משחקי הדיונון -למה זה מהפנט אותנו?

משחקי הדיונון הוא סידרה על ניסוי פסיכולוגי שמיצג את החברה, אנשים בגילאים, רקעים ומצבים שונים בחיים נפגשים יחד, "מבחירה", אבל לא באמת, למשחק, שמי שמסיים אותו זוכה ברווח גדול, מה שבאמת מתגלה זה משחק אחר, המשחק בן טוב לרע, בין האנוכיות האנושית בכל כיעורה, ובריונותה, לבן טוב הלב, האכפתיות וההקרבה, במשחק מתגלה משהו שמצבים קיצוניים כמו מחנה ריכוז, אסון אפוקליפטי, בית סוהר מוציאים מהאדם.

אלא שפה יש מימד נוסף, כל מערכת הזאת לא נועדה למטרות מחקר, השרדות או אידואולוגיה, אלא לבדר כמה מיליארדרים דגנרטים… סדרת "דמיונית" מידי??? או אולי בעייתה דווקא שהיא ריאליסטית מדי, זה אנחנו, שנופלים במלכודות, נלחמים, ובוכים בתוך מבוך בלתי נגמר בצבע ורוד מזעזע כדי לבדר כמה מיליארדרים כשמה שמניע אותנו זה חזיר ענק מלא דולרים, והשאלה הגדולה כמו שהציג אותה הנביא לאונרד….

And who shell I say is calling כלומר האם מדובר בטרוף חסר היגיון, או בתכנון "תבוני" שמוביל לתכלית כל שהיא?

המשחקים שהדמויות עוברות דרכן אינן אקראיים, אלא מדובר בקטגוריות מתמטיות הלקוחות מתורת המשחקים*.

לכן אולי לסדרה יש תחושה אסתטית והרמונית, שאנו מרגישם משיכה אלינו, כאילו היא מהדהדת עם חוש פנימי של סדר.

המשחק הראשון הוא תחרות פתוחה ואינדיבידואלית, בה אין מגבלת מנצחים, במשחק הבא של משיכה בחבל, מדובר במשחק סכום 0, קבוצתי, בה שיתוף פעולה בין חברי הקבוצה הכרחי לניצחון, במשחק השלישי מדובר במשחק סכום 0, בתוך הקבוצה, בה אחד מכל זוג שורד ולא הקבוצה עצמה, במשחק הגשר מדובר במשחק שיתוף פעולה, בה רק כשהקבוצה יחד משתפת פעולה, יש סיכוי שמשהו ישרוד, המשחק האחרון הוא שוב משחק סכום 0 אישי. (במילים אחרות דו קרב)

בין המשחקים עצמם מתקיימים משחקים לא רשמיים כמו ליל המוות, משחק השחיתות (השתלת איברים עם הדוקטור ששיתף פעולה תמורת יתרון במידע), הסעודה האחרונה, משחק החברות והאהבה, ומשחק הבריתות, והאינטרסים התמידי.

אנו עוברים את הסידרה דרך עיניהם של מספר דמויות מרכזיות.

בגלל השמות הקוריאנים הבלתי אפשריים וריבוי הדמויות אדבר רק על כמה מהם, ומה הן מייצגות.

*הבריון * – את דמות הבריון (היו סונג טה), מייצג שחקן מצויין, פילוסופיית החיים של הדמות הזאת היא "הכוח מנצח", ובגלל שהוא הכי חזק, הוא נעשה מנהיג של חבורת בריונים, המנסה להרוג את כל מי שאינו חלק ממנה, הבריון מצטיין בסוגי משחק הקרויים משחק סכום 0, קצרי טווח, מדובר במצבים בהם אין רווח בשיתוף פעולה, המנצח לוקח הכל, ואדם לאדם זאב

לאסטרטגיה הזאת יש מגבלות כשהיא משמשת לטווח ארוך, עם הזמן אתה צובר אויבים, ואפילו על חבריך אינך יכול לסמוך, הם לא איתך מאהבה אלא כי אתה הכי חזק, הנאמנות שלהם מבוססת על פחד, אתה יודע שאם תפנה להם את גבך או תגלה חולשה אחד מהם (לרוב השני הכי חזק) או כולם עלולים לבגוד בך.

דמותו של הבריון היא דמות אנוכית מאוד, הבריון כמנהיג לא מסוגל להתעלות מעל האינטרס העצמי שלו ולראות את טובת הכלל, לקראת סוף הסדרה, העובדה הזאת התבררה, כשמשחק השתנה ממשחק סכום 0, למשחק שיתוף פעולה, הוא הפך מאדם היכול להיות שימושי, לגורם המסוכן לכל השאר ולמשחק עצמו.(כמו לא מעט מנהיגים בסגנון הזה)

*השורדת האנוכית*

דמות מעניינת נוספת, שמופיעה לעיתים כ"מטורפת", היא המסתגלת האנוכית.

הדמות הזאת (הא מינג יו) מגולמת כאישה מתולתלת בשנות ה 40, שתעשה הכל כדי לקבל יתרון בתחרות, היא מיד הולכת אל הבריון של הקבוצה, ושוכבת איתו, כדי לקבל "טובות הנאה", נראה שאין לה עקרונות מלבד "הישרדות", בדיוק בגלל זה אף אחד לא רוצה לשתף איתה פעולה, מה שמקשה עליה מאוד לשרוד, היא כאילו גלויה וכנה מידי, אין לה בושה בקשר להיותה מי שהיא, אם זאת היא מצפה מהעולם "לרחם עליה", כשהיא נבגדת היא נעשית מרירה ומטרתה הופכת מהישרדות לנקמה.

הדמות הזאת בדומה לג'וקר אינה סובלת מטירוף, בעייתה היא שהיא שפויה מידי, אין לה מנגנוני הונאה עצמית המרככים את האימה והכיעור הנפשי האנושי.

*המשתתף הטוב מידיי – הפקיסטני***

הפקיסטני מיצג אדם מרצה, הוא גדל בסביבה מסורתית חמולתית בה אולי לא פיתח תחושת אינדיבידואל חזקה, הוא בנוי לרצות ולהתאים לאחרים בכל מחיר, וזה עולה לו במחיר חייו, במשחק הג'ולות, שותפו שהפסיד, מזהה את החולשה הזאת, וגורם לו להסכים לאיזה תחבולה מגוחכת להצלת שניהם, דבר מתגלה כתרמית ולה תוצאות. במובן מסויים מדובר בהרס עצמי הנובע מחוסר אהבה והערכה עצמית.

*מרבית המשתתפים הנורמטיביים*

מרבית המשתתפים הם אנשים טובים, או סבירים, אנשים שהפסידו במשחק-העל הנקרא חיים ורוצים הזדמנות שנייה, רובם הגיעו למשחק הדיונון עם מטרה אלטרואיסטית, ואולי אפילו ברחו אליו, מבחינתם בו יש להם יותר סיכוי לנצח.

בעצם קיומם הם מעבירים ביקורת חזקה על החברה, שמביאה אנשים טובים למצב שמשחק הדיונון עדיף להם על משחק החיים בחוץ.

המשחק הוא כמו פילטר שחור לבן, הוא חושף מה הבנאדם באמת מאחורי ההתניות החברתיות, האם הוא מלאך או שטן, זה לא בירור אובייקטיבי אלא תהליך דינמי בוא הדמויות מעצבות בבחירותיהם למה הן הופכות להיות.

יש שהאישיות שלהם מתגבשת כמלאך כמו גיבור הסדרה (סיהונג גי האן), הגנבת היפיפיה מצפון קוראה (קהינג בה יוק), ושותפתה למשחק הגולות (היפה לא פחות).

לעומתם בן דודו של הגיבור (גו סאנג הו) הופך בהדרגה למפלצת ולרוצח.

 

העובדה שהסגנון של המשחק הוא ילדותי, ומדובר במשחקי ילדים בגירסת גלדיאטורים, מצביעה שלא מדובר על ארוע אנושי חריג וסוטה אלא בזכוכית מגדלת למשהו בסיסי בטבע האדם. המשחק יותר מהכל הוא קריקטורה של משחק ההישרדות בעולם הקפיטליסטי, חברה קפיטליסטית מתהדרת בשוויון בהזדמניות והצלחה בהתאם לכישרון, אבל אינה כזאת, כמעט ובלתי אפשרי למי שאין לו את הקלפים הנכונים, הסיכוי לזכות בחזיר הכסף ולצאת ממעגל ההישרדות מאוד קטן, גורל, מזל , כוח וקשרים יותר חשובים מקישורים והשקעה… והמרחק בן אדם נורמלי לבין עוני, ונידוי חברתי אינו גדול. בנוסף עם הרוב יתעורר, יהיה ניתן לצאת מהמשחק, יש בעולם די משאבים וידע כדי שלכולם יהיה טוב, אלא שהמעגל החברתי הגבוה, יעשה הכל כדי למנוע את זה, העובדה שרוב בני האדם תרודים במלחמת הישרדות, בורות ולחץ משרתת אותו ומשמרת את כוחו.

למעשה המשתתפים הטובים מיצגים אסטרטגיית הישרדות של משחק שיתוף פעולה, במשחק כזה, שיתוף הפעולה חיוני להצלחת כולם, והמטרה היא למצוא את הדרך ההוגנת ביותר לחלק מחירים מול רווחים כך שכולם יהיו מרוצים.

לדוגמה הבריון אולי ינצח במשחק הכדורסל הראשון כי כיסח, אבל אז אולי אף אחד לא ירצה לשחק איתו, השחקן החזק והטוב, יוותר על שימוש ביתרון בלתי הוגן בכוחו ואולי יפסיד במשחק הראשון, אבל ינצח ב"משחק של כל המשחקים"*, כלומר הוא יוזמן למשחק הבא, ויהיה חלק מהקבוצה, כתוצאה ימשיך ללמוד, לצבור ניסיון ולהתפתח עד שלבסוף ינצח בזכות יכולתו ולא כוחו.

בדרך גם יוצרו בינו ושאר האחרים יחסי אמון ואהבה, מה שיהיה שימושי כשאיזה בריון אחר ינסה "להשתלט על המשחק".

הוכח שוב ושוב שחבורה מלוכדת של "חנונים" נאמנים וחדורי מטרה, ינצחו חבורה גדולה יותר של ביריונים שאינם סומכים אחד על השני. (ראה ערך מלחמות ישראל)

*האיש הזקן*

האיש הזקן הוא כמובן ה"מנטור" או אדון המשחק האמיתי, מורה וחונך לגיבור.

הזקן אינו רק נבדל בגילו, הוא גם משתתף מס 1, הזקן במשחק, לכאורה הוא חלש ביותר, עתיד למות בקרוב בכל מקרה, ולא נראה שיש לו סיבה הגיונית להיות שם, ובטח לא סיכוי לשרוד, אם זאת הוא מעפיל באופן מפתיע משלב לשלב, ונראה שבכל שלב יש לו בדיוק את פיסת המידע החיונית כדי לשרוד, הוא נינוח וחיובי גם במצבים הגרועים ביותר. איכותו כמורה רוחני מתגלת בשלב בו הוא משחק בגולות עם גיבור הסדרה, הוא מלמד את הגיבור כנות, אהבה, הקרבה ואמונה, נראה כאילו אינו שייך למשחק כלל, ואינו שייך לעולם אפילו, במשחק האחרון כל רצונו היה לחזור הביתה, אולי כמו שהנשמה רוצה לעזוב את המשחק הילדותי של העולם הזה ולחזור למקורה.

*השוטר*

דמות השוטר המשתרבב למשחק, מציגה את העולם בחוץ, הוא נכשל ב"לעצור" את המשחק, פשוט כי המשחק הזה אינו בעיה נקודתית, אלא סימפטום למשהו גדול יותר, החיים עצמם שהפכו למושחתים ודורסניים מידי, המשתתפים בוחרים לחזור מרצונם גם אחרי שהתגלה שזה משחק מוות, אפילו אנחנו כצופים לא באמת רוצים שהוא יצליח.

*המיליונרים ומנהל המשחק*

הסטייל של מנהל המשחק וחייליו הוא פשיסטי מוקצן, ובנוסף ילדותי, קצת כמו צ'רלי בממלכת השוקולד פוגש את מלחמת הכוכבים, מנהל המשחק הוא ממש "דארט ויידר" בגרסת רטרו, וכל המערכת הזאת באה לסמל רוע, והמעניין הוא שרוע באמת אינו דבר מתוחכם או אידיאולוגי, אלא בשורשו משהו ילדותי ודגנרטי.

החיילים, מנהל המשחק, והמיליארדרים הם ילדים מגודלים. הם שבויים בעצמם בטריפ של כוח, קצת כמו ילדים אכזריים סטייל בעל זבוב, כל המסכות שכולם לובשים הם בדיוק הכיסוי המשחרר מאחריות, והופך אותם מבני אדם בצלם אלוהים, עם אחריות אישית ובחירה חופשית, למפלצות חשק או רובוטים בשירות הרוע.