הצ'אקרה השנייה – המסע לעונג וקבלה חברתית

העולם שלנו הוא 80% מים וכך גם גוף האדם. הצ'אקרה השניה היא הצ'אקרה הדומיננטית בתודעה הקולקטיבית, במיוחד בחברה המערבית. נראה שרוב החיים הם סביב תענוגות, בידור, סקס, פופולריות, אישור חברתי.

שלב ההתפתחות של הצ'אקרה השניה הוא גיל ההתבגרות ונראה, שכל החברה שלנו נתקעה בגיל הזה, כדברי המוטו: "העולם שייך לצעירים". כך גם גיבורי התרבות, מרבנים עטורי זקן, גיבורי מלחמות, אינטלקטואלים או מנהיגים חדורי חזון של העבר, גיבורי התרבות של היום הם כוכבי ריאליטי, ספורטאים, דוגמניות ופוליטיקאים, שמתאימים יותר לסרט הוליוודי מאשר לניהול מדינות.

הצ'אקרה השניה מסומלת על ידי תנין והאלוהות שלה היא וישנו. (האל המגן על הטוב בשלישיית האלים ההודית)

התנין הוא חיה טורפת החיה במים. היא נראית כבוכה (דמעות תנין) ורגישה אבל למעשה היא אכזרית ואלימה.

הצ'אקרה השנייה נראית זוהרת, רגישה מקסימה, אבל למעשה מסתתרת שם אנוכיות חסרת רחמים. די לצפות בסדרות תיכון מסברינה המכשפה הצעירה, המורדים, באפי וכו', כדי לראות כמה אכזרי ורדוד יכול להיות עולם הצ'אקרה השנייה. הדרך להיות הנער הפופולרי או נערת הפרום של השכבה, עוברת דרך הרבה תככים, בריתות, חרמות ומניפולציות רגשיות. (דרמת התיכון בבאפי ציידת הערפדים היתה יותר נוראה מכל המפלצות שנלחמה בהן)

כשאנו מתבגרים אנו טובים יותר בלשים איפור על הכיעור, אבל יש משהו מאוד גס, דוחה ואכזר בבסיס הצ'אקרה הזאת. הצורך הבסיסי לקטלג מי מקובל ומי לא, מי מושך ופופולרי ומי פרח קיר, מי שייך למועדון ומי לא מוזמן למסיבה, הקריטריונים הם לרוב מראה חיצוני, התנהגות שטחית, זיוף, שיוך חברתי וכו'.

הדגמה ל"גיהנום" של חברה בתודעת הצ'אקרה השניה ישנה בסרט סודי ביותר, הגיבור אותו משחק ואל קילמאר הנהדר, שמעונה על ידי נאצים, הוא שוקע להזיה בעילפון בה הוא חוזר לתיכון. כשמעוררים אותו והוא נוכח שהוא מעונה על ידי נאצים הוא נאנח אנחת רווחה…

גיבורי הצ'קרה הזאת הם ג'יימס בונדים, דון חואנים וביונסות למיניהם.

האלוהות בצ'קרה הזאת היא דמות ה"אל" המקסים, לפי מיטב ההפקה ההוליוודית/בוליוודית. קרישנה (אווטאר של וישנו) הוא ייצוג נהדר שלה: מלך יפיפה, מנגן בחליל, מעין שילוב של דון חואן וסופרמן כל יכול, המציל את האנושות ו"גוד בלס אמריקה" או אינדיה… (הוא אפילו כחול כמו סופרמן) לצורך העניין. סיפורו של סופרמן הוא בדיוק סיפורו של הזר שרוצה להשתייך, למרות שונותו. בסופרמן 2 משנות השמונים, עם כריסטופר ריב הנפלא, סופרמן מוותר זמנית על כוחותיו כדי להיות כמו כולם.

מסע הגיבור של הצ'אקרה השניה הוא המסע מהזדהות עם הגוף ועם הישרדות גופנית (צ'אקרה ראשונה), למסע של הזדהות עם הרגש והישרדות חברתית.

זה משקף את משחק ההישרדות האנושי במעבר לחיי ציוויליזציה.

העברת הגנים הלאה אינה נקבעת עוד ע"י מי חזק יותר והורג את הנמר, אלא מי מקסים יותר ומפתה את היפהפיה של השכבה. וודי אלן, שבעידן צ'קרת הבסיס היה חסר סיכויי הישרדות, בעידן הצ'אקרה השניה הוא מלך הביצה (ויכול לבחור כמעט כל אשת פרס שירצה, גם אם היא בתו החורגת בת ה- 16).

שיעורי הנשמה של הצ'אקרה הזאת הם רגישות חברתית וקריאה של מסרים וחוקים בן אישיים עדינים. כיצד להיות מושך, מפתה, מקסים ויצירתי, על מי אסור לאיים, עם מי להתחבר. לעבוד קשה בתוך מרוץ עכברים כדי לזכות בערך ואישור חברתי, (שלעיתים הופנם ונתפס כערך עצמי).

מי שנכשל בהם נשאר בחוץ, הוא אאוטסיידר, אוכל שאריות, דחוי, חסר זכות קיום. (מנקודת מבט של הצ'אקרה הזאת).

זהו עולם של דמיון ופנטזיה, אבל עם קריטריונים נוקשים של להיות בסדר ומקובל. מדהים לראות כיצד בני נוער, השייכים למעגל חברתי מסוים, המוגדר כ"מורד" או "שוליים", עדיין לובשים תלבושת אחידה של המעגל שלהם (אם יצא לכם לראות חבורת פאנקיסטים).

זהו העולם של המכנה המשותף הנמוך ביותר, של הצורך להשתייך בכל מחיר ושל התמכרות לתשומת לב.

הארכיטיפ הדומיננטי של הצ'אקרה הזאת הוא כמובן המאהב, במופעו הטוב, הארכיטיפ של הגיבור הזה מייצג חום, אינטנסיביות רגשית, חיבור לחיים באופן מלא, תשוקה, ויצירתיות, במצבי הצל הוא אובססיבי, מכור או פריג'די וחסום. קצת כמו מים רותחים של המאהב הלטיני, שעלול לרצוח מתוך קנאה או להתאבד מתוך אהבה נכזבת, או הפולניה, המייצגת מים קפואים, שתקפיא את ילדיה ובעלה בישימון רגשי.

בעולם האגדות סינדרלה מאוד מתאימה לצ'אקרה הזאת, דמות פסיווית וחולמנית שיוצאת מאלמוניות וזוכה בנסיך המקסים בזכות יופיה וקסם, היא איננה מצטיינת בשנינות של קוסם או אומץ ונחישות של לוחמת, היא נותנת ליד הגורל הטוב להוביל אותה ובכך היא מחזקת פנטזיה פסיבית האופיינית לצ'אקרה הזאת.

ארכיטיפ הפאם-פטאל, שייך מאוד לצד האפל של הצ'אקרה הזאת. האישה המשתמשת במיניותה כדי להשיג שליטה וערך, היא מפתה ומשיגה גברים רק כדי לשבור את ליבם ולהוכיח לעצמה שהיא יכולה, הסרט "שיקגו" מתאר יפה את הצד האפל של הצ'אקרה הזאת.

העיתונות "הצהובה", הכמיהה הלא-מרוסנת לפרסום בכל מחיר, המרדף אחרי תאוות הכיבוש, הזיוף הרגשי, הלחץ החברתי והצורך הנואש להיות "מיוחד" כמו כולם. מוצג נפלא (המים תמיד בגובה שווה, לכן יש תחושה של אפסיות והיעלמות בהמון, המייצרת צורך הישרדותי להיראות שונה ולהתבלט).

דמוקרטיה גם היא צורת ממשל של הצ'אקרה הזאת. כולם שווים בפני החוק, אין למעלה ולמטה, כל דעה נחשבת, וכל קול קובע באותה מידה, רק שבמציאות יש הבדל גדול בין דעה של אנשים ברמות השגה רוחנית או שכלית שונות. (עצה רפואית של דוקטור ושל נהג מונית אינן בהכרח בעלות משקל דומה) לכן, במידה רבה, זהו שלטון של שטחיות וריצוי ההמון. (לא שיש שיטה טובה יותר, נכון להיום)

גן העדן של הצ'אקרה הזאת היא הכוכבות או הסלביות.

עם זאת, זהו גן עדן מזויף. אלמנט המים (הנמוכים) הפכפך מאוד ולעולם לא ניתן למצוא בו יציבות.

דמויות כמו דודו טופז, מייקל ג'קסון, אלביס ובריטני ספירס ממש ממחישות זאת: דמויות נערצות, שזכו למעמד אלילי לכל דבר, נפלו למקומות חשוכים.

תחושת הערך בצ'אקרה הזאת מגיעה מבחוץ, מהחברה. קשה מאוד לבנות ממנה יסודות נפש בריאים.

האיסלאם מציע גן עדן כזה בעולם הבא, עם 70 בתולות, ארמון של שייח סעודי ומשרתים. מי שהגשימו את החלום הזה בחיים האלו, לא נראים בהכרח מאושרים.

משהו במבנה הצ'אקרה הזאת מיצר חוסר סיפוק תמידי ורעב תמידי לגירויים, שגדל ככל שאנו ממלאים אותם יותר.

קל להתמכר ל"היי" שהיא מייצרת, אבל איך שהוא, כמו בלשתות מים מציור על נייר, הזיוף הבסיסי שבצ'אקרה הזאת לעולם אינו מרווה. הצורך בריגוש מתמיד, הפחד משגרה ושעמום והבוגדנות הבסיסית של הצ'אקרה הזאת הרסה אלילים רבים.

בצד החיובי, זוהי צ'אקרה של חוויות אינטנסיביות, דמיון וריגוש. של אוכל טעים, סקס, כיף והנאה חברתית, של עסיסיות ותשוקה, של כישרון אומנותי וביטוי יצירתי, של אסתטיקה, יכולת התאמה לקבוצה ויכולת לחוש דופק חברתי.

יש משהו לא אותנטי ולא בוגר בצ'אקרה הזאת. המים משקפים דברים בלי להיות אותם, זאת צ'אקרה של פנטזיה, של אוהדי ספורט המזדהים עם אתלטים בכושר שיא, אך שותים בירות ובולסים פיצות מול המסך וסובלים מהשמנת יתר, של חנונים בתת משקל, המפעילים אווטארים של גיבורי על קשוחים במשחקי רשת וקוטלים מפלצות. של נערות החולמות להיות רקדניות וזמרות נוצצות, אבל לא יוצאות מהסמארטפון ומהרשת החברתית לשיעור אחד של ריקוד או שירה.

יש משהו עצל בצ'אקרה הזאת, כמו תנין השורץ במים ומחכה שהטרף יבוא אליו. חיפוש אחרי גלולת קסם, גלולת הרזיה, שתאפשר להמשיך לאכול ג'אנק בלי חשבון. להפוך למיליונר לוטו בין-לילה, להכיר את גבר חלומותייך בלי לצאת מהבית, או משפט הפתיחה הסודי שתמיד ישיג מהבחורה את מספר הטלפון שלה.

בימינו, מסע הצ'אקרה השנייה הוא המסע של הגבר המאותגר מינית, ההופך ל"אומן פיתוי". המסע של הרווקה הנצחית, שמוצאת את זיווגה בגיל 40, של הזמר השקוף הזוכה לתהילה בין-לילה, של הברווזה המכוערת שעוברת שינוי תדמית והופכת לברבורית מושכת ומחוזרת, של הדחויה שמתקבלת לחברה הגבוהה וכו'…

רוב הקומדיות הרומנטיות הן מסע הגיבור בצ'אקרה הזאת. חלום ההצלחה האמריקאי החדש, של חיי נוחות והצלחה חברתית. "כשהארי פגש את סאלי" הוא סיפור כמעט ארכיטיפי ברובד הזה. ישנן רמות עידון של הצ'אקרה הזאת. אנינות הטעם הצרפתית לעומת החוליגניות של אוהדי כדורגל אנגליים, הן דוגמאות לגסות או עידון בצ'אקרה הזאת.

אם מנהיג בצ'אקרת הבסיס הוא הגבר החזק או האישה הבריאה והמושכת, בצ'אקרה השנייה זה המנהיג הפופוליסטי, חלקלק הלשון, הנראה כמו ג'ורנאל ובעל קסם של איש מכירות.

מיניות בצ'אקרת הבסיס היא אינסטינקט גופני ופורקן יצרי, הרבעה. בצ'אקרה השניה מדובר באישור רגשי ובעונג. דורות של חיים בצל דתיות מגבילה הביאו לחסימה קולקטיבית, אשמה ובושה בצ'אקרה הזאת.

רבים עוברים את השיעור של קבלה עצמית, גופנית ורגשית, עונג ללא בושה, אהבה ללא בעלות ושליטה, אומץ להכיר בצורך בתשומת לב ובמגע ואומץ לבקש אותם.

הרבה בעיות באיברי המין, במיוחד אצל נשים, קשורות באשמה בקשר למיניות שלהן. מראה גופן, קבלה עצמית ואהבת הגוף הם חלק מריפוי הצ'אקרה הזו.