כיצד להשתחרר מהשפעה רעילה של הורינו.

7 האסטרטגיות המרכזיות בהם הורים מתמרנים את ילדיהם ומשמרים דפוסים של הקטנה ומניפולציה, ואיך להשתחרר מהם וכיצד למלא את החסך של אהבה הורית באופן מתוקן.
האם כל פגישה עם ההורים מורידה אותך? מרגישים שחוזרים על ה”סיפור המשפחתי” עם בני הזוג?

מערכת היחסים עם ההורים – התוכנה לכל החיים

מערכת היחסים המשמעותית ביותר שלנו בחיינו היא ללא ספק זאת שיש לנו עם הורינו. הם המורים הראשונים שלנו, המגנים שלנו, ובמובנים רבים המתכנתים שלנו, דרכם ומהם אנו מקבלים את נקודות ההשקפה והאמונות שיעצבו את חיינו, הדרך בה גודלנו ומודל הזוגיות שחווינו מעצבים באופן עמוק את מה שאנחנו תופסים כקשר “אמיתי”.
אם מערכות היחסים עם הורינו היו בריאות, נגדל עם תחושת ערך, והקשר איתם ימשיך ללוות ולתמוך בנו בשלב הבגרות. לאט לאט מקשר מיתולוגי בו הם סוג של אלים, המספקים לנו חוכמה, הגנה והזנה, הקשר הופך לחברות מאוזנת המלווה בכבוד והכרת תודה.
לעיתים הדברים משתבשים. הורינו שנשאו בעצמם פצעים, גדלו בעולם הולך ומנוכר. הם חוו טראומות קולקטיביות ואישיות. כתוצאה הם לא היו מסוגלים לגדל אותנו בדרך מטיבה.
בנוסף המודרנה על כל ברכותיה גרמה לאובדן הפשוטות ולניתוק של נשים מהאינסטינקטים האימהיים הטבעיים, הנשים המשוחררות הפכו לנשים “מנותקות” מהטבע, מהגוף והיכולת הטבעית להיות אימהות מזינות, רגישות וחמות לילדיהם. דבר שיצר דורות שלמים של חסכי ילדות.
חלקם הם דור שלישי או רביעי לפתולוגיה משפחתית. ללא עבודת ריפוי הם העצימו את ה”פגמים” שחוו בילדות שלהם והעבירו אותם הלאה.

היפוך תפקידים – תסמונת ההורה הנזקק

לעיתים הם יצרו היפוך תפקידים בו הם ציפו מאיתנו כילדים למלא את החסך שלהם והצורך להיות במרכז, לעיתים הם רצו לשמור אותנו לנצח כילדים, כדי לשמר את הבדלי המעמד ותחושת הכוח, לעיתים הם יצרו תלות כדי להגן על עצמם מנטישה, לעיתים הם ראו בנו מקום בטוח לפרוק זעם כלפי העולם, ולעיתים הם “קלקלו” אותנו באמצעות נתינה חומרית כדי לפצות על חוסר היכולת לתת לנו זמן איכות ואהבה מזינה.
מרדף ההצלחה והקריירה שם אותנו בעדיפות שניה והפך גידול ילדים וממתנה ואומנות קדושה לתחביב או חובה שעושים באופן מינימלי כי חייבים.
הרבה פעמים בגיל ההתבגרות ואחריו, התחלנו לחפש תשובות לבעיות העיקשות והחוזרות שלנו, ומצאנו ששורשם בילדות, הורינו לרוב גדלו בדור בו לא הייתה נגישות לעבודת מודעות רוחנית ופסיכולוגית כמו שיש היום, והם השקיעו מעט בריפוי הפצע האישי. מה שלעיתים מקשה עליהם להבין מה הם עשו לנו.
גם לאחר ההתבגרות מערכות היחסים איתם נשארו “במקפיא”, והפכו למעין דינמיקת יחסים דינוזאורית מעידן אחר.
הדינמיקה הזאת עלולה להמשיך לשאוב מאיתנו כוח ולהוציא לנו את האוויר מהמפרשים, היא גם עלולה להגביר את ההשפעה של תוכנות הילדות על מי שאנחנו ביחסינו מול בני זוג וצאצאים.
אני אציג עכשיו את האסטרטגיות בהם הורים משפיעים עלינו מבוגרים, איך לנטרל אותם, לנתק אותם ולייצר דיאלוג וחיבור בוגר עם הורינו.

הורות וקארמה

אם בדורות הקודמים הינו חשופים לרעב ומלחמות כדרך בה שרפנו קארמה, בדור שלנו הורות פגומה היא דרך מרכזית. לעיתים כשמדובר בילדים רוחניים במיוחד יש ל”כוחות האופל” אינטרס מיוחד להשפיע על הורה, והם יפעילו חזק את הנגעים הרוחנים שלו כדי לפגוע בילד, כך שיקדיש את רוב חייו בריפוי עצמי, במקום בריפוי העולם.
חלקנו עדיין אחוזים ב”אין כמו אהבת אם” כי זכינו באמת באמא טובה, וחלקינו פשוט מהכחשה לסבל והסירוס שעברנו, כי ה”הורים” הם חלק מהזהות והערך העצמי.
זהו מצב מסוכן, רוב הסיכויים שללא מודעות לצד השלילי שבהורות שחווינו, נעביר זאת לילדינו. כך יבצר “באג” משוכפל שימשיך ליצר כאב דור אחרי דור.
לא תמיד הורות פתולוגית תתבטא על כל הילדים, ההורה עלול להשליך חלק אפל מעצמו על ילד אחד וחלק מואר באישיותו על חלק אחר, הכרתי בחורה שאחותה הגדולה סבלה התעללות נוראית מהאב, בעוד שהוא מעולם לא העז לגעת בה, כשהאב היה נכנס להתלהמות מול האחות, היא היתה נעמדת ביניהם והוא לא היה מתקרב.

 להקריב את הילדים לשדים

לחלק ממכם קשה לתפוס איך הורים יכולים לגלות אכזריות לילדיהם, הדבר האהוב והיקר ביותר.
עוד בימי קדם היה קיים מנהג של הקרבת הילדים לשדים (היה מאוד פופולרי בארץ כנען), אולי אתם יכולים לראות זאת כמעשה פרימיטיבי, אבל ביולוגיית האהבה לא השתנתה כמעט ב 2000 שנה, הרעיון בהקרבת ילדים לשדים היה שתמורת הדבר היקר כל כך ההורה היה מקבל משהו שהוא רצה, לעיתים ניצחון במלחמה (יפתח הגלעדי ספר מלכים) או מילוי תשוקה חזקה.
בדורינו הקרבת ילד אינה משהו שמתבצע על מזבח או הר המוריה, אלה אם הורה מכור לצורך רגשי פתולוגי, כמו ביטחון, שליטה, או כבוד, ה”שטן” יבטיח לו את מילוי הצורך הזה באמצעות הקרבת ה”ילד”.

הורות כמבחן רוחני – הקפיצה הפוטנציאלית מאנוכיות לאלטרואיזם

הוא יקבל לידיו יצור אנושי קל לעיצוב, בוטח ולגמרי בשליטתו, אם בעמקי ליבו הוא נרקסיסט המכור למילוי תאווה, זאת ההזדמנות המושלמת למלא את התאווה ולבצע את “הפשע המושלם”, הילד ידחיק, העולם יתעלם או לא ידע, והוא יקבל משהו שמתוכנת למילוי צרכי ה”צל” שלו.
כמובן שהקרמה נוראית, הילד יצולק לכל חייו והנזק יהיה עצום. חשוב להבין שהילד אינו של ההורה, הוא הושאל להורה כזכות גדולה, כדי שיוכל להשתתף עם האל עצמו במלכת הבריאה ולזכות בזכות של לגדל נשמה אל האור, בגידה כזאת באמון האלוקי והחברתי משולה ממש ל”הקרבת הילד לשדים”, זה יותר נפוץ היום ממה שהטקס המזעזע הזה היה נפוץ בימי קדם.

באילו אסטרטגיות הורים ממשיכים לנהל מערכות יחסים לא בוגרות ורעילות עם ילדיהם גם בבגרות?

בכללי קשה לנו לראות בהורים שלנו כוח פוגעני, כולנו היינו רוצים לראות את מושג ההורות כמשהו טהור ונאצל, ואהבה הורית כמשהו מופלא אבל האמת היא שהורים רבים מסתתרים מאחורי ה”אהבה” ההורית ככלי לפיצוי וניצול רגשי של ילדיהם, הקורבנות ה”נוחים” ביותר, במיוחד אם זה מה שהוריהם עשו להם, זה אפילו מרגיש להם טבעי ו”נכון” לעשות.
יש תחושה שמותר להם להשתמש בנו כי הם “עשו אותנו”, אנחנו מעין רכוש.
אפילו מערכת החוק כמעט חסרת שיניים ובחצי התכחשות לתופעה, חוסר המוכנות להכניס בקרה לתוך “התא המשפחתי הקדוש”, וחוסר הצורך בהכשרה או רישיון לתפקיד המורכב והאחראי ביותר בעולם, מאפשר להורים רבים להיות “פושעים שלא שברו שום חוק” (ניק קייב), והופכים את המשפחה למקום “מאוד מסוכן לגדל בו ילדים”, (בדומה לדמקרוטיה, נאדר אלטרנטיבה טובה יותר).

הסירוס ההורי

להורה שליטה גדולה על עולמו של הילד, כשמדובר בנרקיסיסט, יהיה רגע בו ההורה יבהיר לילד שאם לא יבטל לגמרי על תחושת הערך העצמי וסמכותו לקבוע מה טוב לו (ואיך נכון להתיחס אליו) ההורה יגרום לו כמות של סבל שהוא לא יוכל לעמוד בה.(דרך זעם, רדיפה או ניקור).
בדומה לאילוף סוס, השבירה הזאת הורסת לנצח את תחושת הילד כישות בעל ערך עצמי ה”מולכת” בעולמו הפנימי ולמעשה מיצרת “נפש עבד”.
זהו סוג של גניבת נשמה ויצירת זומבי, הילד מאותו רגע יהיה תלוי לחלוטין בהורה לקבלת ערך.
במצב כזה הילד יפנים לנצח ( או עד לשחרור טראומה עמוק) את ה”בעלות” של ההורה עליו.
הוא יהפוך לבוגר “מסורס” הזקוק לאישור תמידי חיצוני כדי להרגיש “זכות להתקיים”.
כבוגר הוא יגלה אכזריות נוראית כלפי עצמו (וכלפי ילדיו אם יהיו), ללא ריפוי הוא יתיחס להתייחס לילד הפנימי שלו באותה דרך שההורה התייחס אליו, הדרך היחידה שהוא יודע.

כיצד אנו נותנים להורים סמכות גדולה על עולמנו הפנימי?

בילדות הורים היו מקור הסמכות למה שאמיתי ומה לא בשבילנו.
גם אם אנחנו ענקים בגובה 2 מטר, עדיין אנו זקוקים לאישור שלהם עמוק בפנים, כילדים באמת היה מקום להעריך את דעתם מעל דעתינו, כמו במקרה של לרוץ לכביש.
כשגדלנו, חלק מהמנגנון הילדותי הזה נשאר, עדין עקיצה צינית, או שיפוט מהם יכולות לחדור דרך כל השריונות ולערער את תחושת הערך שלנו. עדין אמירה מבטלת שלהם יותר חזקה מאלף תארים ואישורים שאנו בעלי ערך מעצמנו ומהעולם.

הורים – המראה העצמית המעוותת

ברגע שקיבלת אותם כדמות סמכות שלדעתם עליך יותר משכל מאשר דעתל, הם ישלטו עליך באמצעות מראות מעוותות, אם תרקוד על פי החליל שלהם יראו לך בבואה נחמדה ויפה, ואם לא בבואה נוראה ומכוערת. חשוב להבין שלהורים אין סמכות או בעלות גדולה יותר על האמת מהילד. מבוגרים שלא פיתחו מודעות גבוהה הם בסך הכל ילדים פצועים שפיתחו מנגנונים מתוחכמים של צביעות, זיוף והונאה של עצמם ואחרים. הם אלו שמוחאים כפיים למלך הערום.
בנוסף אולי כשמדובר בלחצות כביש או לדעת על העולם יש להם יתרון אבל כשמדובר בעולמו הפנימי של הילד אין להם מושג, הם כל כך רחוקים ממנו תודעתית, אפילו את עולמו הפנימי של הילד הפנימי שלהם הם חסמו, בנוסף יש להם אינטרס חזק לעוות את המציאות, במקום להתמודד ולהתאים עצמם לצרכי הילד, לרגישות, נוכחות וסבלנות, יותר קל פשוט לומר לילד שעולמו וצרכיו הם לא בסדר, לא אמיתיים או לא קיימים, ו”לפתור” את בעייתם, הם “הסמכות” למה אמיתי.
 
האמא הנרקיסיסטית בקולנוע
גסיקה ולטר מ"התפתחות מעוקבת" כאמא נרקיסיסטית קלאסית, בסרט היא בוחרת את אחד הילדים כאובייקט שליטה ומשאירה אותו במצב של ילד נזקק נצחי

האסטרטגיות בהן הורים משתמשים לתמרן ילדים:

1. אשמה

אחד השימושים המרושעים בכוח הזה הוא אשמה. אשמה הורית יכולה לתמרן אותנו, ולהניע אותנו לעשות דברים שאיננו רוצים ובמיוחד לגרום לנו להרגיש לא בסדר, שמשהו פגום בנו באופן בסיסי, ואם אנחנו רוצים להרגיש טוב עלינו לרקוד על פי החליל שלהם.
חשוב לזכור שההורים בחרו להביא אותנו לעולם כי הם רצו בכך, זה היה מעשה אנוכי שמילא להם צורך, הם לא עשו לאף אחד טובה, אנחנו המתנה שלהם.
חשוב להבין שהם עיצבו אותנו, ככה שאם דברים שאנו עושים לא נראים להם, כנראה שהאשמה בהם.
הורים המשתמשים באופן קבוע באשמה על ילדיהם פשוט לא מוכנים לקחת אחריות על אושרם, ולראות שהילד הוא זכות שניתנה להם להשתתף במלכת הבריאה. לילד אין אחריות להפוך את ההורה למאושר, זה האחריות שלו.
אם הורה מרגיש שהקריב עצמו למען ילדיו, אולי עליו לבדוק את המניעים שמתוכם פעל, אם זאת הייתה אהבה שלא תלויה בדבר אז הוא לא היה מתוסכל ומאשים, עצם התרומה לאושרו של הילד היתה מספיקה.
אם להורה ציפיות שהילד יהיה מלאך או עבד “שימלא את צרכיו” אז הוא תמיד יתאכזב, הוא יכול להאשים רק את עצמו בכך שחשב שילד הוא תחליף לפסיכולוג, תרגול רוחני או מימוש עצמי.

2. הקטנה והגדלה

כילדים הינו תלוים בהורינו שהיו כאלים, גדולים, יודעים הכול ורבי ועוצמה מנקודת המבט של עינינו הקטנות.
הערצנו אותם ושאפנו לחברתם בכל רגע
זאת היתה תחושה משכרת בשבילם, לעיתים ההורים מתגעגעים” להיות מרכז העולם שלנו,
אז הם מנסים להחזיר אותנו לחוויית ה”ילדות” בה הרגשנו קטנים ואבודים.
לתופעה הזאת קוראים רגרסיה, ומשתמשים בה רבות בטיפול פסיכולוגי והיפנוזה.
יש להם שיטות מגוונות לעשות זאת, במיוחד חזרה על דפוסי ילדות, אמא המנקה לכלוך מחולצתו של ילדה בן ה 40, או מעירה לו על צבע חולצתו מיד מחזירה אותו לתחושת ה”ילד הקטן”.
יש להורים הרבה צורות לעשות לנו “רגרסיה”, כמו לדאוג לנו על דברים טריוויאליים, להביט עלינו במבט גבוהה ומחנך, או לדבר איתנו כמו אל ילדים. לא צריך הרבה בשבילם כדי להכניס אותנו לטריפ ילדות, בילנו במצב ההוא חלק גדול מחיינו, מילת רגרסיה אחת או שתיים ושוב אנו הקטנים והם הגדולים, ואז לא צריך להתמודד איתנו באופן בוגר והגיוני.
הגדלה היא הפעולה ההפוכה, ההורים רואים בנו מלאכים מושיעים שתפקידם להגשים את כל מה שהם רצו ולא יכלו, גם הגדלה היא דבר הרסני, הם שמים ציפיות ענקיות על כתיפיו הקטנות של הילד, זהו מצב נורא שלרוב מועתק גם לבגרות. אם ניכשל ההורה יזעם או יתאכזב הילד יחווה הקטנה ויפול לאשמה, הגדלה יכולה להיות הרסנית יותר מהקטנה, קצת כמו בהאבקות שמניפים את היריב גבוה ואז מתיחים אותו ברצפה, דינמיקה מרסקת ושוברת. בבגרות הורה יכול לצפות ציפיות לא הגיוניות ובלתי אפשריות מהילד כי הוא כזה “מלאך” או מצליחן, הילד שזקוק לאישור הורי יעשה הרבה כדי לא לנפץ את ה”מראה ההורית” הזאת. דבר שעלול לעלות לו במחיר אישי גדול.

3. החזרה לדפוסים מקולקלים, פינוק יתר ומקלט מנוון

בבתים רבים הורים פיצוי על חוסר באהבה וזמן איכות במתנות ואוכל. הורים כאלו ראו בהורות תחרות “פופולריות”. במקום לגדל לערכים, לשים גבולות, ולדרוש מילדיהם למלא את תפקידם. הם יצרו ניתנת יתר חומרית, והגנת יתר במקום שזה לא נדרש. הם נמנעו מיד קשה במקום ובזמן הנכון, ואז פשוט התפרצו ללא שליטה כשהילד “עבר את הגבול”. גדלתי בבית בו אמי כשהיתה נכנסת לחדרי המבולגן הייתה מתפרצת עלי, ואז מסדרת את החדר במקומי.
לאמן ילד להתנהג כראוי, דורש סבלנות, ומוכנות להיות האיש ה”רע”. במצב בוא הורה חסר סבלנות, הוא יחליף זאת בתסכול ואלימות, הוא יעניש במקום להרגיל ילד להתנהגות הנכונה, הילד רק יצבור טינה, ולא ילמד להתנהג בהתאם לצפיות ההורה. לאחר שירגע ההורה הזועם יפצה את הילד כדי לזכות בפופלריות, גם נתינה שאינה במקום, ומעודדת התנהגות טובה, יוצרת קלקול. בנוסף הילד הכועס יעניש את ההורה בכך שימשיך ללבלגן את חדרו, הוא זקוק לצומת הלב ההורית האוהבת, אבל עדיף לו צומת לב שלילית מאשר “להרגיש כמו אוויר”. האמא האלימה תרוויח כי תמיד יהיו לה “סיבות” מוצדקות לפרוק אלימות על הילד.
ילדים תחת הורים כאלה גדלים בתחושת חוסר ביטחון וחוסר ערך. הם תלותיים וזה בדיוק איפה שהוריהם רוצים שיהיו, גם אם יטענו אחרת. לרוב הורה מקלקל ומנוון מרגיש חוסר ביטחון ופחד נטישה, ילד פרזיט ומנוון לא יכול לעזוב אותו לעולם. גם אם הוא יתלונן על ילדיו הנצלנים, הם בסך הכל ריצו ברגישות את אזור הצל שלו, החלק הזה מרגיש בטוח רק כפטרון של אינפנטילים. תופעה עצובה באמת וקשה לתיקון.
זהו עוד ביטוי של הצד האפל באימהות, הצד ש”רוצה להחזיר את ילדיו לרחם” או לשמור מתחת לסינר.
יש באימפולס הזה אנוכיות קשה, מטרת הילד להתפתח, לפרוח, לפרוח מהקן, ולבטא עצמו בעולם, הישארות ברחם לאחר 9 חודשים היא סבל גדול, אמהות רבות שאינן מסוגלות לשחרר משאירות את ילדיהן ברחם רגשי עד גיל 90.

4. מיתוס האהבה ההורית הטהורה

“אף אחד לא אוהב אותך כמו אמא, אמא אחת יכולה לגדל 10 בנים…10 בנים לא יכולים לגדל אמא אחת , רק אמא יודעת מה טוב לילדים שלה. “
האם שמעתם פעם את המשפטים האלו?
המשתמע מזה זה שאתה עשית טעות ועזבת את הקן לעולם הרע בחוץ ואולי עדיף שתחזור להתחבא מתחת לסינר, שעליך להקשיב לאמא שיודעת יותר טוב ממך מה טוב, ושלא יכול להיות שאמא תפעל ממקום פוגעני כלפי ילדיה…ואם אתה מרגיש ככה אז אתה רע,מקולקל או משוגע.
האם באמת אהבה היא תרוץ לכל התנהגות, והיא תמיד מיטיבה? לא יכול להיות דבר רחוק מהאמת, רוב הפשעים בעולם הם פשעים של אהבה, אהבה כלומר ראיית של הילד כמשהו טהור ומתוק אינה ערובה לכך שיתייחסו אליו טוב.
אהבה יוצרת אצל אנשים לא מפותחים רוחנית היצמדות, היצמדות כשלהורה יש ביטחון עצמי נמוך וערך נמוך מביאה לצורך לשלוט, ולהקטין כדי שלעולם הילד לא יוכל עזוב, בדומה לאהבתו של הדייג לדגים, אין זאת “אהבה” במובן הרוחני של המילה, או במילים אחרות השורש אולי הוא ראיה שלנו כמשהו חמוד ודורש הגנה, משהו שמעורר אינסטינקט שמירה, אבל הביטוי יכול להיות מפלצתי, ולהביא לדיכוי, הקטנה, מניפולציה… דברים רחוקים מאוד ממה שאדם האוהב באמת יעשה.
רק לצורך הבהרה, אדם אוהב באמת יראה את האחר, ויקבל את שאיפתו לחופש, מימוש ואושר, הוא יעשה ככל שביכולתו לקדם את אושרו של האחר.
הורים פצועים נותים לראות את הילד כ”חלק” מהם, וככזה כמשהו שנועד למלא את המאווים הלא מבוטאים ולעיתים אלימים שלהם, צרכים שהם לא מעיזים לבקש מאף אחד. “כחלק מהם” מותר להם להתייחס אליהם ברכושנות, אלימות ואטימות, כי לא אמורים להיות להם רצונות עצמיים, אנחנו בשר מבשרם…לא?

5. אלימות וזעם

לעיתים הורה צריך לשים גבולות, אבל הורים רבים ניצלו את יתרונם הפיזי על ילדיהם כמקום הבטוח לפרוק את האגרסיות שלהם, זה היה המקום בו מותר לשחרר לחץ בלי שיה לזה תוצאות שליליות כלפיהם, כלומר מול משהו שלא יכול להחזיר להם או לברוח. לעיתים מדובר בפגיע פיזית ממש, זה דבר נדיר יחסית, אבל פגיעה מילולית, או אלימות מתונה קיימת בהרבה מאוד בתים.
הילד היה המקום הבטוח להיות עצמם”, כלומר להוציא את האפל והכוחני, והדפוס הזה נשמר לבגרות, משפטים כמו “מותר לי כי אני אמא” או “זה בא מאהבה” או “אני אמיתית, ככה אני” באים להתחמק מהאחריות הבסיסית להתנהג כבן אדם מול האדם עליו היה על ההורה לשמור ולהגן יותר מכול. לעיתים הורה המתהדר במעשי גבורה שעשה למען ילדיו שוכח שלא הגן עליהם מול האדם המסוכן להם ביותר…”עצמו”, לעיתים הדפוס הזה כל כך טבעי ומושרש, שההורה לא מוכן להודות בו או לקחת עליו אחריות גם כמשהו פתולוגי.
לעיתים אני ממליץ למתאמנים להקליט את הוריהם ולהשמיע להם, הורים רבים היו נעלבים או לא מדברים יותר אם משהו שהיה מתנהג כלפיהם בדרך שהם נוהגים בילדיהם, אבל הם מצפים מילדיהם לקבל זאת בהבנה.

6. הפרד ומשול

הורים מסוימים נוטים לסכסך בין אחים ולעיתים בין הילדים ובין הזוג האחר או משפחתו, במיוחד כשמדובר ביחסי חמה אמא, יש דפוס קלאסי של מאבק. כמובן במצב של גרושים הילדים ונתפסים ככלים בשדה הקרב, כילדים קלטנו ללא בקורת את דעות הורינו, לעיתים הדעות האלו מחלחלות עמוק לשלב הבגרות.
מאוד קשה לברר אותם, דעה פוליטית, גזענות ומיזוגניה לרוב קשורות בדעות ההורים שספגנו ללא ביקורת. הורים מסוימים גורמים ממש לפירוד מההורה האחר, האח או הסבתה, זהו מעשה אכזרי, ממש יצירת יתמות, והכל בשם ה”ניצחון” מול משהו שמאיים על הדומיננטיות שלו במשפחה.
הורים פצועים על הספקטרום הנרקסיסטי מוכשרים בדמוניזציה, הם מסוגלים לצייר באופן תאורי, עשיר ומשכנע כל מי שעומד מולם כמפלצת וליצור “משפך מציאות” דמגוגי, רווי רגש וטוטלי של מי “שלא בצד שלהם לדעתם”, הם יחזרו שוב ושוב באוזנינו על הדימוי הזה ולעולם לא יתעיפו מלהשמיץ ולרדוף, בדומה לפרופגנדה במישטרים אפלים, מי שלא בעדם הוא אויב המדינה. לעיתים הם עושים זאת באופן צולב, עושים לאחד דמוניזציה מול האחר ואז לאחר דמוניזציה מול השני, הם תמיד טהורים וחפים ורק מדברים מה”כאב” והקורבנות מול ה”מיפלצות” שלא מוכנות למלא את צרכיהם הפטולוגים באופן מושלם ועוד להרגיש זכות על כך. הורה כזה ממש מסוכן לתת המודע, לעיתים לוקח שנים להסיר את המשקפיים שלו, ולגלות שהרבה מהמפלצות שתיכנת אותנו לראות הם דווקא החברה הטובים. הנזקים שהו יוצר דורשים לעיתים שנים ארוכות לריפוי.

7. הפחדה 

אתה הורג אותי, אני חולה בגללך, אתה תצא מהירושה, אתה תתביש אחרי שאמות, כאלו אמירות מאפיינות הורה המשתמש בהפחדה.
הורה כזה עושה מניפולציה כדי להפעיל את ילדה, לעיתים הוא כמה לצומת לב, שליטה או שהילדים יקחו את הצד שלו. במיוחד אמהות מפתחות סימפטומים “פסיכוסומטיים” כדי לתמרן את ילדיהן. ילד שהיה באזור אילת קיבל שיחה מאימו שסבלה מקוצר נשימה קשה, היא דרשה שיגיע למרכז ויקח אותה לבית חולים, הוא הציע לקרוא לאמבולנס, כי יקח זמן עד שישוב, והיא סירבה ודיווחה על הקלה במצבה.
מחלות הן מנוף שליטה, הורים מסוימים מודדים את ערכם בכמה הילדים מקרקרים סביבם או נותנים להם “כבוד”. משחק פתולוגי שאינו מכבד אף אחד.

השפעות ההורים בבגרות

למרות שנראה שנפרדנו מההורים ואנו עצמאים, הרבה דפוסי ילדות עדין פעילים ברקע, הדרך בה אנו תופסים אהבה ומה מגיע לנו באהבה מאוד קשורים למה שלמדנו בילדות. אנו נוטים לשחזר בבגרות את אותו סוג הסבל שחווינו עם הורינו, כי זה מה שמרגיש לנו אמין או מוכר.אם באופן ברור לא אהבנו את החוויה ננסה ליצור משהו הופכי לה, אבל ההופכי למעשה יוצר בדיוק את אותה החוויה בסוף.
במקרים רבים סוג הזןגיות שניצור מאוד דומה או הופכי לזוגיות שראינו בבית. אם לדוגמה אבינו היה בוגדני, יתכן נמשך לטיפוסים דומים, אבל לא נרשה להם להיכנס ללבנו כפחד מפגיעה, מה שיגרום לנו לבדידות תמידית, ממש כמו במקרה של אמינו.
כדי להשתחרר מדפוסי הילדות נדרשת מודעות רבה ומאמץ גדול.
אם הקשר עם הורינו בבגרות עדין משחזר את דפוסי הילדות אז קשה אף יותר להשתחרר. לעיתים כל מפגש עם ההורים הוא כמו חיזוק ואישור לדימויים ותבניות מהילדות.

איך משתחררים מהשפע הורית רעילה

כדי להשתחרר מהשפעת הורית שלילית עלינו קודם לשחרר אותה בפנים. לרובנו יש ציפיה שהורינו יום אחד ישתנו יהפכו להורים הבריאים ומיטיבים שתמיד רצינו, ההורים להם הינו זקוקים כילדים.
זה כמעט אף פעם לא קורה, כמעט ולא ניתן לתקן משהו אחר ובמיוחד לא את הורינו. במיוחד נכון אם הם בהכחשה, חלקם לא יודו שהיו לא בסדר, ומבחינתם כל הבעיה אצלינו.
ניסיון כזה רק יחמיר את המצב, הורה כזה מבטל את “תפיסת המציאות שלנו”, ואינו מוכן לקבל שמשהו יכול להיות לא בסדר בפעולותי, כמעט בלתי אפשרי להגיע אליו, הוא בנה זהות שלמה סביב “אני הורה מושלם”, בלעדיה תחושת הערך שלו תחרב, הוא יגן על תפיסתו בחירוף נפש פונדמנטליסטי ממש כהישרדות. שום היגיון או עובדות לא ישכנעו אותו אחרת
עלינו להבין ולהשלים שחיים הממוקדים בזכייה באישור ההורי היא משימה סיזיפית ובלתי אפשרית.
עלינו להבין שבמוקדם או במאוחר יהיה עלינו להחזיר את מוקד הסמכות על עולמנו לעצמנו, זה לא יקרה באופן טבעי על ידי הורינו, שחינכו אותנו לחיים הבוגרים ועבירו לנו את שרביט המלך. (היה קורה בחברות מתקדמות/”פרימיטיביות” בעבר).
לכן עלינו לעשות זאת באופן עצמאי ובלתי תלוי בהם עכשיו. 

לעולם לא מאוחר מידי לעבור את לגיל ההתבגרות

בתהליכי אימון לחיים במסע הגיבור פיתחתי טקסי מעבר, המשחזרים באופן רוחני את הדרך בה הסמכות על עולמנו הפנימי היתה מועברת מההורה אל הילד שהגיע לבגרות. התהליך קשור לארכיטיפ ה”מלך” בפסיכולוגיה יונגיאנית.
כשנבין את כל זה, נוכל להתחיל למלא את חלל הילדות על ידי הענקת האהבה שלא קיבלנו מהורינו באמצעות ה”אני” הבוגר שלנו.

עקרונות ריפוי של נזקי הורות רעילה

א. הילד הפנימי שלנו לא באמת זקוק להורים, הם היו רק צינור לאנרגיה של ביטחון, אהבה והזנה. ה”אני” הבוגר יכול להיות צינור לאותם אנרגיות.
ב. ברמה הזוגית בין זוג המבטא את התכונות שהיו חסרות בהורינו יכול לעזור.
ג. ברמה הרוחנית חיבור לאנרגיה האימהית והאבהית הקוסמית יכול למלא את חללי הילדות באנרגיה המקורית, הנקיה והטהורה לה השתוקקנו כילדים. 

הורינו שנתפסו כדמויות מיתיות בילדותינו, רק גילמו את הכוחות הטראנספרסונלים של האלוהות הזכרית והנקבית. תרגול רוחני ובמיוחד מהסוג הטנטרי או הקבלי, יכול לחבר אותנו לכוחות האלו באופן ישיר.
מורים מסוימים ובמיוחד גורואים מגלמים לעיתים את הארכיטיפים האלו, חייתי תקופה באשרם של אמג’י ה”אמא המחבקת” בהודו. רבים מתלמידיה (יותר ממיליון) רואים בה את האמא הקוסמית. באשרם זיהיתי “ילדים פגועים” רבים, שאמג’י היא האמא הטובה החלופית שלהם.

כיצד להתמודד עם הורה מרעיל ברמה המעשית

ברמה הפרקטית עלינו לסרב להמשיך דינמיקה חולנית ולא בוגרת עם הורינו, הכלים שיש לנו במאבק הזה הם ניתוק ושיקוף.
הורה שמנסה ליצור דינמיקה חולה איתנו צריך לקבל שיקוף אמיתי של מה הוא עושה, איך זה משפיע עלינו ואיזה תקשורת אנו רוצים איתו. אם הוא מסרב ליצור תקשורת מכבדת ובוגרת איתנו, עלינו להתנתק.
לעיתים רק שההורה יבין שאינו יכול להשתמש בשיטות ה”ישנות” לתמרן איתנו הוא יתחיל לראות בנו ישיות עצמאיות, בעלי גבולות, צרכים וערך שאינו תלוי בו. אז לאט לאט נוכל לבנות איתו תקשורת חדשה. התהליך דורש סבלנות, לעיתים תקשורת פוגענית ומניפולטיבית היא הרגל כל כך טבעי ומושרש שזה ממש כמו לאלף כלב זקן לעשות טריק חדש.

לסיכום

במסורת הטיבטית יש תרגול לפיתוח חמלה בו עליך לאהוב את כל היצורים כאילו היו אמא שלך, (כי כנראה היו בגלגולים אחרים). מורים טיבטים חדלו מלמד אותו למערביים כי גילו שאהבת האם הטבעית לא קיימת אצל מערבים רבים ש”שונאים את הוריהם”. התופעה הזאת היא חלק מההתנתקות מהטבעי, שפלשה אפילו ליחסי הורה ילד, ויצירה הורות פגומה ופוגמת. לעידן הזה אנו נדרשים לכלים חדשים ולהבנה שאם חיינו במערכת יחסים קשה או חולנית זה לא כי משהו לא בסדר איתנו, היינו ילדים רכים ופשוטים, כחומר ביד היוצר, ואלו שהיה להם אחריות עלינו “מעלו בתפקידם” .
אין פה האשמה אישית כלפי הורינו, הם לרוב קורבנות בעצמם, הם השליכו עלינו את כל אותם כעסים תסכולים ופנטזיות שלא יכלו לבטא באופן מודע. אבל עלינו האחריות להתחיל את הריפוי כדי שהבאג שלהם לא יועבר דרכינו לדורות הבאים.
השלב הראשון הוא לראות שהוא שם, בשלב השלב השני עלינו להבין שניתוק או תיקון הקשר עם הורינו הוא רק הצעד הראשון, עלינו לתקן ולרפא את ה”תוכנה” ההורית המקולקלת, או הדמות ההורית הפגומה שהפנמנו וקולה עלול להדהד בתוכינו גם שנים אחרי שההורה הלך לעולמו.
תיקון הקול ההורי שהפנמנו היא עבודה תודעתית עמוקה הדורשת פגישה עם חלקים מודחקים עמוק בתת המודע. אני מוצא שעבודה דרך רגרסיה היפנוטית ושימוש בכלים של “תרפיית הילד הפנימי” הכי אפקטיביים (לפחות בניסיון העבודה שלי מול מטופלים).
מאחל שנצליח לשבור את שרשרת ההעברה הבין דורית ולגדל סוג חדש של “ילדי אור”. ילדים שלא יצרכו לאבד את הניצוץ שלהם, ולבזבז שנים במאמץ להשיב אותו בחזרה. אני רואה בזה חלק משליחותי.

הערות

*אמהות נרקסיסיטיות מופיעות הרבה הקולנוע והטלוויזיה המודרנית, ומערכות היחסים הרעילות שלהן הם נושא מרכזי בעלילה. לדוגמה.
האם הורים מבצעים פשע מודע?
חשוב להבין שחלק גדול מההורים לא מודעים לפשע שהם עושים, נוצר אצלם מתח בין להיות “הורים טובים” לבין למלא את צרכיהם השונים, שיכולים להיות הצלחה חומרית או מקצועית או צרכים כמו ביטחון וערך, לרוב חלק בתת המודע שלהם מתעורר ומנסה לישב את המתח.
הוא מיצר התנהגות שתכפה על הילדים “לשמור את צרכיהם” לעצמם או לתמוך בהורה על חשבון עצמם, הילד תולה בהורה את הישרדותו וערכו, הוא מרגיש את ההורה יותר מאת עצמו.
ילד כזה יחווה הזדהות עם הפושע, אין יצור שקל יותר לגרום לו לשתף פעולה.
החלק המדכא בהורים מפעיל מנגנון של מחיקה, ועיוות החוויה, כדי לא לראות כיצד באמת המתח נפתר, וכך להימנע מאשמה.
מבחנתו הילד פשוט לא צריך דברים שילדים אחרים צרכים והוא שמח שהמבוגר משקיע את כל מרצו בעבודה, הוא חומרי כזה, ולכן כמה צעצועים יפתרו את כל הבעיה… סוג כזה של הונאה עצמית יכול להגיע למדרגות פתולוגיות.
אני מכיר אמא המסוגלת לגדף את ילדיה כשעה, ואז שלבסוף אחד מילדיה יענה ואפילו באופן מינורי היא תעלב קשות ובאמת לא תבין למה מתייחסים אליה ככה, היא רק רוצה בשביל ילדיה הכי טוב והיתה מורידה בשבילם את הכוכבים מה.
*להרחבה על אסטרטגיות פוגעניות ונרקסיסיזם בפוסט הבא.
*פוסט העוסק באימהות פוגענית.

רוצה לדעת את הארכיטיפ הדומיננטי שלך ולברר אם אימון במסע הגיבור יכול להביא לחייך פריצת דרך? מלא פרטים ונקבע שיחת ברור ואבחון של 20 ד ללא עלות!

פוסטים נוספים

שיתוף:

גלילה לראש העמוד

הרשמו כאן לקבלת שאלון אבחון ארכיטיפ דומיננטי במתנה

דילוג לתוכן