תסמונת המתחזה – למה אנחנו מרגישים הכי חסרי ביטחון בדברים אנו מוכשרים

עלינו להפסיק לברוח ולפגוש את הפחד, אולי אני מזויף, אולי אין לי מספיק תעודות והסמכות, ואולי אני לא מושלם

אבל זה המקום והזמן בו היקום מיקם אותי כדי שאהיה צינור לכישרון ויכולת מסויימת, ואת זה אני אעשה הכי טוב, אין לי זכות למנוע מהעולם את המתנה שאני, אפילו אם לא התאמצתי מספיק כדי להיות ראוי לה.

גם אם משהו, יאשים אותי אחר כך, ויעלו אותי על איזה מוקד, זה עדיין שווה את זה. ובכלל מה רע בזה שיזרקו עלי עגבניות, יש בספרד פסטיבל של מלחמת עגבניות (ראה תמונה) ונראה שאנשים נהנים בו.

אל תציג מקסם שווה ללקוחות שלך ספר להם למה באמת אתה יכול לעזור להם, ואם אינך מסוגל להציג להם זאת, לפחות לעצמך.

הצגת עצמך באופן שאינו מסתיר או מחניף תעזור לך לקבל את זה שאין לך רקורד מושלם, שאתה רק בנאדם ושעיקר הסיבה שבגללה אתה הכי טוב אינה כי בהכרח כי אתה בעל הסטטיסטיקות הטובות ביותר. מי בכלל קבע את הסטטיסטיקות האלו?!

לרוב אנשים שניסו למסד ולהגדיר משהו שקודם היה אינטואיטיבי, סובייקטיבי ומבוסס על החלפת אנרגיה עדינה בין אנשים.

חרדת המתחזה יושבת על אשליה שלאחרים יש באמת כוח וסמכות שלך אין. היא מציגה את המתחרים כנוצצים יותר, מבריקים יותר ומתאימים יותר.

חשוב לזכור שאנשים לומדים להתייחס אליך כמו שאתה מתייחס לעצמך. אם תסלח לעצמך על הפגמים והחולשות, גם הם יסלחו לך עליהם.

תתפלא, בניגוד לדעה המקובלת רוב מי שבשל לשינוי לא הולך אחרי ה"פוזה" או תעודות אלה מריח באופן רגשי אם יש לך את "מה שצריך" כדי לעזור לו. אפשר לאנשים האלו להגיע אליך. זכותם לבחור בך.

גם אם אתה לא תמיד בוחר בעצמך. הדבר נכון גם בתחום האינטימי, אם תספר למישהי ניסים ונפלאות על עצמך ויכולתך המינית, סביר שתרגיש מתחזה ברגע האמת, תופעה שתייצר חרדה שתגרום לכשל, עדיף להיות כנה ואמיתי, היא תבין. אותו הדבר נכון לנשים ואורגזמות.

מקצועיות היא דבר ממשי ולא הסכמה חברתית. נדמה לנו שהקריטריונים שקובעים אותה הם מוצקים וברורים. האמת היא שקריטריונים מקצועיים הם לעיתים ניסיון להגדיר משהו לא ניתן להגדרה כמו ניסיון חיים, כישרון ותפקיד רוחני.

לעיתים אנחנו באמת לא מספיק טובים ומקצועים במשהו ואז בהחלט עלינו לקבל ידע הכשרות ותעודות.

אבל להרבה תחומים כישרון, השכלה לא פורמלית, וניסיון חיים יותר חשובים.

לרוב נותני הסמכות יוצרים קריטריונים הקשורים למנגנוני השיווק שלהם. מי שבידיו הסמכות יכול "למכור" הכשרות, ולמזער תחרות.

לעיתים כמו במקרה של פסיכולוגיה יש מסלול הכשרה ארוך ומפרך, שרובו לא תורם ליצירת מטפל טוב אלה להגביל את מספר המטפלים בשוק, וליצור הילה של חשיבות, שאינה בהכרח מוצדקת. מסלול ההכשרה והכישורים הדרושים להצלחה בו כמעט הפוכים למה שדרוש כדי להיות מטפל טוב.

לימוד אקדמי מלחיץ ותחרותי ביותר כדי להתקבל לתואר מתקדם מייצר אנשים נירוטיים, מנותקים מעצמם, קשים, שכלתניים ומאוד ותחרותיים, בדיוק את ההפך ממה שדרוש לפסיכולוג טוב, כלומר שקט פנימי, חמלה, רגישות, מודעות עצמית והכלה. (אני מכיר כמה פסיכולוגים נהדרים הטוענים שהם כאלה למרות התואר ולא בזכותו).

הדבר נכון להרבה מאוד תחומים. בישראל רק לפסיכולוגים קליניים, רופאים ורופאי שיניים מותר לעסוק בהיפנוזה (אפילו בארה"ב הדרישות נמוכות יותר). הכישורים הדרושים להיות מהפנט טוב הם עולם פנימי וסובייקטיבי מפותח, היכרות עמוקה עם התודעה ויכולת להרגיש ולכוון מצבי טראנס.

אין אולי הכנה גרועה יותר מלמודי רפואה ורפואת שיניים כהכנה ללימודי היפנוזה!!!

הבינו שגם הגדולים ביותר הם רק בני אדם, וחלק ממי שיצר את הסמכות ופיתח את התחום סביר ולא היה מקבל תעודה לעסוק בו היום, אלו שהביאו את היוגה למערב דוגמת ויווקננדה, יוגננדה ושיוונדה לא היו מצליחים כמורי יוגה ברוב הסטודיואים בתל אביב. (סבלו מעודף משקל, וגמישות מוגבלת ביותר).

סביר שפרויד, מילטון אריקסון ויונג לא היו שורדים תואר ראשון בפסיכולוגיה בימינו בפקולטות שהם יצרו. חלקם הודחו מאקדמיות ונרדפו על ידי הממסד של זמנם.

גון לנון ופרדי מרקורי לא היו מתקבלים לרימון, שלום חנוך, ואריק אינשטיין היו מנופים בשלבים הראשונים של ל"דה וויס", סביר שבוב דילן לא היה מתקבל לשיר במסיבה ב"תיכון". סלביסטר סטלון ממש נזרק ממשרדיהם של סוכני שחקנים, והרשימה ארוכה.

הדבר נכון כמעט בכל תחום, גדולי הסמכות הרבנית כמו רבי אברהם אבולעפיה, הרמח"ל ורבי נחמן נרדפו על ידי הרבנים בני זמנם, והצגו כשרלטנים וספריהם לעיתים נשרפו (על ידי יהודים). נסרגדטה מהרג' הגורו המפורסם היה מוכר סיגריות, אקרט טולה ובירון קייטי בעיקר סבלו מדיכאון קליני וקבלו הכשרה "רוחנית" מינימלית לפני ה"הארה".

איינשטיין לא מצא עבודה ב"פיזיקה" ופיתח את רעיונותיו בעבודה פקידותית ב"משרד פטנטים".

גלילאו לא היה פיזיקאי, וקולומבוס היה בטוח שהגיע ל"הודו".

גם אם הקריטריונים בתחום שלך בסדר, תמיד יש יוצאים מהכלל, ואתה אולי אחד מהם.

במאמר שלי על כוח העל שלכם ציינתי שכוח העל שלכם בדרך כלל הוא "מתנה" משמיים, דרוש לעיתים ללטש ולפתח אותו, אבל הוא תמיד היה שם, כוח העל לרוב אינו קשור לדבר שלמדת, יתכן שתגלה שאתה צייר בעל ביטוי ורגישות עמוקים יותר מ"ציירים" מקצועיים, נגן שבאמת מסוגל להיכנס ללב או מטפל שיודע איך "לתקן" דברים עמוקים למרות שאין לך ד"ר בפסיכולוגיה. בגלל שכוח העל שלך אינן שלך. לעיתים "נבחרנו" להיות אלופים במשהו, דווקא כי אין לנו את כל ה"אישורים" החברתיים לכך. כל מי שפגש רופאים בחייו הרגיש את תיסמונת ה"רופא" שבטוח שאלוהים הוא הסגן שלו.

זה נכון להרבה מקצועות "בסטטוס" גבוה. גאווה נוטה לחסום כישרון או השראה אמיתית, פשוט כי "אלוהים" ואגו" לא יכולים לדור באותו מקום. כך ש"מתת אל" באה בחיים לעיתים דווקא במקום שקשה "לאגו" לנכס את ההישג. מי שיש לא סטטיסטיקות טובות הוא לא זה שבהכרח יצליח. דרוש משהו אחר, משהו פנימי, ואולי לך יש אותו. את הכישרון הזה צריך לגלות, להלן פוסט המסביר איך לגלות את כוח העל שלך.

כן, התשובה העמוקה כאן היא "אהבה עצמית".

כל עוד לא תדע לאהוב את עצמך, אתה תלוי בהערכת האחרים. הערכת האחרים לעולם לא תמלא אותך, היא משתנה ותלויה בהמון דברים לא רלוונטיים כמו אינטרסים, קנאה, ותחרות. תמיד יגיע הרגע בו תהיה מוכרח לסמוך על עצמך ועל תפיסת המציאות שלך. זה רגע מפחיד, כל הפחדים, ההתניות והקולות המקטינים ינסו לשכנע אותך לברוח להתקפל. אבל יש רגע בו תיהיה בשל להשליך את כל הפחדים לפח ולהוציא את "עצמך לאור" .

העולם כולו מחכה לרגע הזה! חלק מהעניין הוא החזרת הסמכות לקבוע ערך לעצמך. באימון באמצעות מסע הגיבור אחד הארכיטיפים החשובים הוא זה של "הילד הנבחר" שהופך להיות המלך.

המלך ארתור, דויד המלך, ושלמה הם דוגמאות לכך. המלך הוא החלק בתוכינו שמעיז לקחת אחריות על החיים ועל עצמו וליצור "ממלכה עצמאית" שאינה מותנה במניפולציות ערך של אחרים עלינו. החברה המערבית מנסה ל"הרוג" את המלך הפנימי שלנו, פשוט כי לאנשים ש"המלך הפנימי" שלהם בגלות קל יותר למכור שטויות. למאמר על העצמת המלך הפנימי לחץ כאן.