם והנכון להיבנות ולהשפיע על המציאות.

לרוב איננו עומדים מאחורי המילים שלנו או מאמינים בהם. אחת הדרכים המרכזיות שבהם אנו "מסרסים" את כוח המילה היא בכך שאנו מתחייבים למשהו ואיננו עומדים בו. בעבר זה לא היה כך, כשמשהו היה לוקח נדר או שבועה, עמידה בנדר היתה יותר חשובה לו מחייו, כל כבוד האדם היה בעמידה במילותיו, היום כוכבי השעה הם כל מיני "זאבים של וולסטריט", איבדנו את ההבנה לחשיבותם של המילים, כל משפט הוא סוג של התחייבות הדדית ביננו והיקום, כשאנו לא מתיחסים ברצינות לצד שלנו, גם היקום לא עושה את חלקו במימוש, פסוקים כמו "צדיק גוזר והשם מקיים" או "עשה רוצונו רצונך כדי שיעשה רצונך רצונו", הממחישות זאת.

הקיום הבוגר שלנו הוא קיום בו התפרקנו ונשברנו מישות אחת מלוכדת לאלפי חלקי אישיות, רצונות וזהיות. כשחלק אחד אומר או מנסה ליצור משהו, חלקים אחרים מייד מתנגדים ואין לשום מילה או כוונה כוח אמיתי.

בתור ילדים היה לנו קול פנימי אחד, בשלב מסוים הגיע שבירה, חלקים מתוכנו שלא היתה לנו רשות לבטא ולחוות אותנו הודחקו לתת-מודע והפכו לאזורי צל. ה"צל" הזה הוא כמו ילד קטן שרוצה בהכרה, הם יעשו כל שביכולתם כדי לחבל ב"אני" המודע. הם שואפים לריפוי ואינטגרציה, אבל בשביל הם זקוקים דבר ראשון להכרה, אנו מעדיפים להתעלם מהם ומהכאב שגרם להם להיות מודחקים, רק כשהם מחבלים בחיינו אנו מוכנים לתת להם צומת לב, זה קורה כל פעם שיש לנו כוונה או רצון למשהו.

החברה המודרנית גורמת לנו להיקרע בין אלפי רצונות שרובם בלתי אפשריים, במצב כזה כמעט כל מציאות שאנו רוצים ליצור היא רצון אחד קטן בתוך ים רצונות חברתיים, רגשיים וגופניים, ברור שכשרצון אחד מנסה לקבוע את עתידנו הרבה רצונות אחרים מתנגדים. חלק אחד אולי רוצה להראות כמו דוגמן, אבל חלק אחר לא מוכן להפסיק עם עוגות הגבינה…

עם הזמן גיבשנו לעצמינו זהיות מסויימות, מימוש של רצונות או חזונות עלול להתנגש איתם ולגרום לנו לאבד את הרוויח הרגשי שלהם. אני יכול לברוא מציאות של "עושר",אבל אם אני אחוז רגשית בזהות של ה"עני" המסכן, שמקבל בזכות זה רחמים ו"עזרה", הזהות הזאת תתנגד למימוש ה"עושר"', ה"תדר" יתערבב בפחד והכול יתפרק.

כוח המימוש הלא מוגבל שייך ל"אני הגבוה" שלנו, או לתודעה הלא מצומצמת הראשונית, לפני שהיא נעשתה משהו אינדבדואלי, החושק בדברים חלקיים, מבין חלק זעיר מהמציאות, ומנותק ה"הרצון" השלם. רובינו מבוהלים למלחוות עצמינו כ"אני הגבוה" ואם לרגע ה"רצונות שלנו יתממשו באופן מידי נבהל מאוד, אם לרגע נחווה עצמינו כ"שיווה, התודעה הלא מצומצמת" גם ניבהל מאוד אלא אם תרגלנו שנים של מדיטציה.

כדי שמחשבה שלנו תהפוך למציאות היא חייבת להדהד עם הרצון ה"קולקטיבי" והקארמה שלנו.

אם אנו רוצים משהו ש"אינו" בהרמוניה עם השיעור הנישמתי שלנו, לדוגמה להיות "עשירים" כ"הנשמה בחרה" ללמד ענווה ושפלות יהיה מאוד קשה לשנות את זה בלי ש"נעבור דרך" השעור ונלמד את השיעור הנישמתי.

לעיתים אין לנו פוטנציאל קארמי לממש משהו, כלומר, בגינת "זרעי התודעה שלנו" אין כלל זרעים מהסוג שאנו רוצים, כך שלא משנה כמה מאמצים להצמיח בה את הפרי, הוא לא יצמח אם לא נזריע אותו. כלומר נעשה פעולות כלפי אחרים המעניקות להם מה שאנו רוצים.*

לעיתים אנו פשוט שחקנים במשחק קוסמי הרבה יותר גדול מאיתנו, יש לנו סוג של התחייבות נשימתית עמוקה למלא תפקיד מסוים (גורל) כמעט ובלתי אפשרי לשנות זאת.

מתעלמת מהשעור הרוחני שלך:

בריאת מציאות לא תצליח אם היא בריחה משעור הנשמה שלך.

על פי אימון לחיים בדרך מסע משמעות חיינו היא לעבור דרך 42 שעורי נשמה (הקשורים ל42 מסעות עם ישראל במדבר)* אימון על פי מסע הגיבור עוזר לאבחן את מקומך במסעות האלו. אם לברוא מציאות היא ניסיון לברוח מהשעור, זה פשוט לא יצליח. רק כשהשעור נלמד, התודעה תאפשר לשחרר את התנאים שיצרו את הלמידה, תנאים שלעיתים קשרום במצוקה וסבל.

כל ההסברים שלנו על שפה ותודעה עלולים ליצור את הרושם שהמטרה הסופית היא לבטל את השפה או "ליצור הזיית מציאות נעימה" באמצעות השפה. שתי הרעיונות האלו לא נכונים.

מסורות רוחניות יטענו שעלינו להיות מסוגלים לשבור את "כלא" השפה כדי לפגוש את המציאות שמעבר למילים.

רעיון הנפילה מגן עדן שהיתה כרוכה ב"פיתוי" של הנחש, (זה שהרעל שלו ב"פה".) גרמה לאדם שתפקידו היה לתת "שמות" לכל בעלי החיים, לטעום "מעץ הדעת טוב ורע". כלומר להכיר את המציאות דרך מילים ומושגים המייצרים נפרדות ו"דואליות". דבר שגרם לנפילה מגן העדן, כלומר לאובדן היכולת להזדהות עם הפלא המשתנה והמסתורי של "החוויה" הלא מושגית. על גן העדן שומורת "החרב המתהפכת" כלומר תחושת חשיבה דואלית וקוטבית המסתירה מאיתנו את הפלא והפשטות.

רק כשנצליח לחזור לגן העדן הלא-דואלי השפה תהפוך לאמצעי תקשורת נהדר עם האחר ולא "עריץ שתלטן" המכתיב לנו את המציאות.

שכולנו נזכה "לשכוח" את המילים ואז סוף סוף לתקשר אחד עם השני באמת (גם דרך מילים).

—————————————–

הערות

*אבני הבניה של המציאות בטנטרה הם מאנטרות בסנקסרית המהוות את "שפת התוכנה של היקום והתודעה".

*בשיוואיזם היקום נוצר מזיווג בין העיצורים" והתנועות" של שפת הקודש שמולידים את "התודעה האינדיבידואלית" והעולם.

*בקבלה רעיון דומה, המציאות נוצרת על ידי ה"אותיות" המהוות כלים המקבלים או חוסמים את ה"אור". האותיות בספר התורה "המהווה את קוד התוכנה של העולם" רצף האותיות של "שם השם האמיתי" הוא מעין DNA של המציאות, עליו אלוהים הסתכל כשברא את העולם. במטפורה האותיות הם דיו שחור על נייר לבן. כמו הגבולות על האור האלוקי שיוצר דרך ה"סתרה" ותיחום מבנים מורכבים.

מאמר בו משמעותה של כל אות מוסברת:

* למעשה המוח יכול ליצור משהו שלילי, אבל בשביל זה הוא צריך ליצר משהו חיובי ואז לבטל, לכן כשאומרים אל תדמיין פיל ורוד בחדר, המוח יהיה מוכרח לדמיין את הפיל ואז להעלים את ה"פיל".

* תתי-איפיונים הם מושג מפתח ב nlp (מודל מטה)

*בניסויים בהם חיברו אנשים למציאות מלכותית, והזריקו להם חומר מרדים שרירים, הם לא הבדילו בן דברים שאמרו וכאלו שהושמעו להם.

*התופעה הזאת מאפשרת לנו לארגן את המציאות באופן הגיוני ויעיל אבל היא גם מעלימה חלקים שאינם מתויגים ומקבעת מה שכן. סיפורים דוגמת האוניות של קולומבוס שהילידים "לא ראו" פשוט כי הם היו רחוקות מכול מושג או מגירת תיוג במוחם, ממחישים זאת גם רובינו עיוורים לחלקים גדולים במציאות דוגמת "צאקרות", מימדים אחרים, "רוחות". מדיטציה עמוקה או פסיכודלים יכולים לשנות את זה.

* השאלה איכה,היא הקואן העיברי, השיח הראשון בן אלוהים ואדם, האל יודע היכן נמצא אדם, השאלה הי הנחיה לאדם, לבדוק היכן הוא נמצא,על פי מקובלים הוא נמצא היכן שמחשבותיו, כך שמחשבותי צריכות להיות איפה שהו היה רוצה להיות.

*בשיוואיזם האלוהות מצטמצמת ל"ישויות בעולם" דרך 5 "שיריונות והם:

1. "אני" אינדוודואלי במקום "עצמי לא מוגבל

2. ידע אישי מוגבל במקום ידע על-חושי לא מוגבל, 3. תשוקה לתעונג מוגבל במקום תשוקה חסרת

אובייקט לעונג הטבעי והנצחי שהוא בסיס הבריאה, 4. ומגבלות של זמן ומקום

5. סיבתיות וקארמה במקום חופש פעולה מוחלט.

* 6 הרמות הלוגיות ב NLP הם:

1. רמת ההתנהגות: הפעולות שאנחנו עושים.

2.רמת היכולות: הדברים שאנחנו יודעים לעשות, 3.הכישורים והמיומנויות שפיתחנו.

4. רמת האמונות: תפיסת העולם שלנו, הערכים והרעיונות שחשובים לנו.

5. רמת הזהות: הדימוי העצמי שלנו, התכונות והמאפיינים שמגדירים אותנו.

6. רמת המשמעות: החזון או הייעוד שגדול יותר מאיתנו.

*ארבע האמירות הגדולות הן:(מהויקיה)

אני הוא זה

אתה הוא זה

התודעה/האני/הנשמה היא אלוהים

כל זה אכן הוא אלוהים

הספר המופרסם הוא "אני הוא זה" של נסארגדטה מהרג' (i am that )

*הדרך בה השפה יוצרת מציאות בקבלה מוסברת על פי "עץ החיים" ,הכל מתחיל בכתר כשנולד רצון חדש, משם הרצון הופך למחשבה מרוכזת,(חוכמה) שמעוררת חשיבה מפורטת ותוכנית פעולה, אז נוצר רגש(חג"ת), שהופך לתשוקה(יסוד) שמוליד פעולה (מלכות).

* על פי הקבלה כל מסע מיוצג על ידי אות, האות הזאת היא שעור רוחני שיוצר כלי לקבל את האור האלוקי, קימים 42 מסעות המיצגים את שלב בניית הכלי ואז תיקוו הכלי, 22 אותיות ה א-ב *2 פחות 2, (האות הראשונה והאחרונה נספרות פעם אחת. כי הראשונה לא צריכה בניה, האחרונה לא צריכה) תיקון).