ועתה לצ'אקרה החשובה מכולן, מטרת המסע כולו – צ'אקרת הכתר.
צ'אקרת הכתר אינה צ׳אקרה כלל במובן הרגיל, אפילו לא ניתן לומר שהיא שייכת לכם, היא למעשה פיסת אלוהים שנמצאת בתוכנו.
לצ'אקרה הזאת 1000 עלי כותרת מה שלמעשה מייצג אין סוף מימדים וביטויים. היא למעשה בעצם התוכנית הארכיטקטונית של הבריאה, בה כל מה שיכול להתקיים קיים כאפשרות תודעתית.
עליי הכותרת האלו מייצגים את שאקטי, האנרגיה הקוסמית על כל גווניה, מימדיה, צורותיה והרבה מעבר לתפיסתו של בן האנוש, אפילו כל מימדי התודעה והאפשרויות של העין השלישית הם כמו נקודה חד מימדית לעומת המרחב האינסופי של הכתר. במרכזה קיימת נקודת הריק (ברכמה ננדה), המייצגת את שיווה (התודעה הטהורה) , את התודעה הטהורה, הריקות, הפוטנציאל האינסופי שטרם נולד, מה שמעבר לקיום ואי קיום.
הרצון השורשי – מהות צאקרת הכתר
הכתר לא סתם משמש כמטאפורה לצ'אקרה הזאת הזו, מהותה הוא הגילוי של הרצון האלוהי. בדומה לכתר מלכותי המיצג סמכות ריבונית, הצאקרה הזאת מבטאת את הרצון לקיום.
היא מקבילה בעץ החיים הקבלי לספירת הכתר (כתרו של אלופו של עולם), מהרצון הראשוני הזה נוצר הכל.
אין דבר העומד בפני הרצון
נראה לנו שאנו מבינים מהו רצון, למעשה רצון הוא דבר פרדוקסלי, מיסתורי ובסיסי מאוד.
אפילו צמחים ומיקרו אורגניזמים רוצים במובן פשוט מאוד של שימור עצמי, בריחה מסבל וחיפוש אחר עונג.
יש הטוענים שאפילו חומר דומם רוצה,( במובן של כוחות הטבע השונים).
אומרים שאין דבר העומד בפני הרצון, אבל הרצון עצמו הוא למעשה הדבר היחיד שאיננו עומד בפני עצמו, במילים אחרות קשה מאוד לקבוע מה נרצה, אם יכולנו לקבוע מה נרצה, היינו תמיד מאושרים כי היינו רוצים את מה שיש לנו, אבל אי אפשר באמצעות רצון לקבוע את מה שאנחנו רוצים, גם אי אפשר להפסיק לרצות.
אם לא היינו רוצים דבר היינו מאושרים אבל זה אינו אפשרי, לספק רצון גם אינו משחרר כי ברגע שהשגנו רצון מתגלה בתוכינו רצון חדש, לרוב גדול יותר.
זה נראה כמו מילכוד נורא, אבל רצון הוא גם הכלי שלנו לקבל מהיקום, במובן מסויים הוא כל מה שאנחנו, לכן נאמר בגמרא "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו״*. רצון הוא הכלי דרכו הבריאה מתחברת איתנו, כל מטרת הבריאה היא שנרצה כי בלי רצון לא נוכל להנות משפע הבריאה.
אבל כמובן יש מלכוד. בודהה אמר בצדק שתשוקה היא שורש הסבל.
הרצון האלוהי (לא אלוהים דתי אלא האחדות המחברת את כל המציאות) הוא להיטיב לנו ולכל הבריאה, הרצון שלנו בגלל בורות אינו מכוון להתחבר לאלוהי, אלה רק לכלים דרכם האלוהי מתבטא בעולם.

סיבת הסבל – היצמדות נבערת
הרצון הנצמד לאובייקטים המענגים בעולם למעשה מנתק אותנו מהמקור האלוהי, כך שהרצון בשורשו הוא הדרך לאושר והביטוי שלו הוא סיבת הסבל. הניתוק נוצר בגלל הופכיות צורה, כלומר שתי דברים בתדר מנוגד לא יוכלו להתחבר אחד לשני בלי שיווצר ניתוק מיידי.
בגישות מסוימות ההבנה הזאת הביאה להתנגדות לכל רצון, הנירוונה הבודיסטית במובן מסויים* היא מצב של העדר תשוקה מוחלט. אם זאת הגישה היהודית והבודהיסטית טנטרית תראה ברצון הנקי מבורות את המפתח לאושר.
הרצון צמיד גדל ומתפתח, התפתחות רוחנית היא התקדמות לאורך פירמידת רצונות הדומה לזאת של מאסלו* מרצונות הישרדותיים, חברתיים ורגשיים לרצון הגדול להיות נצחיים, אלוהיים, יודעי כל ומאושרים תמיד.
זהו תהליך אכזרי, ככל שהרצונות שלנו גדלים, הסבל גדל. עם זאת באופן פרדוקסלי גם פוטנציאל האושר הכרוי "כלי" גדל. כדוגמה מוזיקאי מקצועי יכול להנות מיצירה קלאסית יותר מאדם רגיל חסר חוש מוזיקלי, אבל גם יתכן וכל זיוף יכאיב לו יותר. ניתן לומר שהכלי שלו להנאה ממוזיקה גדול יותר, אבל כך גם תחושת הסבל גדולה יותר במקרה שהכלי לא יתמלא.
ככל שמלא יותר רצונות, כמות הרצונות תגדל.
בסוף נגיע לנקודה בה רצונינו יהיה אינסופי.
גם אם נזכה בכל המכוניות המהירות, בכל המאהבות היפיפיות, בכל הטיולים לחו"ל, בכל הכסף, בידע לא מוגבל, ואפילו בתהילה וחיי נצח גשמיים…זה לא ימלא אותנו.
כיצד לצאת מדיכאון? התשובה הרוחנית
המצב הזה שמביא לדיכאון עד אובדנות בעולם המערבי הוא מהלך מחושב של הבריאה.
לצעיר מערבי יש יותר אפשריות התענגות מלמלך בימי הביניים, אלכסנדר הגדול כמעט נהרג כדי לחוות לרגע חווית תעופה, מלכי אירופה שלחו משלחות מסביב לעולם כדי להשיג "מלח". הרבה מאיתנו הגענו לשלב מתקדם בפירמידת הצרכים הקרוי מימוש עצמי, בו רצונותינו גדולים מאוד.
באופן פארדוקסלי הדבר מביא ליותר דיכאון ואפילו אובדנות. הסיבה היא שבמצב בו רצונתינו גדולים מאוד שום דבר לא יכול למלא אותם מלבד חיבור ישיר למקור העונג. מי שמגיע למצב הזה יחווה ריקנות גדולה אם לא יגלה נתיב רוחני לחייו, הוא עלול להתמקר לסמים, עבודה או סקס, זאת כדי לטשטש את הכאב, כשגם זה מפסיק לעבוד הוא יכנס לדיכאון.
הדיכאון כמעט חיוני כדי להתחיל לחפש חיבור ישיר למקור האור ולא לביטויים המצומצמים שלו, החיפוש הזה אחר הדבר האחד המכיל את הכל הוא המאפיין של הגיבור בצ'אקרת הכתר.
למעשה גם הדרכים המהללות העדר תשוקה מעודדות את התשוקה הזאת. השאיפה הבודהיסטית לדוגמה לנירוונה אולי מדברת על שחרור מתשוקות, אבל היא בעצמה תשוקה גדולה מכל התשוקות יחד, תשוקה ל"אושר הגדול והנצחי".
כל התשוקות הם תשוקה רוחנית מוסוות, כל הרצונות הם הכמיהה לחזור לצאקרת הכתר
למעשה כל הרצונות שלנו באים בשורשם מהכתר אבל בגלל בורות נתפסים כתשוקות של הצ'אקרות הנמוכות יותר.
כל הרצונות הרגילים הם בסופו של דבר ביטוי מעוות של הרצון שלנו לחיבור תמידי עם האלוהי, העונג, הכוח והידע השלם, בשורשם הם תשוקות לשחרור.
כשהגענו לכתר, מקור הרצונות, סוף סוף אנו חופשיים מרצונות קטנים, שם סוף סוף נמצאת השלווה פשוט כי רצונות קטנים הם כמו לרדוף אחרי דמויות מוקרנות על מסך, צ'אקרת הכתר היא המקרן ורק שם האלוהות באמת נמצאת ללא צמצום.
למה הכול זה חיפוש אחרי אלוהים?
יש שיגידו שהכל עוסק בסקס, אבל סקס עצמו הוא חיפוש אחרי אלוהים, יש שיגידו שהכל הוא חיפוש אחרי עוצמה או ביטחון, אבל הכוח עצמו והביטחון עצמו הוא חיפוש אחרי אלוהים, יש שיגידו שמדובר בחיפוש אחרי ידע, גם זה חיפוש אחרי אלוהים.
יש שיגידו להפסיק את החיפוש בכלל, אין מה לחפש ואין מה למצוא, המשפט הזה נכון רק למי שהגיע לשלמות כמחפש, גם זה רצון להפסיק משהו.
בקבלה נאמר שבסוף הסוד הוא לחזור לרצון הראשוני, שהוא רצונו של הבורא להיטיב לכל הנבראים, מעבר לו יש את כמיהת הרצון הטהור להידבק בשורשו, הרצון של הרצון, זוהי עצם בחירתו של מרחב האפשרויות הלא מוגבל (הנקרא אלוהים) להתבטא ( כעונג, נוכחות וידיעה עצמית טהורה).
מסע צ'אקרת הכתר – המסע להיות אלוקי
בצ׳אקרה הזו כל רצונך הוא להוות את הבורא, אפילו הבנה או הידיעה אינה מספיקה יותר.
הארכיטיפ של הצ'אקרה הזו היא הנביא או המיסטיקן.
בצ׳אקרה זאת אין יותר עניין וסיפוק משום דבר זמני, אישי או יחסי, אנו רוצים את הכל, ולכן במובן מסויים איננו רוצים דבר, בצ'אקרה הזו באמת ובתמים תחושת הנפרדות והאחיזה ב"אני" ו"שלי" מתפוגגת, אנחנו הכל ואנחנו כלום.
החוויה הזאת נקראת לעיתים לא-דואלית. זאת משום שאפילו ההפרדה בין האובייקט והסובייקט ואיתה אשליית האינדיבידואל הנפרד נפסקת.
מסע צ'אקרת הכתר ושלושת סוגי המוות של האגו
מחפשים במדרגה הזאת נדירים, הסיבה היא שהעלייה לכתר זה למות במובן עמוק ורוחני.
למוות הזה 3 מרכיבים
1. מוות פסיכולוגי
האישיות היא מנעד מוגבל המקנה תחושות רצף ויציבות לרעיון האגו.
האישיות מגדירה כל הזמן את מה אני, ומה אני לא.*
עליה לכתר היא מוות של כל הזהויות האישיות, אני מבין שאני גם זה וגם זה, ולמעשה לא זה ולא זה, אני לא טוב ולא רע, לא נחמד ולא שלילי, וכל ה"אישיות" שלי היא המצאה זמנית, בדומה לבועת סבון שלרגע מייצרת גבול של פנים וחוץ, אני ואתה, טוב ורע.
אנו מגלים שאנו רק תבנית במשחק הקוסמי של האלה הגדולה, תבנית מתפתחת ומורכבת אבל בפרספקטיבה קוסמית רק בועת סבון.
צ'אקרת הכתר לא מאפשרת לתבנית הזאת לחשוב שהיא משהו מלבד תבנית, זאת חוויה מעוררת ענווה, מפחידה אך גם משחררת. אני מאבד את הזהות שלי וזה דומה לנפילה לתהום ללא קצה. לא כל אחד מוכן לחוות אותה.
2. מוות שמאני – החופש של שאקטי
אם זאת, בצד השני של התהום מתגלה לי שבגלל שהאישיות שלי היא שום דבר, אני למעשה משהו גדול בהרבה, האלה עצמה, הים האינסופי.
הבועה שהגדירה אותי אף אף פעם לא הייתה אמיתית, אני מבין שהאישיות היא מה שחסם אצלי פוטנציאל אינסופי של קיום.
כשעזבתי את גולם האישיות אני יכול להיות פרפר, דרקון, גל בים, הרוח הגדולה, וכל צורת תודעה בה אבחר, יש לי גמישות לא מוגבלת של ביטוי עצמי וגמישות לבטא את האלוהות באופנים מופלאים ומותאמים לכל מצב.
כמו החליל של קרישנה אני הופך לרקדן מושלם למנגינת היקום, אני הג'וקר בחפיסת קלפים, הקוסמוס יכול לבטא דרכי כמעט כל דבר ולהשתמש בי באופן המדויק לרצונו. גופי ושכלי הם מקדש לכוח הבריאה עצמה. אני מרגיש עצמי ככל הבריאה, כל העונג, החיות ומלאות של כל העולמות, הזמנים מימדי הקיום. זהו מות המגבלות והפרספקטיבה המצומצמת שהגדירה אותי בכל קיומי עד אותו רגע.
3. מוות יוגי – למות לתודעה הטהורה
מוות יוגי מגיע שאפילו ההזדהות עם היצירתיות הקוסמית נעלמת ואני חווה עצמי כתודעה טהורה,שדה נוכחות ומודעות לא מוגבל, פוטנציאל טהור, אין.
במצב הזה אני המראה עליה משתקף היקום כולו, אין לי פנים או אחור, אני לא שייך לזמן ולמרחב כל שהם, אני קיום פשוט, ידיעה שלמה, עונג נצחי ללא התחלה וסוף, מוות יוגי הוא מצב בו הכול עוצר, הזמן, האני, תחושת המרחב, העולם. המצב הזה שונה מהמצב הקודם כמו שמסך המחשב שונה מהפיקסלים המהבהבים עליו, אם בהתחלה הזדהיתי עם קבוצת פיקסלים או דמות הנראית כנמצאת בתנועה על המסך, עכשיו אני המסך עצמו, נפרדות או אחדות, קיום או אין, הם רק חוויה בתוכי ואני השורש, אני מה שמחוייב המציאות, אני מה שלא יכול לא להיות.
ברוך מי שלא התחיל, ברוך מי שהגיע, ארור מי שבאמצע (גורג'ייף)
בניגוד לשלווה החלקית של צ'אקרת הבסיס בה הרצונות הגדולים עדיין לא התפתחו, בצ'אקרת הכתר השלווה היא שלמה, לא מדובר בשלווה מתה, כמו שיש במצב בו אנו מותשים, אלא בשלווה מלאת חיים ומענגת בה כל הרצונות נוצרים ומתמלאים בשורשם,
לעיתים אנו מקנאים באנשים פשוטים שנראים מאושרים יותר, אולי הודים או משבטים באמזונס, אלו שלמעשה עדין בתודעת צ'אקרת הבסיס, הנעימה והפשוטה, בהזדהות עם הגוף. השאיפה הרומנטית לחזור לשם אינה נכונה. אצלם הגיהינום הגדול של רגש ומחשבה מורכבים עוד לא הגיע לביטוי מלא, בדומה לבעלי חיים. עם זאת הם יגיעו למקום שאתם, כי נאיביות מולידה שבירה, מורכבות וכאב. לא ניתן לחזור באמת לבסיס. אבל אם סיימתם את המסע והגעתם לכתר תמצאו פשטות שאינה נאיבית אלא נובעת ומקבלת הכול, דבר לא יכול לקלקל אותה יותר.
ארכיטיפ הגיבור בצ'אקרת הכתר
גיבורה של צ'אקרת הכתר הוא הנביא או המיסטיקן האמיתי.
אדם כזה שואף להשיג ולבטא את האלוהות באופן רציף, שלם ומתמיד.
זהו השואף הרוחני ה"אובססיבי". אדם שלא יעצור עד שישלים את מטרת הנשמה והקיום לאושר הגדול, הנצחי והקבוע.
גם כאן יש כמה רמות של שאיפה כזאת.
יש כאלו המחפשים גן עדן, או קיום נהדר אבל תחום בצורה, בזמן ומקום.
יש השואפים לנירוונה, או קיום נצחי ללא צורה, זמן ומקום (יש הקוראים לזה אי קיום).
ויש כאלו השואפים להארה שמשמעותה שהיא מעבר לקיום או אי קיום, מציאות בה כל היצורים מאושרים לגמרי בעולמו של השואף, והמודט נמצא גם בתוך וגם מחוץ לצורה, נהנה מידע אלוהי לא מוגבל, יכולת אינסופית, עונג טהור, ורצון מושלם להושיע את כל היצורים מחשכת הבורות. (הברואים לאחר תחיית המתים, או מי שהשיג את גוף הווג'רה בבודהיזם טיבטי).
מטפורת החלום – להתעורר או לא להתעורר, זאת השאלה
ניתן לראות את המציאות כחלום, יש השואפים ליצור חלום נהדר ומושלם, יש שרוצים פשוט להתעורר מהחלום, ויש כאלו השואפים להתעורר בחלום, כלומר להיות מודעים וחולמים גם יחד, וליצר חלום מושלם לעצמם ולכל הקיים בבריאה. נארג'ונה קרה לזה ריקות, והסביר שניתן למצוא נירוונה בסמסרה וסמסרה בנירוונה.
הדרך להארה, מצבי סאמדהי ופעילות בעולם
למעשה לעיתים מבלבלים את המסע בצ'אקרת הכתר לחיפוש אחר מצבי שיא של העלמות בתוך האין או האינסוף התודעתי, מצבים אלו קרויים לעיתים סאמדהי או ג'אנה.
אם זאת לא די לשואף במצבי שיא, מצבים כאלו באים והולכים, לעיתים הם אפילו מחזקים תחושת אגו ויוצרים חוסר איזון ותלישות. השואף האמיתי במסרות רבותת נע על שלשה צירים:
א. הוא שואף לחווית את האמת שמעבר לאשליה הקוסמית.
ב. הוא שואף לבטא אותה באופן קבוע גם ברמת האישיות,
ג. הוא שואף לחוות אותה כאדם שלם.
מצבי שיא
ללא חיבור לחוויה הנשגבת של הכתר, שום הישג רוחני לא יכול להישאר, פשוט כי בלי השגה ישירה מדובר באמונה, ואמונה תמיד פגיעה לספק. יהיו מצבים בהם האמונה תערער והגיבור יפול למצבי תודעה שלילים.
מדרגה רוחנית
כאן מדובר ביצירת חיבור והדהוד בן הטוהר ואחד שבכתר לאישיות,
בציר בן נרקיסיסטיות מוחלטת לבין מלאכיות המתרגל מתקדם בהדרגה, מפתח חמלה, בגרות רגשית, נדיבות, סבלנות, חוכמה, מוסריות ורצון כנה להיות כלי טוב לאלוהות בעולם
הצל
המתרגל מבין שחשוב כמה הוא שלם, המתרגל פועל לחבר עוד ועוד מהחלקים המודחקים שלו לשלם ולתקן אותם, אחרת נוצרת אישיות מפוצלת בה ככל שהצד המואר מקבל עומק ככה גם הצד המוצל מתעצם. ולבסוף נוצרת אישיות מפוצלת שלעיתים מחבלת בכל השאיפות אותן החלק המואר רוצה לממש, גורואים המפתים תלמידות או מועלים בכסף הם לרוב סימפטום של הזנחת חלקי צל.
צ'אקרת הכתר האם התחנה הסופית?
למעשה כל עץ החיים או עמוד הצ׳אקרות האישי מהווה רק אוקטבה אחת בפריזמת האור של הבריאה, יש אוקטבות דחוסות יותר של בעלי חיים, רוחות מעונות ואפילו שדים. ויש כאלה גבוהות יותר של מלאכים, אלים ומי יודע מה עוד*.
הסוף של רצף תדרים אחד הוא אולי רק פתיחה לרצף תדרים גבוה יותר.
המיסטיקן המואר שהגיע לכתר אולי רק מתחיל תהליך חדש בתוך ספירלה אינסופית כלפי מעלה.
גישות מסוימות באמת רואות את סיום המסע בצ'אקרת הכתר בו המתרגל נכנס לנירוונה ומפסיק כל צורה של קיום יחסי, יש כאלו הרואים את המסע כירידה חזרה לצאקרת הלב ולהפוך לבודיסטווה (מלאך) הפועל לרווחתם של כל הברואים ביודעו שהוא, הברואים ואפילו פעולתיו הם אשליה ה"ריקה" מקיום עצמי, ויש כאלה הרואים את סוף המסע בצ'אקרת הבסיס, בה ההארה המלאה מתרחשת ממש בתוך הגוף הגשמי הגס, כמו רעיון הגאולה ותחיית המתים היהודי.
יהיה סוף המסע אשר יהיה, המתרגל שהגיע לכתר לעולם לא יפול יותר לקיום סמסרי גס בו יאחז ללא שליטה במופע הלהטוטים האשלייתי.
יש פתגם זן שאומר שרק בודהה יכול באמת להנות מכוס תה, וזה נכון, בבריאה עצמה אין פגם, אלא בנתיה שלנו לאחוז ולהיצמד. ההצמדות הזאת יוצרת התנגדות תמידית למה שקיים, וזה מה שמייצר סבל. בצאקרת הכתר אין יותר התנגדות, אין יותר אשליה, אין יותר סבל
בשביל גיבור/ה שהשלים את מסע הכתר, מסע הייסורים נגמר ועתה, אולי בפעם הראשונה, אפשר להנות ולחגוג את פלא הבריאה במלואו.
הערות:
* "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", מסכת סוכה נ"ב, ע"א.
* נירוונה בודהיסטית על פי פילוספיית הסוטרות (טרוודה) היא העלמות מוחלטת של התשוקה, ולבסוף כיבוי הקיום הגופני-נפש באופן מוחלט.
* בודהה נשאל למה הנזירים שהצליחו להגיע להארה היו דווקא אלו עם תשוקה רוחנית גדולה ולא האדישים שנראו מההתחלה חסרי רצונות, הוא ענה שכדי לשלוף את הקוץ יש להשתמש בקוץ אחר. נכון שברגע שקוץ התשוקות הנמוכות יצא יש לשחרר גם את קוץ התשוקה הרוחנית, אבל לפני מדובר בטעות גדולה.
*צאקרת הכתר מקבילה לספירת הכתר בעץ החיים, ההקבלה היא אחת לאחת, על פי תאורים המופעים בספר יצירה, וטקסטים מאוחרים דוגמת תלמוד 10 הספירות.
*האישיות שומרת על טווח ביניים בין הנשגב והשפל, אבל אנחנו הכל!!! כשאני מזהה עצמי כאדם טוב, או נחמד, אני מבטל את כל חלקי הרעים, או הכועסים וזורק אותם מחוץ למרחב האישיות, כשאני אומר אני בן אדם, אני שולל את החלק המלאכי בי ואת החלק החייתי והמפלצתי.
*באבידמה קושה, התורה הבודהיסטית הגבוה מוזכרים 31 עולמות קיו
*מידע נוסף על הצאקרה, וזכות על תמונה מווקפדיה.*