סאקר פאנץ – הדינמיקה של שיעבוד הנשמה, סרט העוסק בשאלה מהו טרוף ומהו רוע.

כשראיתי פרסומת לסרט לפני כ 10 שנים חשבתי שמדובר בסרט פעולה, בידיוני שיטחי העושה שימוש ביופי נשי לקידום מכירות, לא יכולתי להיות יותר רחוק מהאמת, במקום סרט פאן סאקסי קומי התברר שמדובר באחד הסרטים הקשים והמעניינים שראיתי.

מדובר ב 5 נשים צעירות שנכלאו במוסד לחולי נפש בשנות ה 50, שנים הידועות לשימצה בתחום בריאות הנפש הציבורית.( עדין חשבו שעקירת שיניים היא טיפול הגיוני בסכיזופרניה) לובוטומציה (כמו בסרט) היתה פתרון לכמעט כל בעיה (באמת גרם לחולים לדכא סימפטומים מתוך פחד לאבד את מוחם…תרתי משמע.)

הן מנסות להימלט, כשברוב הסרט לא ברור אם מדובר בהזיה אישית של בחורה אחת או במציאות.

***בית משוגעים כמטפורה חברתית***

הסיטואציה הזאת מופיעה בסרטים רבים, בסרט קן הקוקיה גיבור הסרט מצליח להמיר בית סוהר בבית משוגעים רק כדי לגלות שעדיף בית סוהר. בית המשוגעים מתגלה כמתקן בו בשל "חוסר השפיות של המטופלים" יש למטפלים כוח מוחלט ורשות לבטא את הטירוף והאכזריות שלהם באופן הנוראי ביותר.

בשלב מסוים מתגלה שה"משוגעים" הרבה יותר שפויים ואנושיים ממטפליהם.

סיטואצית בית משוגעים אינה שמורה למקומות כמו ארקהם או רוזוולט אילאנד, מצבי בית משוגעים יכולה להיות ילד במשפחה רעילה המנוהל סביב הפצע הרגשי של אחד ההורים, או עם שלם תחת משטר שיגעון של עריץ כמו ברוסיה, קמבודיה, גרמניה או סין.

למעשה כל מצב בו פרט חייב להתקיים בתוך מערכת חברתית דורסנית המבוססת על הכחשה או הפרעה נפשית מתאים לזה. (היה לי מקום עבודה כזה בעבר).

***הכלא הנורא ביותר הוא בית סוהר של התודעה או במילים אחרות אמת לה אנו מתכחשים***

על פי ג'ורדן פיטרסון אבי כל הרשע זה ה"שקר", שקר אינו הסתרת מידע אלא בחירה מודעת ליצור "מציאות אלטרנטיבית" המנותקת מהמציאות הפיזית.

לדעתו בדומה לשטן ב"גן העדן האבוד" של מילטון, המוח ההגיוני מתאהב בהמצאותיו ומאמין באמיתותם, ושוכח שהם…המצאותיו. השטן/היגיון שוכח שהוא לא אל בורא, אלא פרשן חסר אונים של משהו גדול ממנו בהרבה, לטירוף הזה קוראים אידיאולוגיה.

האידיאולוגיה הקומוניסטית היא דוגמה נהדרת לכך, קיימת בדיחה רוסית, של "איך צדים דוב לבן ברוסיה?, תופסים דוב שחור ומענים אותו עד שמודה שהוא לבן".

 אין הגדרה טובה יותר לטירוף ולרוע.

***איך בורחים מבית משוגעים?***

כשאתה בבית משוגעים, כדי לנצח את המערכת אתה אמור להיראות כאילו אתה חלק מהטירוף, אחרת המערכת תהרוס אותך.  אולי אם ההצגה שלך תיהיה משכנעת, תיהיה לך שעת כושר ואז תוכל להימלט או במקרים נדירים להרוס את המערכת, או את העומד בראשה. (לדוגמה משחקי הרעב, חומות של תיקווה וגרין מייל).

הסיפור של סאקר פאנץ הוא סיפור בריחה, ניסיון הימלטות מעולם קר ואכזר בו הגיבורות קורבנות חסרות אונים, חלק מהבריחה הוא פיזי וחלק את לעולם פנטזיה בו הן…גיבורות-על בעלות סיכוי מול כוחות האפלה.

סאקר פאנץ עוסקת בשאלה אם כדי בכלל לנסות לברוח, או אולי עדיף להשלים עם היאוש, ולהיכנע לכוח השקר ולוותר על השפיות, הטוב והאמת.

אם נכנע נאלץ להאמין שהטירוף הוא שפיות, שהרע הוא טוב ושאלימות היא אהבה, אדם חלש יכול למצוא את עצמו במצבים כאלו כמעט ללא מאמץ בתור חייל גסטפו, או שומר בגולג. 

***בית משוגעים כמצב חברתי***

בית המשוגעים הוא למעשה חלום הבלהות של העולם המודרני, בניגוד לעריצות של העולם העתיק, בו השליט שלט באמצעות פחד וכוח חיצוני, בעריצות המודרנית השליטה מגיעה עד תוככי הנפש ואפילו עד מבנה השפה. 

ברוסיה הקומוניסטית נהגו לקרוא לחדר העינויים היכל האהבה, לשקר אמת, לשגשוג כלכלי ניוון, ולרצח טיהור. אדולס אקסלי מתאר "בעולם חדש מופלא", כיצד הדיסטופיה האולטימטיבית אינה מציאות של עוני ופחד, אלא מציאות של עוני ופחד המתיימרת להיות אוטופיה ומכריחה את קורבנותיה להתנהג כאילו הם מאושרים, ההונאה העצמית היא העינוי הקשה ביותר. 

***האם כדאי לברוח או עדיף להסתגל זאת השאלה?***

בסקר פאנץ הגיבורות בוחרות לברוח, הסרט טוען שכן, למרות שהמחיר נורא (מות רוב הבחורות).

ואולי כשהמציאות היא גהנום משוגע עדיף פשוט למות, מי יודע אולי נתעורר יום אחד ונגלה שהכל היה חלום בלהות…

***מהי מהות הרוע?***

הסרט מציג את הרוע באופן צלול עד כאב, נשים צעירות ותמימות, יפות ומוכשרות נכלאות על ידי מערכת חולנית, המתימרת להיות צודקת אך למעשה כל תכליתה הוא לשרת את בעלי הכוח, אבל מה הוא רוע?. 

אלכסנדר סלוצקין, טען שהארוע החשוב ביותר במאה ה20 היה משפטי נירנברג, הסיבה לדעתו היא, שבמעמד בינלאומי הוכרע שיש רוע מוחלט, הרוע המוחלט הוא נכונות לקחת מאדם אחר את חייו וחירותו בשל היותו משתייך לקבוצה מסוימת בלי תלות במעשיו, והמוכנות לגרום כאב, לשם הנאה בלבד.

בסקאר פאנץ מוצגת מערכת צדק וכליאה מעוותת ומוטה שנותנת מקום לאנשים בעמדות כוח להתעלל ולנצל את אילו הנתונים למרותם, מולן הגיבורות מגלות את הטוב. הגדרת הטוב פשוטה לאחר שהגדרנו רוע, זה ההיפך, הרצון להגן, לתמוך ולאפשר לכל הברואים את האושר המקסימלי האפשרי להם.

דווקא שם בין הבחורות הכלואות מתגלה הטוב המגיע עד הקרבה עצמית למען אושרה של האחרת.

***האם הסרט רלוונטי לחיינו?***

אולי רובינו לא נמצא עצמינו בבית משוגעים או משטר טוטליטרי, אם זאת גם בחברה שלנו יש שיעבוד "עדין", למעשה מנגנוני השיעבוד הפכו לכל כך אלגנטים שאיננו מבחינים בהם כלל, כל פירסומת שאנו רואים היא חלק ממערכת אידיאולוגית שמטרתה לשכנע אותנו שקפיטליזם הוא הדבר, ואושר יבוא אם רק נרכוש עוד כמה מוצרים…

ברובד עמוק ומיסטי יותר כולנו חיים בבית סוהר תודעתי השאמן. דון חואן, מורו של קסטנדה טען שההבדל בין משוגע לאדם הנחשב לשפוי הוא שלראשון יש אידא פיקס שאין עליה הסכמה חברתית ולשני יש אידאה פיקס שיש עליה הסכמה כזאת. 

שתיהם אסירים בכלא תודעתי, האדם החופשי לדעתו לא חיי בתוך תבניות ולכן הוא חופשי להגיב למציאות באופן גמיש וצירתי, הוא נראה לעיתים כמשוגע, אבל למעשה הוא הרבה יותר שפוי מהאדם הנורמטיבי.

*""אז איך יודעים מי משוגע?***

במובן מסויים כולנו משוגעים, האמונות בהן אנו מחזיקים היום היו גורמות לנו להישרף או להיכלא בבית משוגעים במאה ה 16, יתכן ונוסע בזמן שיגיע לעולמינו מהעתיד, יחשב למטורף.

להיות שפוי אינו אומר להיות נורמטיבי, אלא להיות במגע בסיסי עם המציאות החושית והאנושית, לשמר צלם אדם, ובסופו של דבר להבין שגרימת סבל לשם סבל זה רע, ועונג לשם עונג זה טוב.

גיבורות סאקר פאנץ לא איבדו את שפיותן למרות שחיו בסביבה שכל מטרתה ליצר אמונה שהן מרושעות ומטורפות 

***האם חיים בפנטזיה הם טירוף***

הבריחה של הגיבורה לתוך עולם הפנטזיה יכולה היתה להיראות כטירוף, אבל היא היתה אולי הדבר השפוי היחידי במצבה, בזכות הפנטזיה היא קבלה כוחות להחזיק באמונה הבסיסית בטוב, בחופש, בתיקווה וביכולתה להתמודד מול עולם אכזר וקשוח ברמה שטנית.

ג'וני דפ, בדון חואן דה מרקו,מפתח את העיקרון הזה. בסרט הוא מסביר לפסיכאטר שלו (מרלון ברנדו) שהוא מטורף מרצון, הוא מכיר את התפיסה הנורמטיבית של מצבו, אלא שזאת משעממת ומגבילה יותר מהפנטזיה שלו, בכך הוא פועל כמאסטר רוחני אמיתי, המשתמש באשליה כדי להגיע לאמת גבוהה יותר, בקבלה יקראו לזה המעבר מהאמת ל"אמת לאמיתה", או דמיון המוביל לנבואה. הגיבורה בסאקר פאנץ הופכת את הפנטזיה לכלי הבריחה שלה, וכך מתאפשר לה לפעול בעולם באופן השפוי היחידי כלומר לנסות לברוח.

בסופו של דבר, לסרט מסר אופטימי, גם אם כוחות הרוע עלולים לשלוט על גופך, על האינפורמציה שאתה מקבל, ואפילו איזה חלקי מוח ישארו אצלך, עדיין להיות חופשי או בשבי זה עניין של בחירה, לעיתים לבחור נכון עולה מאוד ביוקר, לפעמים לא שפוי לבחור נכון, אבל הבחירה תמיד שם, ואולי יש נקודה התפתחותית בה אנו חייבים לעמוד במבחן הזה ולבחור את הבחירה הנכונה, אז איזה גלולה אתם תכניסו לפה, כשכל מה שמובטח לכם זה…"האמת".

הערות:

*השתדלתי לא לתת יותר מידי מידע עלילתי כדי להימנע מספויילרים, רק אומר שהסרט מהמם מהרבה בחינות ומעורר מחשבה,  זה לא יהיה שפוי לפספס אותו-)

*גם היום יש מלחמה על השפה, המרקסיזם מנסה בחסות הוגים פוסט מודרניים כגון דרידה להרוס את השפה עצמה, ומאשימים אותה כהבניה שמטרתה לשמר היררכיית כוח, זהו הבסיס של פוליטיקת הזהויות של השמאל הקיצוני. שמתימרת להביא צדק, אבל למעשה יוצרת כאוס, מפעילה טרור נגד מי שמתנגד לה, ועלולה להביא לפירוק המבנים החברתיים בלי להציע משהו טוב יותר. המלחמה על השפה היא חלק ממלחמה תרבותית עמוקה יותר הכוללת מה זוכרים בהיסטוריה, ואיך מפרשים אותה. ישנה מלחמה בת 100 שנה בין התרבות הציונית לחרדית על זיכרון המכבים, החרדים כמעט לא מצינים את גבורת המכבים אלא את הנס (אין בגמרא איזכורים שלהם), בעוד הציונות היללה את המכבים ויצאה בשיר "נס לא קרה לנו, פח שמן לא מצאנו…"

*גם מטורפים הם שפויים במובן עמוק, אלא שהם עושים בחירה מודעת לחיות בהונאה עצמית כדי להימנע מכאב, יש סיפור ידוע על פסיכאטר שבא לבדוק אם חולה דלוציוני הבטוח שהוא ישוע, באמת מאמין שהוא זה, הוא בנה צלב והביא פטיש ויתדות, כשנשאל על ידי החולה מה הוא עושה, הוא אמר, אתה ישוע, הגיע הזמן לצלוב אותך, החולה ברח לחדרו וטען שהרופא מטורף…

.*פוסט מעניין על הסרט ממנו גם לקוחות התמונות נמצא כאן