פרדוקס המנהיג המבוהל – מה יכול להפוך גבר ילדותי למנהיג כריזמטי? מהו הקו הדק בין פאניקה לאקסטזה? ואיך שינוי קטן בתפיסה יכול לעשות את ההבדל בן רווחה והישרדות, פוסט על מנהיגות גברית (שגם נשים צריכות לקרוא).
טיפול – סיפורו של ירון המנהיג שלא רצה לצאת מהמיטה
הוא הקים עסק והאמת שהצליח, תוך תקופה קצרה כבר היה בע"ם עם צוות קטן ואיכותי של אנשים שנשאו איליו עניים.
העסק בסך הכל הראה את כל הסימנים הטובים של גדילה, אך בפנים הוא היה בחרדה מתמדת, הקשר עם העובדים, הלקוחות, הספקים היה כמו ניווט בים הפכפך ומלא שוניות, וכל פעם שהיה משבר כל העיניים היו נשואות אליו, הוא היה זה שפותר, עומד מול הלקוחות, מוצא פיתרונות.
יום ראשון היה קשה במיוחד, הוא היה מתעורר להתקף חרדה ובקושי מוציא עצמו מהמיטה, רק הכרח מוחלט משך אותו החוצה וכפה עליו "להתחיל את היום".
הוא ידע שלחרדה שורש עמוק, אבל לא הצליח לשים עליו את האצבע.
התקף חרדה או אקסטזה? זאת השאלה!
הוא: אני לא יודע מה לעשות, אני מצליח לתפקד כלפי חוץ, אבל בפנים אני רועד.
אני: ההבדל בן פאניקה לאקסטזה הוא כחוט השערה, מדובר בהבדל קטן בפירוש המציאות, יש שתי כפתורים מאוד קרובים במוח, אחד של מצב סכנה שמעורר תגובת תקוף-הימלט וחוסר אונים, והשני של אתגר, שעשוע ומשחק שמעורר עונג, התלהבות, תחושת מסוגלות.
לכפתור התקוף-והימלט יש ערך אבולוציוני, כשנמר זינק עלינו או היה שיטפון והינו צריכים לברוח בהיסטריה הגוף היה צריך המון אדרנלין כדי לברוח, אבל בימינו, אנו חיים בתנאים מלחיצים אבל לא מסוכנים באופן תמידי, זה כאילו עברנו לגור עם הנמר בחדר, רק שהוא איך שהוא בוחר עדין להשאיר אותנו בחיים*.
אם נפרש את "איומי" החיים כסכנה, ניצר לחיצה תמידית על כפתור המצוקה, מה שיגרום לעוד ועוד אדרנלין להיות מופרש בדם, ולבסוף נחווה הרעלת אדרנלין, מצב המשלב ערות יתר ופחד מועצם, הנקראת בשפת אנוש "התקף חרדה".
הפרדוקס הוא שבדיוק אותה סיטואציה אם נפרש אותה כאתגר, למידה ומשחק, תעורר בנו תחושת מסוגלות, עונג, נחישות וריכוז.
המרחק בחוויה הוא עצום אבל פער התפיסה קטן מאוד.
מה ההבדל בן ילד לגבר ? שאלה של מנהיגות
הוא; אז למה אני מגיב ככה בגיל 35, אני מרגיש כל פעם כמו ילד מבוהל.
אני: זה בדיוק זה, בפנים יש ילד מבוהל.
במיוחד למי שגדל בחברת "אימא טורפת"*, כלומר אמא מגנה מידי, שלקחה על עצמה לשמור על הילד מהעולם מתוך "אהבת יתר".
הוא; ה"אהבת יתר" הזאת הרגישה לי יותר כמו סיוט, או כלא חונק, למה אמהות עושות זאת, הן לא רוצות שהילדים שלהן יהפכו לבני אדם עצמאיים ומסוגלים?
אני: אמהות רבות מתאהבות בתינוק שלהן* ומערכת היחסין הפשוטה והטוטלית איתו ממלאת אצלן צורך עמוק, זוהי מערכת יחסים של מושיעה ונזקק, או אלה ומאמין. מערכת כזאת מאוד בטוחה לאדם חסר ביטחון הסובל מחרדת נטישה.
הרבה יותר מאתגר וקשה זה מערכת יחסים עם בנאדם אחר שכבר אינו חלק ממנה, לילד גדול יותר יש צרכים מורכבים, האמא (לרוב באופן תת מודע) רצתה שהילד ישאר תינוק*, היא משדרת לילד מסרים מגבילים כמו "אתה אהוב ובטוח רק כשאתה תינוקי ותלוי בי" , ועלולה להגיב באופן מסרס כלפי נסיונו של הילד לגדול ולהיות עצמאי.
זה גם עניין של איזה תפקיד מותר לך או אסור לך לשחק, משפחה היא כמו קבוצת תיאטרון המציגה מחזה דרמטי מדי ערב, אתה למדת שתפקידך להיות תינוק חמוד ומשעשע, ושאת תפקיד המגנה הכל יכולה המתמודדת מול העולם יש להשאיר לאמא. לקחת על עצמך את התפקיד הזה זה לבגוד באמא.
שחזרת את הדפוס הזה בשייכות למסגרות סמכותיות, שאם היית בהם "ילד טוב" קיבלת הגנה ונמנע ממך התמודדות עם העולם.
עכשיו סוף סוף זה מתחיל להשתנות.
מנהיגות, קפטן קוק,ו 12 ספינות פגועות במפרץ "הבעיות" (cape tirbulation)
הוא: התאוריה הזאת נחמדה אבל אני באופן פיזי מרגיש חרדה, אני מרגיש שקרן גדול כשאני משחק אותה כמישהו שיודע לאן לנווט, בפנים אני מרגיש ילד קטן ומבוהל, אולי עדיף לי לספר לכולם על התרמית שלי, לעזוב את הכול ולחיות מכלום באיזה חוף בתאילנד, כבר עשיתי זאת כמה שנים.
אני: אתה מכיר את הסיפור על קפטן קוק? בשלב מסוים של גילוי אוסטרליה, חצי מאוניותיו עלו על סרטון, בפחות מ 10 ד, הוא היה עובד עצות, דבר אחד ידע בוודאות, אם יגלה אפילו סימן קטן של הססנות, הצוות יכנס לפאניקה ואז הכל יהיה אבוד, הוא החליט להתנהג כאילו מדובר בקושי למצוא את הסוכר לתה בארון, יצא מהקבינה שלו, והעביר הוראות כאילו הוא יודע מה הוא עושה, כשעשה זאת פתאום הגיע לו הבהירות, הוא עלה על פתרון מבריק שהציל את כל הצוות שלו, עצם זה שבחר לשחק את תפקיד המנהיג, אפשר למוחו לתפקד כמו מוח של מנהיג והוא הוביל את אוניותיו למבטחים.
קפטן פיקארד צרכים אותך בחמ"ל
הוא: אז מה, זה אומר שעלי להעביר את חיי בהצגות?
אני: תתבונן על חייך, רוב חייך אתה נפגש מול אתגרים הדורשים ממך לקחת אחריות או להידרס על ידם, היתה לך חוויה הורית מסרסת, שניסתה לחתוך לך את הכנפיים ולשמור אותך כתינוק ניצחי תלוי באמא גדולה וסמכותית, אבל אתה לא חייב להיות קורבן של זה לנצח.
השיעור שלך זה להחליט להיות גבר, לקחת אחריות ולקבל החלטות קשות.
כמו בסטאר-טרק שאתה כל כך אוהב, האנטרפרייז כבר יצאה למסע, הוורלונים מתקפים, וכולם מחכים שקפטן פיקארד יגיע לחדר הפיקוד ויתפוס את מקומו בכורסת המפקד. השאלה היא, האם תיהיה מוכן לקחת את התפקיד הזה?
האם לנצח אהיה במעגל ההישרדות
הוא: אולי באיזה אופן איני רוצה את זה, יותר נח לי לחיות בבריחה, או בורג קטן באיזה מערכת גדולה.
אני: אתה מתאר פה סוג של הרס עצמי, גם מסגרות קשה לך להסתדר, האתגרים יבואו, השאלה אם זה יקרה בתנאים שלך או באופן בלתי נשלט מתוך אונס ותחושת קורבנות.
הוא: מדכא שהחיים הם אתגר הישרדות בלתי פוסק, והסבל הוא בלתי נמנע וכל כך גדול.
אני: באופן פרדוקסלי רק כשתהנה מהאתגר תוכל לבחור בחיים בלי אתגר.
חשוב על אנשים שיצאו ממעגל ההישרדות הכלכלי, לרוב הם היו אנשים שנהנו לאורך כל הדרך מהאתגרים שפגשו.
כל עוד אתה מתייסר ומתנגד לעימות הוא תופס אותך בתנאים שלו, אתה סובל, מתקדם לאט, ופועל ברמה בינונית…
מה שנותר לאדם בוגר זה לפגוש את האתגר באופן בחירי ולהיות מוכן אליו.
להיות המתאגרף השמח בסיבוב האקסטרה של החיים
באיגרוף יש לפעמים סיבוב נוסף במצב של תיקו, במצב כזה קל לדעת מי ינצח, ברגע שסיבוב נוסף מוכרז, לרוב אחד מהם ישאג בשמחה והאחר יתכווץ, זה שחושב בסגנון של "עתה יש לי סיכוי להוכיח עצמי באמת", יגבר על זה שחושב "אוי לא, עוד סיבוב אני גמור".
בסדרה התיעודית הנהדרת "הריקוד האחרון" מסוקרת עונת האליפות האחרונה של שיקגו בולז בכיכובו של מייקל ג'ורדן.
הסדרה מבררת מה הבדיל בינו לבין כל שחקן אחר. נראה היה שברגע המשבר בו ניצחון והפסד על כף המאזניים, הכדור הלך אליו, וככל שהמתח היה גדול יותר וההימור גבוה יותר, נראה שהוא נעשה יותר קר רוח ואפילו מרוגש בקטע טוב.
בתאורי קרבות עתיקים נאמר שחלק מהגיבורים ממש נכנסו לאקסטזה כשהתחיל להישפך דם, זה בניגוד לאילו שעדיין היו ילדים בפנים ונתו להתעלף, להשתתק ואפילו לעשות במכנסיים.*
בשדה קרב ההבדל הקטן הזה בן להגיב כילד או כמבוגר הוא ההבדל בן חיים למוות, בימינו אותה המציאות קיימת רק ששדה הקרב הוא קריירה, ספורט, ואפילו מערכות יחסים (יש שיגידו בעיקר).
אז איך הופכים את האתגר לעונג
לוחמי הרוח של העבר השאירו מסורות מאוד ברורות, קוד הבושידו של הסמוריים, ארג'ונה בבהווגיטה, ואפילו שאנטי דווה במדריך ללוחם הרוח, מתארים מצב תודעה שמי שילך איתו ימצא שלווה אפילו בתוך סופת הוריקן.
הסוד הוא לקחת אחריות, ולהעביר אותה לאלוהים, זה דורש בירור בן מה עבודה שלך ומה העבודה של היקום.
כיצד להינות מאתגרים ולנוח בתוך עין הסערה שלהם?
זה דורש אי הצמדות לתוצאות כי תוצאות היא האחריות של אלוהים, האחריות שלך כלוחם רוח זה לעשות את הדבר הנכון רוחנית מתוך צלילות, אומץ, ולב פתוח.
מאוד עוזר לראות את המציאות כמשחק קוסמי, שיצר אלוהים כדי שהנשמות שלנו יעברו רצף מסויים של חוויות והתנסויות שיגרמו להן להתפתח.
החיים והמוות ואפילו הסבל הם חלק מהמשחק שמטרתו ללמד אותנו 42 שיעורי נשמה*, שבסופם נהיה כלי* שלם להחזיק בו את האור והעונג של הבורא.
גדילה היא לא בחירה, אפילו אם אתה מרגיש תקוע
כל צעד בדרך כולל הטעויות הם התקדמות אל התכלית, מורה בודהיסטי יעץ לי פעם בסדנת שתיקה לראות כל פעולה שלי כצעידה לנירוונה.
לא משנה מה תעשה אמר, תהיה נזיר או שחקן כדורסל, אם תכניס לכל רגע אפשרי התבוננות וחמלה, הלמידה תתרחש, כל נשימה אליה תכניס מודעות היא צעד קטן בכיוון, וזה נכון, הסוד הוא בפרטים הקטנים, וברגעים שנראים לנו חסרי חשיבות.
מהי דרכו של לוחם הרוח?
הדרך האופטימלית של הלוחם היא להשלים עם זה שבחיים האלו אתה כבר גבר ולא ילד, הלמידה שלך לא באה מחיקוי אחרים או הליכה בתלם אלה מלקחת אחריות.
עליך לקבל החלטות ולעשות את הדבר הנכון ולא הדבר הבטוח.
קבלת החלטות טובות הוא תוצאה של ניסיון שבא כתוצאה של קבלת החלטות גרועות.
לגדול, להיות אחראי, להנהיג זה מפחיד כל עוד אתה מאמין ל"מטריקס", יש רגע שאתה מבין שהכל פה זה באמת חלום ומשחק, ואז במקום להיצמד לביטחון ולהיתנגד לתנועה אתה מתחיל לשחק, להנות ולעשות את הצעדים המעניינים, אתה עושה את האחריות שלך, ונותן לאלוהים לעשות את שלו, אז אתה יודע שמה שלא יקרה זה לטובה, זה משחרר!
כיצד להיות שחקן מעניין בהצגה האלוהית?
כשזה קורה איך שהוא החיים עצמם מתייחסים אליך אחרת, אלוהים למרות הכל לא רוצה שתהיה רובוט, או שתלך על בטוח, הוא רוצה שתלמד ותחיה חיים מעניינים ומרגשים, שחייך יהיו הרפתקה, יש פתגם יווני שאומר "נייקי אלת ההצלחה, אישה היא, ככזאת היא אוהבת את הנועזים", אם נשים בצד את התיאולוגיה והסקסולוגיה הבעייתית.
נראה שיש בזה אמת, כולנו נמות, במהלך חיינו ננשום כמות מסויימת של נשימות, אבל לא כולנו נבחר להתנסות, להיות מודעים ולחיות את החיים במלואם, אם נחייה חיים שאלוהים לא ישתעמם מהם, אולי הוא גם יתמוך בהם יותר.
אוהד אזרחי* אמר זאת בצורה בוטה אך מעניינת, "חשוב איזה בחירות בחייך יגרמו לגבירה הגדולה (השכינה/שאקטי) אורגזמה", אני די בטוח שהתשובה אינה לברוח או להסתגר בחדר.
הערות:
*בעולם על פיי, מתואר המצב הקיומי של לחיות עם נמר "באותה סירה".
*האמא הטורפת היא מושג יונגיאני המתאר ארכיטיפ של אמהות צל, ההופכי לה היא האמא המרוחקת או הנמנעת.
* על פי ג'ורדן םיטרסון אמא מתאהבת בתינוק והגדילה שלו נתפסת כ"רצח" התינוק. הקלק לוידאו מרתק המסביר זאת (באנגלית)
* בסרט גלדיאטור ישנה סצנה בה הלוחמים עומדים לעלות פעם ראשונה לזירה, מומחש באופן יפה ההבדל בן גברים ו"ילדים".
* 42 שיעורי הנשמה לקוח מפרשת מסעות ומהווה כלי חשוב בשיטת טיפול רוחני טראנס פרסונלי בדרך מסע הגיבור.
* המושג כלי ואור לקוחים מקבלת בעל הסולם.
*נאמר בתורה ש"אין נידח ממנו נידך" במילים אחרות כולם בסוף מגיעים לגאולה
* אוהד אזרחי היה רב אורטודוקסי בעברו,(יתכן ועדיין משמש כרב יהדות מתקדמת) מורה טנטרה, ואומן פורה.
