צ'אקרת הלב – הקפיצה הגדולה משליטה לאהבה

הגיבור בצ'קרה הזאת אינו מסוג הגיבורים המחפש תהילה או ניצחון. הוא משרת של שליחות גדולה. דווקא בשל כך יש לו יכולת להצליח במקומות בהם חזקים ונועזים ממנו נכשלים.

בשר הטבעות, פרודרו מצליח להשמיד את טבעת התאווה לא בגלל היותו לוחם גדול, אלא דווקא בגלל היותו עניו וטהור בדרכו. אפילו ישויות חכמות ועוצמתיות ממנו לאין שיעור ,כמו גנדלף, לא היו יכולות לעשות את שעשה.

בצ'קרה הזאת ניתן להשיג דברים כנגד כל הסיכויים, פשוט כי זהו התפקיד הרוחני אליו נועדת ונבחרת. במובן מסוים, כל היקום עומד לעזרתך.

הצ'קרה הזאת קשורה במספר 12, המסמל את תודעת האחד והשלמות הקולקטיבית (שלמות אישית מיוצגת על ידי 10) 12 שבטי ישראל, 12 המזלות, ו- 12 שעות היממה, המייצגות שלמות בזמן.

מדובר בראיית השלמות בפרטים. הדבר היחיד שעדיין חסר לשלמות הרוחנית הוא 1 – ראיית השלמות שמעבר לפרטים, המיוצגת על ידי 13 (12+1). שני המספרים קיימים בצ'קרת הלב, כ- 12 עלי כותרת ונקודת המרכז*.

ז'אן דארק, לוחמת הלב, קיבלה להנהיג את צבאות צרפת בתור נערה בת 16 משולי החברה. נס השווה לכך שביבי יעניק את תפקיד הרמטכ"ל לנערה חולמנית מנתיבות. היא הביסה את אויבי צרפת וסיימה מאות שנים של תבוסה צבאית, עוד לפני שמלאו לה 20.

ישוע, גנדי והרצל שינו את העולם לא בזכות כסף, צבא או מעמד, אלא בזכות מוכנות לחיות אידיאל מסוים עד הסוף, ולתת דוגמה אישית. המוכנות להקרבה עצמית למען משהו גדול היא סממן של מסע הגיבור בצ'קרה הזאת. בצ'קרה השלישית, הסמוראי אולי ימות למען כבוד או תהילה, אבל בצ'קרה הזאת מדובר במוות רוחני.

האגו מוותר על עצמו למען האחד או למען האידיאל. למעשה, מוות פיזי, כמו של הקדושים הנוצרים, הרוגי מלכות ביהדות ולוחמי הרוח בבהווגיטה, אינו קשה יחסית. האתגר הוא מות האגו, הביטול של הגוף לנשמה, של הפרטי לכללי ושל הזמני לנצחי.

צ'קרה זו היא הקפיצה הראשונה מהאישיות לאלוהות והיא נקודת החיבור והמעבר ביניהן.

בצ'קרה הזאת, האהבה האישית של הפרט לפרטים אחרים ולאל, וכן האהבה העל-אישית של האל לפרטים נפגשות.

באופן פרדוקסלי, שתי המציאויות, של אהבת האינסוף האלוהי ושל אהבת האישיות המוגבלת, קיימות בה במקביל, וזהו, למעשה, הפלא הקרוי נשמה. הנשמה איננה איזה "חלק אגו" השייך לאישיות, ועלול להיות דבר שנאחזים בו ונצמדים אליו, אלא ה"אני" הראשוני, שהוא אינו מישהו או משהו, אבל עדיין קיים. מדובר בשורש הנפרדות, שאינו נפרד בעצמו. מחשבת ה"אני" הראשונית, שאינה משויכת עדיין לשום זהות ספציפית, כמו "אני" יפה, או "אני" בנאדם, אלא נשארת כ"אני" טהור, פתוח וחסר מגבלות. זהו הרוכסן, המחבר את התודעה האישית המצומצמת עם המימד העל אישיותי.

זוהי חוויה אישית וקוסמית כאחד, לה ערך רב במדיטציה ובתפילה. מנקודת הלב הזאת, תפילת החסיד "עולה לשמיים" ומנקודת ההתבוננת הזאת, המודט המתקדם קופץ מזהות אישית, הנשלטת על ידי רעיון ה"אני", למתבונן השורשי, לריקות ול"ככות" (SUCHNESS). (הנקודה הזאת קרויה לפעמים מושב התודעה או הלב הרוחני (חריד)).

המחשה למעבר הזה מודגמת בסרטים רבים בינהם "לב אמיץ" וגלדיאטור.

אם צ'קרת הלב היא המסע שלכם, אתם יצור נדיר בעולם הזה. אבל בימינו, אנשים בדרך הזאת רבים יותר. אנחנו חיים בעידן, בו תת המודע הקולקטיבי כולו עומד לעשות קפיצה למצב התודעה הזאת או להיכחד. באופן פרדוקסלי, התהליך הזה מגלה אנוכיות וכיעור אנושי, שלא נראו מעולם קודם. למעשה, בזכות השינוי הרוחני הקולקטיבי, יכול הכיעור הזה להתגלות, בדרכו להתנקות סופית.

אנשים במסע הלב חווים לרוב יותר סבל וקשיים מאשר במסעות קודמים, פשוט כי רק עכשיו יש להם יכולת לתקן טעויות ופגמים רוחניים, שהיו הורסים אותם בעבר. השלב הזה מטעה. לרוב הוא נראה, מנקודת מבט צרה, כמצב של צדיק ורע לו. אבל שלב הסבל הוא סופי, וכשהקרמה הרעה, שנצברה במסעות קודמים, בהם האישיות היתה דחוסה ואנוכית יותר תתכלה, כל היופי והחסד של אנרגיית הלב תוכל להתגלות, ואיש הלב יזכה בגן עדן ובמעין 'עולם הבא' עוד בחייו.

שעורי הלב הם שעורים כמו רק אהבה מביאה אהבה, או הגיבור שבגיבורים הוא זה שהופך אוייב לאוהב. אם זאת לא מדובר בלדקלם קלישאות אלא לחוות באופן עמוק וישיר את האמיתות האלו כחלק מנסיון החיים והבחירות שלנו.

אחד השיעורים הגדולים של הלב היא הסליחה, בצ'קרות הנמוכות יותר אין סליחה, יש אולי שיכחה, הפסקה זמנית של מאבק למטרות התארגנות, או פשרה מסיבות מעשיות אבל שחרור אמיתי של תשוקת נקם גם למי שהתאכזר ופגע בנו קיימת רק בצ'אקרה הזאת, לא כי אנו חלשים או פחדנים, אלא כי שנאה או רצון לנקם, אפילו לאדם אחד, מנתקת אותנו מחוכמת הלב ומאהבה, לאהבה אין מגבלות, ניסיון לצמצם אותה או לכוון אותה רק למי שמתאים פשוט מנתק אותה מאיתנו, וזה נזק גדול יותר ממה שאיזה אויב יכול לגרום לנו, במובן העמוק אנחנו אהבה. אין פגיעה גדולה יותר מלנתק אותנו משורשנו האמיתי.

נזיר הטיבטי נשאל מה היה הדבר המסוכן ביותר בכלא הסיני, הוא ענה משהו בסגנון "פעמיים הייתי בסכנה אמיתית לאבד את החמלה שלי לסינים, כל השאר היה שטויות…"

הוא הבין את השיעור של הסליחה.

מערכת יחסים בצ'קרת הלב היא מערכת יחסים של עליון ותחתון. לא במובן של נחות ונעלה, או חזק מול חלש, אלא במובן של ענווה וזיהוי הנשגב ממך, ואז חסד, המגיע מהנשגב למה שנמוך ממנו.

במערכת יחסים כזאת יש כבוד, אבל לא מהסוג שדורש שיצדיעו לו או יפתחו לו את הדלת, אלא מהסוג שמבקש שיזהו את הכישרון הייחודי ואת המתנה שלנו ויהיו מוכנים לקבל אותה.

בצ'אקרת הלב מגיעה המיניות לשיאה הגשמי. הזוג הופך לבשר אחד וחווה אחדות, שני גופים, המגלים שבשורשם הם נשמה אחת והוויה אחת, ומתוך זה חווים התרחבות והנמסות אל תוך תודעת האחד.