מה הפסדנו כשהפסקנו לייצג את הנשגב באופן קונקרטי, למה לדעת יונג איוב היה מוסרי יותר מאלוהים, מדוע חברות שבטיות הן פחות נברוטיות , ואיך זה קשור לתת המודע שלנו ולתורה החדשה שאמורה לתקן את העולם.
הקדמה – התפילה הקדושה שהייתה נחותה מלנסוע על אופניים
בת עין, תפילת שחרית, יום כיפור, 2023, בית כנסת גל עיני, החזן קורא במהירות וקהל גדול ממלמל בקול ענות חלושה, חסיד ותיק קם וצועק. כמה אנחנו בתוך הגלות, בתל אביב הילדים החילונים על האופניים מרגישים את החג יותר מפה…"
*מהו המחיר של מונותאיזם*
היום נראה שיש הסכמה בעולם המערבי ש"אמונה באל אחד" היא הדבר ההגיוני מבינה דתית, הפגאניזם של דרום אמריקה, או עובודת האלילים מהודו נתפסות כגישות פרימיטיביות ונחותות. (ואפילו מרושעות או כפרניות)
יונג הפסיכולוג הנודע טען אחרת, הוא התבונן בתרבויות פולתאיסטיות והשווה אותם לתרביות מונותאיסטיות והוא הבחין שבתרביות הפוליתאיסטיות האנשים פחות נרואטיים ויותר מאושרים (ואפילו רוחניים.)
הוא סבר שזה קשור בדרך שתת המודע שלנו מיצג את העצמי. (המימד הרוחני בנפש)
לדעתו הנפש האנושית זקוקה להרבה יותר עושר סימבולי ליצג את הנשגב ממה שדת מונואסטית מאפשרת.
יונג הכיר בתרומה שחשיבה מונותאיסטית הביאה לעולם ושאולי בלעדיה לא היינו מתקדמים לייצוג אוניברסלי ומופשט של ה"עצמי", אבל הצביע שהיא באה עם מחיר כבד, ולמעשה שהיא הרחיקה את האלוהי, וניתקה אותו ברמה הרגשית, דבר שיצר ריק וריקנות, אותו מלאה חומרנות ושכליות יתר, (תופעה שכנראה היתה גורם חשוב בהתפתחות החשיבה החילונית, המדעית ותנועת ההשכלה).
לדעתו החיבור הראשוני שלנו עם העצמי מתחיל בקשר הראשוני של תינוק עם מבוגרים. הנשגב עבור ילד קטן לובש צורות רבות דוגמת אבא, אמא, סבתא, דוד, דודה, אח גדול… וכו.
כל דמות בוגרת מייצרת עבור הילד פנים ייחודיים של האלוהות, פנים המציעות הזנה ייחודית במרחב התודעתי של הילד, לכן נאמר "שצריך שבט שלם כדי לגדל ילד בריא".(האלוהות המופשטת קשורה בשלב התינוקות והעוברות)*, זה אפילו חלחל ליהדות בטקסטים כמו שיר השירים בו האל הוא דוד, ומאהב.
לאן נעלמו האלים והמיתוסים?או למה הדלדלו המארכיטיפים של העצמי
האלוהות המונותאיסטית ויתרה על המיתוס ועל האלוהות כגיבור מואנש שבורא מציאות דרך סיפור חייו המיתי,. וכך יצרה מדבר רוחני-רגשי, ואלוהות שקשה להזדהות איתה, זה יצר תהום פעורה בין האלוהי המופשט ובין האדם, חלל ריק שבתרבויות פולתאיסטיות פעם מולא בעושר של אלים, אלות, מלאכים, ישויות, אנרגיות וכוחות טבע.
במילים אחרות האלוהות המופשטת אולי עזרה לפתח מימד פילוסופי רוחני טרנסצנדנטי אבל גרמה להזנחת המימדים קונקרטיים בדרך.
אם זאת האל היהודי-נוצרי אינו כוח מופשט של אהבה ואור, בדומה לאטמן המופשט ואינו דמות קסומה ופלאית הרוקד עם מאמיניו ומנגן בחליל כמו קרישנה ההודי, אלא קול זכרי, נוקשה, שמנחית חוקים מלמעלה, ומעניש בחומרה על הפרתם.
באופן מעשי התפיסה היהודית צמצמה את האלוהות לאבא קשוח הדורש ציות חיצוני, והעלימה את האם ואיתה את הרכות והדרישה לחיבור פנימי.(במקור לאל "יהוה" היתה בת זוג בשם אשרה, אם זאת היא הוחלפה ב"עם ישראל" וצומצמה ל"שכינה" המופעה בענות חלושה בשבת).
*איסור פסלים ותמונות*
הנוקשות הדתית בנוגע לשימוש בפסלים ותמונות טיפחה זלזול גורף ועמוק לדתות בהם יש פולחנים לפסלים, ויצר תחושת עליונות גורפת.
גרם ליהדות לאבד את היכולת לראות בפסלים ייצוגים סימבוליים לגיטימיים, בדיוק כמו ספר התורה לו משתחווים ביום כיפור, המזוזה אותה מנשקים, או הטלית והתפילים אותם מניחים, (כל אלה הם ייצוגים סימבוליים לדבר רוחני, או פנים שונות של העצמי.)
אולי זה היה שלב היסטורי חשוב בתקופה בה לא הבחינו בן האובייקט ובן הייצוג, ואולי זה התאים למיסטיקנים בעלי השגה ישירה באלוקות (בני ישראל אחרי מתן תורה) אבל לדעתי אף "עובד אלילים" באלפי השנים האחרונות לא חשב שהפסל הוא הדבר עצמו, (על פי קן ווילבר זה היה נכון בשלב הקרוh התקופה ה"מאגית").
.
יש סיפור ששמעתי מרב אמריקאי ידוע, על אחים מניו יורק, שאחד מהם היה חבד"ניק והשני הפך לנזיר ז'ן, פעם החבדניק ביקר את אחיו, ואז שאל כיצד הוא מסוגל לעשות פולחן לפסל, לאור החינוך היהודי שקיבל. הנזיר ענה שהפסל רק מיצג בשבילו את התודעה המוארת, החמלה והחוכמה. החבד"ניק שאל אם זה בסדר אם כך להשליך את הפסל מהחלון, הנזיר הסכים, אז הנזיר ביקש מהחבד"ניק להשליך את הסידור שלו מהחלון, החב"ניק סירב.
בימינו באמת אף מסורת רוחנית לא חושבת שהתמונה או הפסל הן האלוהות, בדיוק כמו שאף אחד לא חושב שהמזוזה או ספר תורה הן האלוהות, למעשה אם נעמיק בדתות המזרח נראה שהם הלכו הרבה יותר רחוק בהפשטת האל, הברהמן ההינדי או הריקות הבודהיסטית הם הרבה יותר מופשטים, אחדותיים ואוניברסליים מהאל המונותאיסתי, דווקא בדתות מונותאיסטיות בהן אין יצוג גרפי של האל, האל יותר מואנש מבחינה מנטלית, הוא כועס, מקנא, נלחם ובאופן מחשיד בוחר לאהוב ולהגן רק את בני הדת הספציפית שסוגדת לו ואף אחד אחר.
*מה הבעיה עם אל מושלם*
בנוסף אל טהור ומושלם מידי, אינו נותן מקום למימדי הצל האנושי, ומקשה ליצור קשר אינטימי בגובה העיניים עם האלוהות. קשר בו האלוהות יכולה להבין, לקבל ולתת לגיטימציה לחולשות אנושיות*.
דבר שמזכיר הורים נרקסיסטיים, שתמיד מציגים עצמם כמושלמים ורואים כל פקפוק בשלומתם ככפירה.
יונג טען שאל מושלם מידי שיש רק צורה אחת ליצג אותו ולעבוד אותו עלול ליצור דוגמטיות וקנאות, מי שבוחר ליצג את האל אחרת ממני הוא אוייב. ניתן לראות שמלחמות דת הם דבר מאוד מערבי, בהודו לא היו מלחמות דת אלימות, מלבד אלו שהביאו המוסלמים כמובן.
*גילוי הצל הפסיכולוגי הוא התרומה הגדולה ביותר של הפסיכולוגיה לרוחניות – קן וילבר*
בגישה היונגיאנית אולי הפגם הגדול בדתות מונותאיסטיות הוא חוסר מקום ל"צל".
ה"צל" הוא הפונקציה הנחותה בנפש, אותם חלקים מודחקים ומוכחשים, חלקים הנתפסים כשליליים כל כך,עד שאיננו יכולים להכיר בקיומם בתוכינו.
גישות מודרניות בסגנון הניו אייג, מעודדות קבלה עצמית רדיקלית. יש בזה הגיון, ווילבר טוען שאי אפשר לרפא או לעדן חלקים בתוכינו שאיננו מכירים בהם,זאת בניגוד לדתות מסורתיות המעודדות בושה, אשמה הכחשה והדחקה.
הכחשה שלהם לא מעלימה אותם, הם ימצאו את הזמן בו המודעות חלשה ואז יחטפו את התודעה ויצרו התנהגיות מזיקות, האגו, לא יקח אחריות או בעלות על ההתנהגיות האלו ולרוב הפוגע יאשים גורמים חיצוניים ואפילו את קורבנותיו. קל לראות איך דתות מונותאיסטיות משליחות את היצר על "אוייב" חיצוני ותמיג מיצרות מלחמות מול משהו חיצוני בעולם.
*מהי עבודה זרה*
הזרות הזאת מחלקי נפש מודחקים היא הבסיס לדבר הקרוי "עבודה זרה". עבודה זרה היא הכללה של חלקי הנפש המודחקים לכדי ארכיטיפ קוסמי קולקטיבי מאיים והשלכה שלהם על גורם חיצוני.
חרדי ידחיק את ה"חילוני" הפנימי בתוכו, ויראה בו מפלצת שכל מטרתה לפגוע בו ובאמונתו, אותה ייחס לקבוצה רחבה של אנשים, שלמרביתם אין שום כוונה כזאת.
*עבודה הזרה ככלי שליטה דתי*
חלק ממנגנוני השליטה הדתית המונותאיסטית היא לקחת חלקים טבעיים ובריאים בנפש ליצר כלפיהם בושה דתית, וכך להגדיל את הצל וליצור בתוכנו פיצול וחוויה נוורוטית.
זהו לדוגמה החטא הקדום של אכילת עץ הדעת, המיצג אשמה ובושה כלפי המיניות שלנו וכלפי המודעות העצמית והחשיבה הביקורתית (במיויד כשהי מכוונת מול אמונות דתיות).
הרבה מהברית הישנה מיצגת נרטיב בו בני האדם חוטאים בשל היותם מי שהם וזוכים לענישה קשה.
הדבר הראשון שקורה לבני אדם שקיבלו "בחירה חופשית" זה בושה, ואז גרוש מגן עדן.
נראה שבדתות האלו בני אדם נמצאים במבחן תמידי.
*עבודה זרה או רזי תורה*
ביהדות עבודה זרה היא העברה החמורה ביותר, לשם הבהרה,עבודת אלילים הם הפרדת הכוח השלם לכוחות קטנים, עבודת פסלים ותמונות היא עברה של הגשמת יתר של האל, עבודה זרה היא פולחן ישיר ומכוון של כוחות הרוע, או השטן. שהשטן המאיים ביותר הוא זה החושף את ההבטחה "השקרית" בדת, אמת קשה שעלולה להחריב את המערכת הדתית עצמה.
הכינוי של השטן ביהדות הוא "סטרא אחרא" שמשמעותו "צד אחר","אל אחר".
בנצרות השטן מיוצג כשילוב של אלי הטבע דיוניסוס ופאן, זה מראה את הנסיון הנוצרי להתכחש לטבע ולהציג דתות שסגדו לאלוהי הטבע באור מפלצתי.(למעשה ביטוי של הפיכת הצד הטבעי בגוף לצל).
באסלאם התכונות המייצגות את אלוהים זה גדלות ושליטה, כוח וכבוד, האל נברא בתמותו ובצלמו של הגבר המוסלמי הפטריארכלי, הדבר המפחיד ביותר בדת הזאת היא לאבד שטח (להקטין את שליטת אלאה) להיתפס כחלש ולחוות השפלה. השטן המוסלמי המגולם כארה"ב וישראל, הם דמוניזציה של "חופש" ולמעשה הפחד מאובדן השליטה של גברים זקנים על החברה המוסלמית.
הקבלה היהודית התחילה כתנועת מחאה לדתיות הנוקשה, סתרי תורה "סותרים את התורה", ויש פה ניסיון להכניס "אלילות" במובן החיובי לתוך הדת היהודית. מהחשיבה הקבלית יצאו זרמים שהיהדות הממוסדת רדפה, כמו השבתאות וזרמים שלבסוף קבלה בהדרגה כמו קבלת הא"רי והחסידות. תנועות שעודדו יצוג מגוון יותר של האלוהי וקשר ישיר איתו.
והוצגו על ידי מתנגדיהם כ"כנסיה יהודית".
*אז מה הדבר הנכון, איך דת. שלימה צריכה להראות?*
הדבר הנכון שאולי יהיה "התורה החדשה" שיביא משיח, היא תורה שעונה לכל רבדי הנפש, תורה בה יש יצוג לרובד הפסיכולוגי, לרובד הרוחני הקונקרטי, המופשט, והלא דואלי של העצמי.
בתורה הזאת יהיה מקום גם לרובד הצילי באלוקות.
דת כזאת תאפשר מדרגות התפתחות לפי המקום בו המאמין נמצא, ולא נוסחה אחת לכולם, היא תהיה מאין סולם יעקב אמיתי, שאפשר לעלות בו אל הנשגב אבל גם לרדת בו עם האור ולחבר אותו למוחשי ולצילי.(בסולם יעקב גם עולים וגם יורדים)
דת שתשלב עומק פסיכולוגי ואינטלקטואלי והגות עם העוצמה , האקסטזה והתשוקה הקיימים בפולחנים פאגניים ודתות בהם לנקבי באלוהות יש משקל גדול יותר.
האם דבר כזה אפשרי?
ישנה מסורת כזאת בכדור הארץ שמצליחה לדעתי והיא מסורת הטנטרה המסורת הזאת הינה קשת רחבה מאוד של תרגולים, והיא חוצה דתות, גבולות ותרביות, הניואייג הנגיש אותה באופן חלקי אבל מטע מאוד, עם זאת המסורת הזאת מציעה ידע אזוטרי המתחיל מתרגולים גופניים, שליטה בנשימה, בניית ריכוז, פתיחה שיטתית של מרכזי האנרגיה, ועד מדיטציות המייצרות חיבור והתרחובת לפנים הנקביות של האלוהות, ולמימד הזכרי, לאנרגיה ולתודעה. אולי הדבר המרכזי שחסר, אותי משלימה הפסיכולגיה, זה עבודה רצינית במישור הרגשי פסיכולוגי.
יונג היה הראשון שניסה לחבר את כל העולמות האלו, ונתן השראה לפסיכולוגיה האינטגרלית של קן וילבר, וכן לשיטות מבוססות בודהיזם כמו אקומי וrcs נותנות על זה מענה, רבנים חשובים כמו הרב יצחק גינזבורג, מיכאל אבולפיה ואחרים עשו חיבורים איכוציים בין חסידות לפסיכולגיה
עוד בספריה של אשור בן נפל מלך בבל, מלפני 3000 שנה, נמצא תרשים של עץ הספירות ולידו גם דמויות אלוהיות המיצגות את ה"אישיות" של הספירה, זה נכון גם בטקסטים יוגיים, בהם לצד תיאור מופשט של הצ'אקרות יש גם תיאור שלהם כאישיות ארכיטיפית.
כך שמפות נפש המחברות בן המופשט וקונקרטי קיימות אלפי שנים.
עכשיו הזמן ליצור מפה מלאה, כי זה בעיני כמו מדרגות, אם מורידים חלק מהן, לא מגיעים ישר לקומה העליונה, אלא נתקעים ואפילו מדרדרים.
במילים אחרות כל חלקי הפאזל כבר נמצאים לפנינו, עכשיו צריך לאסוף אותם ולהרכיב מהם דבר שלם, מסודר וקוהרנטי.
הערות:
*בפנתאונים אלילים האלים השונים הם בעלי פגמים וחולשות. על פי יונג זה נותן לגיטימציה להולכים בהם, להכיר בחולשות של עצמם ומיצר קשר עם מימד הצל בנפש.
*אצל תינוקות, כל חלק של האם, מייצג פאן של האלוהות, אלא שבשלב הזה התפיסה של התינוק היא מופשטת, על פי גרוף, שם נוצרות התבניות לתפיסת האלוהות, הרחם מיצג את תחושת האחדות חסרת הצורה והלא דואלית שמסטיקנים מחפשים, בעוד שהשד מייצג את האלוהות המופשטת אבל הדואלית, שהיא למעשה הכמיהה לגן עדן. (הילד כבר מופרד מהאם אך כל צרכיו מתמלאים באופן מלא במצב ההנקה)
*בפרשת יתרו הדיבר הראשונה "היא אנוכי השם. ולא יהיה לך אלים אחרים על פני" ואז יש רשימה ארוכה של ייצוגים שאסור להשתמש בהם, אם זאת לא נאמר איך כן מותר, דבר שאולי היה הגיוני בשיאה של חוויה מטאפיזית, אבל מה על היום שאחרי…
*הדתות המונותאיסטיות הרגישו את הצורך הזה והאנישו את האל כ"אדוני-איש מלחמה", או "מלך היושב על כסא הרחמים", לדעתי הדבר הזה פגע בשלמותו הטרנסנדנטית של האל ומצד שני לא מילא באמת את הריק הרגשי.
*לאן נעלמו האלות הוא שם של הרצאה של הפסיכולוג היונגיאני מיכה אנקורי.
מהדתות המונותאיסטיות הנצרות הלכה הכי רחוק בייצוג קונקרטי של האל. בצורת אב, הבן ורוח הקודש, וכן ישוע התינוק, הבוגר, ואמא מרי.(כולם סמלים של העצמי), זה פיתח את זרם הדווקות בנצרות חזק יותר מאשר ביהדות, ובאיסלם. עם זאת בגלל זה היהדות אינה רואה בנצרות דת מונותאיסטית, בניגוד לאסלם, יש לזה השלכות קשות כשמדובר בהמרה דתית בכפיה.
*האנרגיה של הבורא שלפעמים מתיחסים אליה כנקבה, היא האנרגיה של צמצום והקיום המעגלי בימי השבוע הרגילים הקרויה גם נחש עקלטון (הולם בטנטרה את האלה בירווי) ושל הרמוניה ומנוחה בשבת וקרויה גם נחש בריח (הולם בטנטרה את סונדרי)
*כשהחלה החסידות ואיתה ניסיון לקרב את האל, ולהעניק לו פרצוף אנושי יותר, החסידים הואשמו שהם יוצרים "כנסיה יהודית" ונאמר עליהם ש" הם שילשו ואתה העשרתם".
חסידים מאוחרים ובהם רבי נחמן הביאו את תורת ההתבודדות בה הדווק מחפש מגע ישיר עם אלוהים, חסיד מצוי קורא לאל טאטא (אבא בידיש) ושואף ליחוד איתו, בעוד שרבי זושא מאניפולי התעקש לקרוא לאל "אמא". אם זאת הפחד מעבודת אלילים לא איפשר לעבודה כזאת להגיע לתפוצה רחבה.
*אחר מוצג כמשהו זר, ולא האלוהים שפגשת בסיני
הכוח הזה הופיע כ"אייל אחר" בעקדת יצחק, שנעקד במקום יצחק.
*זרות היה הפחד הגדול ביותר בחברה שבטית המבוססת על שייכות. הפושע הגדול של היהדות היה רב מקובל קדוש בשם אלישע בן אבויה, הרב הזה איבד אמון בהבטחות הדתיות והפסיק לקיים מצוות,הוא קיבל את הכינוי "אחר". זהו הפחד הגדול של דת, שיראו את השקר, ואת הבטחת השווה שלה ואז היא תתמוטט. אל אחר הוא כוח הצל, האמת שהדת לא מוכנה לראות בעצמה. במקרה של אלישה בן אבויה, הוא הוכיח שההבטחות המופיעות בתורה לא מתקיימות, יש שתי מצוות המבטיחות אריכות ימים, כיבוד הורים ושילוח הקן, ילד שעשה שילוח הקן בהוראת אביו, מת בנפילה מהעץ, וזה הוביל אותו בנטיב כפירה, הוא גם עלה למימד הרוחני וגילה שיש שתי רשויות, שהמלאך מטטרון הוא בעל מעמד של אל.
*הפסוק "ועתה ידעת ש "יהוה" הוא ה"אלוהים"" נראה טריוויאלי, אם את בקבלה רואים את "אלוהים" ככוחות הטבע, הנראים אקראיים. זאת בניגוד ל"יהוה" שמיצג חסד ניסי והשגחה גלויה, הכוונה הקבלית היא שבזמן הגאולה, יתגלה שגם האקראיות, והעיוורון לכאורה של הטבע היה "השגה נסתרת" ושכל ה"אלילים" או כוחות הפירוד היו מסכה של הבורא, שהוא בעצם כל האלילים, דבר הנולם את תפיסתו של יונג.
*יוגננדה פרמהנסה היוגי המפורסם, כתב בספרו "ביוגרפיה של יוגי" שבזמן מסויים עסק בתרגול רוחני גבוה, וחווה השגות עמוקות של האלוהות המופשטת, אם זאת הוא זלזל בפולחן אלילי לשיווה. ואז נענש, ואלוהים הראה לו שזה נחוץ לאנשים בשלב התפתחות אחר, ואסור לזלזל בזה .
*אולי ספרו המעניין ביותר של יונג בנושא דת הוא ספרו תשובה לאיוב, בספר יונג מציג את האל המקראי כמנוקר לסבל האנושי, ובכך את איוב כ"נעלה עליו מוסרית", לדעתו, התהליך שאיוב עבר, אפשר ריכוך של המתח בין הרצון האנושי והרצון האלוהי, מה שאיפשר בשלב מאוחר יותר את הנצרות, בה האל מתנסה בסבל האנושי ומפתח סלחנות וחמלה כלפי האנושות. יונג לא חשב שהאלוהות הטהורה צריכה להתפתח, אבל ארכיטיפ האל כהורה לאנושות בתודעה הקולקטיבית כן התפתח בהדרגה, ויש תנודה בהבנת סגנון ההורות שלו, מעל נוקם ונותר, אל קנאי הפוקד אבות על בנים, לאל רך וחומל יותר, סבלני והוגן, שאינו דוגל באבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה אלה באיש איש לפי ערכו יגמל, זהו תהליך הדרגתי של ריסון עצמי, וריכוך, ששיאו בהולדת הנצרות, אם זאת כבר בתקופת הסנדרין, הכנסת הגדולה הפכה לכוח מרכך להוראות הקשות שבתורה, ויש שאמרו שסנדרין שהוציא בדורה אדם אחד להורג נקראה "אכזרית".
