למה טיפול פסיכולוגי קליני לא נועד להיות יעיל

נראה שטיפול רגשי אלטרנטיבי, קואצ'ינג, וכו'… הם חלופה זולה ונחותה לטיפול פסיכולוגי קליני.

אחרי הכל, מה יכול להיות יותר טוב ממישהו שעבר מסלול של 6 שנים, הכולל אלפי שעות לימוד, עשרות מבחנים ועדות ותהליכים פדגוגיים וביקורת אקדמית? עם זאת במקרים מסויימים המלך הוא עירום…

***אזהרת קריאה*** – אינני טוען כי פסיכולוגים קליניים הם תמיד מטפלים לא טובים, יש פסיכולוגים שהם מטפלים מצוינים!!! אני טוען (וחלקם יודו בזה) שאלו שטובים, הם לרוב טובים, למרות ההכשרה ולא בזכותה, ושבכללי טיפול קונבנציונלי מתאים…לאנשים קונבנציונליים…אנשים שעוד לא התחילו תהליכי התעוררות רוחנית ומודעות עצמית רצינית.

קצת כמו ההבדל בין תעשיית התרופות, לרפואה טבעית, המטרה של תעשיית התרופות אינה בהכרח ריפוי אלא הקלה בסימפטומים והשארת המטופל לנצח נזקק ..ומשלם, רפואה טבעית במיטבה מדריכה לסגנון חיים מאוזן ושינוי גישה כללי הגורם לכך שלא נזדקק לתרופות.

נתחיל בזה שמקצוע הטיפול לא התחיל עם האקדמיה, מטפלי נפש היו קיימים מאז ומעולם ובכל מקום, החל מאנשי הרפואה באמזונס וכלה ברישים ההודיים, והכוהנות המטפלות של מצרים העתיקה.

תמיד היו שמאנים, הילרים וחכמי נפש, המושג תת-מודע הוזכר בטקסים בודהיסטים מלפני 2000 שנה, וגישות בודהיסטיות נחקרות ונלמדות היום בפקולטות הנחשבות ביותר.

מקצוע הטיפול הופיע לראשונה כמדע עם פרויד, מטרתו העיקרית של פרויד לא היתה יעילות טיפולית אלה שהפסיכולוגיה תתקבל באופן רשמי כמדע!

הוא הצליח אבל במחיר כבד.

כדי לעשות זאת הוא וויתר על גישות טיפוליות שהוכחו כאפקטיביות אבל לא התאימו למודל "המדעי" של תקופתו, והוא ביטל לחלוטין כל התייחסות אל המימד הרוחני/מיסטי בחוויה האנושית כדי שהמדע שפיתח יהיה דומה ככל האפשר למדע מדוייק.

במילים אחרות הוא יצר מתודה המרדדת את האדם לרמת מכונה, ואת הטיפול לתהליך אובייקטיבי ומכנסיטי, זאת למרות שידע שיש באדם יותר מזה. (הוא ידע על חוויה מיסטית (אוקיינית), אבל פחד ממנה)

כבר תלמידו הבכיר והאהוב ביותר, קארל יונג מרד בגישה של פרויד, הוא הציע מודל נפשי וטיפולי הכולל את רוח האדם, המימד העל-,אישיותי והרוחני, וצורות טיפול יעילות מאלו שפרויד הציע, פרויד סילק את יונג מהאקדמיה בבושת פנים ודחה את הגישה היונגיאנית כ"לא-מדעית", עד היום הוא כמעט ואינו נלמד. (בשנים האחרונות הוא זכה לעדנה בזרם הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית)

הרבה מיורשיו של פרויד לקחו את גישתו באופן קנאי, ובנאמנות דתית מנעו מגישות אחרות להתקבל ברוב המוסדות האקדמיים.

לאורך השנים היו הוגים רציניים מאוד שהציעו אלטרנטיבות רעיוניות וטיפוליות לגישה הזאת, החל מפסיכולוגיה הומניסטית (רוג'רס), פסיכולוגיה מבוססת גוף (רייך) וכלה בשיטות טיפול המבוססות על חיקוי ומידול של מטפלים אפקטיבים במיוחד, בלי בהכרח ליצור "תאוריה מדעית" מאחוריהן (NLP, היפנוזה אריקסוניאנית).

עם זאת הגישה הפרוידיאנית נשארה שלטת ואלייה נוספו גישות מתחום המחקר הביהביוריסטי וגישות אנליטיות כמו CBT.

*אגו טיפולי ומלכודת הרופא הכל יודע?*

המודל המרכזי לעיצוב תחום הטיפול הקליני היה המודל הרפואי, במודל הזה יש פער מעמדי עצום, הרופא הוא מומחה כל יודע והחולה הוא פחות או יותר חפץ חסר ישע, הצריך להתבטל לרופא הידען.

הריפוי קורה בגלל ההבחנה הנכונה והתרופות המתאימות בלי קשר "למצבו הפנימי של המטופל".

רופאים רבים מפתחים "אגו טיפולי" ענק, שעוזר להם להיות "סמכותיים" ולגרום לחולה להסכים לטיפול הנכון.

בטיפול רגשי המצב מאוד שונה, "אגו טיפולי" יכול להיות מכשול עצום, אף אחד לא מכיר את העולם הנפשי של המטופל כמוהו עצמו, התכלית פה אינה שהמטופל יבלע תרופה, אלא שירגיש מוכל, מוחזק, מובן ומחובר. עם זאת פסיכולוגים רבים מפתחים אגו טיפולי ענק, הרבה בגלל המסלול שעדין מעתיק את הדגם ה"רפואי" שהיום הוכח כלא יעיל אפילו במדע הרפואה עצמו.(לדוגמה פאטץ אדמס) מעניין שעובדים סוציאלים קליניים ומטפלים באומנות סובלים מהתופעה הזאת פחות.

רוב הבעיות הפסיכולוגיות נובעות מוויתור שעשינו כילדים על הסמכות הפנימית שלנו לקבוע מה אמתי, כדי לקבל אהבה ואישור.

מטפל סמכותי, שאינו מקבל את חוכמתו של המטופל, יגרום למטופל להעביר את הסמכות על עולמו מההורה הפוגעני אל הפסיכולוג, דבר מפתה מאוד כי אז המטופל לעולם לא יעיז להחליף אותו, הדבר הזה קורה הרבה יותר מידי, ויש המון מקרים בהם מטופלים נשארים שנים בטיפול בלי כמעט תוצאות, הן מדווחים על חרדה לעזוב את המטפלים שלהם, הרבה בגלל התופעה הזאת.

*מסלול ההכשרה האקדמי.- האם בית חרושת לציונים זה הדרך להכשיר מטפלים טובים?*

יכולת שינון. תחרותיות, ואובססיה נוורוטית להצלחה הן התכונות הדרושות כדי להשיג ציונים מספקים כדי להתקבל למסלול הנחשק של פסיכולוגיה הקלינית באוניברסיטה,

אבל כשמדובר בלהיות מטפל טוב, תכונות כמו החלה,אמפתיה, חמלה, מודעות עצמית, אינטואיציה, ובגרות רגשית הן התכונות החשובות, ולא יכולת לשנן ולפלוט תשובות תיאורטיות.

בעבר הכשרה להיות שמאן או איש רפואה היתה מסע חניכה והתבגרות.

במסע הזה המורה והתלמיד יצרו קשר רגשי עמוק, ותהליך העברת ידע היה חוויתי ורוחני.

התפתחותו הרגשית של המטפל היא קריטית, למעשה מטפל מאפשר למטופל לפגוש עצמו באותה מידה שהוא פגש את עצמו,

מסלול ההכשרה הפסיכולוגי, פשוט לא מפתח את העומק הרגשי הזה, ולעיתים אפילו חוסם אותו.

ידידה שלי, פסיכולוגית נחשבת שתרגלה פעם ראשונה מדיטציית ויפאסנה. סיפרה לי שזה הפך בשבילה את כל התפיסה על עולמה הפנימי.

10 ימים של התבוננות פנימית בשתיקה, היו יותר משמעותיות בשבילה מ 7 שנים של הכשרה אקדמית.

בואו נהיה כנים רוב האנשים מגיעים לפסיכולוגים כי זה נראה להם הכשרה שאפשר לסמוך עליה, ונשארים כי לא חושבים שיש אלטרנטיבה, אין אינטרס לפסיכולוג לטפל לך בבעיות מהר ומהשורש.

במטפורה לפצע, הרבה יותר משתלם לנקות את המוגלה ולהשאיר את הקליע בפנים, כך שהמטופל יחווה תחושת הקלה רגעית בלי להתרפא.

יש במרחב הטיפולי היום הרבה מאוד שיטות אפקטיביות לטיפול בפצעי ליבה וטראומות מורכבות החל מקונסטלציה משפחתית nlp,se,ifs וגישות טרנספרסונליות, השימוש בהם בעולם האקדמיה מוגבל מאוד, אחת הסיבות היא שהגישות האלו דורשות "אינטליגנציה רגשית ואינטואטיבית גבוהה" שמסלול ההכשרה האקדמית לא יודע תמיד לפתח.

בנוסף אם טיפול הופך ל"מדע", כל מה שבאמת מיצר "פלאים בקליניקה" עלול להחסם, טיפול אינו רק מדע אלא גם אומנות, מפגש אנושי, ומסע אינטואיטיבי ורוחני משותף אל העולם הסובייקטיבי.

הצורך להיות אובייקטיבי,מוכח ו"רציונלי" פשוט חוסם את הדבר הזה.

בנוסף שורש הבעיות נמצא בתת-המודע העמוק. שיחה טיפולית פשוט לא מגיעה לשם. ניתן להבין את כל הדפוסים ולדבר שנים בלי להזיז באמת משהו בפנים.

לדעתי היכולת לעלות למרחבי העל-מודע, ועם הכוחות הגדולים שנמצאים שם לפגוש את "הדרקונים המאימים של תת-המודע" הם מה שמיצר ניסים טיפוליים.

*האם התעלמות מהמימד הרוחני משפיעה על הטיפול?*.

המתודה המדעית מניחה שאנו "מכונות מקולקלות", הנחה כזאת יכולה להיות ממש הרסנית לאנשים שהקושי הנפשי שלהם הוא למעשה משבר רוחני מוסווה.

טיפול פסיכולוגי קונבנציונלי יכול לדרדר אותם ולנתק אותם מהעצמי האותנטי, במקרה חמור, במיוחד אם משלבים תרופות פסיכיאטריות, הוא יכול להיות ממש מכשול בהתפתחות של המטופל.

בנוסף טיפול פסיכולוגי עלול לראות בחוויות רוחניות "אשליות" או חלק מהבעיה,במקום להבין שחיבור למימד הרוחני הוא בדיוק מה שיכול להביא שינוי אמיתי וריפוי.

רק כשיש לנו גישה אל המקום הפנימי השלם והטהור ששום טראומה לא יכולה להרוס, יש לנו בסיס,לפגוש את האפלה הגדולה בתוכינו ולבנות את האישיות מחדש באופן מיטיב ובריא.

החזון הפסיכולוגי הקונבנציונלי הוא לייצר אנשים מתפקידים, החזון הזה מאוד מצומצם, בגישה טרנספרסונלית, אני רואה משבר רגשי כפוטנציאל גדילה ושיעור נשמה. שעור שאם ילמד כראוי יכול להפוך לכוח הגדול ביותר של המטופל, ולהביא את המטופל למקום טוב יותר מאיפה שהיה ללא הבעיה או הטראומה.לרוב בתוך הקללה הקשה ביותר יש גם את המתנה והעוצמה הגדולים, מטפול שמשלים את מסע הריפוי שלו הופך במקרים רבים למטפל ומנטור בעצמו, לאנשים שעוברים את המסלול אותו השלים.

הצורך להיות "מדעי" גובר באקדמיה על הצורך להיות יעיל, אינטואיטיבי, אנושי ופלאי.

זה יוצר לרוב גישה חסרת נשמה, דווקא במקום בו צריך נשמה יותר מהכול, לעיתים האקדמיה מעדיפה לטעות באופן מדוייק מאשר להיות צודקת בערך… ובתחום המיסטורי הזה של נפש האדם זה עלול להיות הרסני. כמובן שכשמדובר בהפרעות אישיות חמורות בהן למטופל אין ציללות או יכולת הבחנה, גישות קונבנציונליות הן לעיתים הדרך היחידה.

נמצא זמן רב בטיפול קונבנציונלי ולא מרגיש שמתקדם? רוצה להיות מטפל, ומרגיש שזה בדם שלך, אבל חושש שהמסלול האקדמי ארוך מידי או עלול "לאבד" את נשמתך בדרך, יש אלטרנטיבות המתאימות לאנשים כמוך, פנה אלי ליעוץ.

*הרחבה על טיפול טראנספרסונלי כאן

*סקירה של שיטות טיפול קונבנציונלי בלינק הזה