סיפורו של יוני החרד מהחיים
הוא התקשר אלי בהתקף חרדה, הרגיש שאינו יכול להמשיך, אמרתי לו שאני כאן בשבילו, סיפר לי שהכל נראה לו מפחיד ומאיים, ושהוא מרגיש עצמו כמו ילד חסר אונים, אמרתי לו שבמצבים כאלה אפשר או לשקוע לדיכאון ולהידרס תחת גלגלי החיים או למצוא כוחות חדשים ולעמוד מול הפחד, אמר לי שאולי אני לא האדם המתאים לדבר איתו, שאלתי מי מתאים, אמר לי, משהו שיגיד לו לנשום עמוק, שהוא בטוח, שהכל יהיה בסדר… אמרתי לו הנה, מצאת משהו שאומר לך את זה-)
אמר לי שהוא חושב שאני ציני, שחושב שאני רואה בו פחדן, וכישלון, אמרתי לו שאם היה פחדן לא היה מסוגל להגיד דברים לא נעימים כאלה, ולהאשים אותי בציניות, הוא צחק, בפעם הראשונה…
שאלתי אותו מי עוד הוא מרגיש שופט אותו וגורם לו להרגיש פחדן, הוא אמר בלי פסיכולוגיה עכשיו, אבל התעקשתי להראות לו שהוא הפך אותי לאבא שלו, אתה נותן לאנשים חיצונים בהם אתה רואה דמויות סמכות את הכוח לקבוע מה אמיתי בחיים שלך, לא תמצא שלווה עד שתקח את הכוח שלך בחזרה, נכון החיים מסוכנים, אנחנו רחוקים רגע אחד של הסחת דעת מתאונה קטלנית, פעימת לב אחת מהתקף לב, וחלוקת תא אחת מסרטן, אפשר להגיד כמו האקזיסטנציאליסטים שהפלא הוא איך אנחנו לא כולנו בהתקף חרדה תמידי.
רוב האנשים פשוט פיתחו יכולת הונאה עצמית מעולה, ואתה קצת פחות טוב הזה, זה לא דבר רע כשלעצמו, אם משתמשים בזה באופן נכון, איך להשתמש הוא שאל, ושהוא ממש מפחד להשתגע…
אמרתי לו, מה שאתה מתאר זה לא שגעון אלא שפיות יתר, אבל המיינד שלך בהחלט משתולל…
לאן הולכים כשהמיינד משתגע?
אני: בשלב הראשון הייתי קצת יוצא ממנו
הוא: מה, לאן?
אני: או למטה או למעלה עניתי…
הוא: למה אתה מתכוון שאל?
אני: למטה אל הגוף, להתמקד בנשימה, בלהכין סנדביץ, בתחושות, מתחים ולחצים בשכמות…וכו, או למעלה, לצעוק לאלוהים, לשאול אותו מה קורה פה, אבל לא כמו רכיכה, אלא כמו ישוע בשיר סוזן של ליאונרד כהן, שצועק מהדוגית שלו עד שהשמיים נפתחים
הוא: אבל קשה לי הוא אמר, אני לא מסוגל לעבוד, לתפקד, אני מרגיש כישלון מעצמי, אכזבה לעולם, וממך המטפל שלי בפרט.
אני: לדעתי אמרתי, אין שום דרך לעמוד כישלון, כי אולי האנשים שאתה הכי מעריץ עם הביוכימיה והטראומות שלך היו במצב הרבה יותר גרוע… אבל השאלה היחידה היא איך מתקדמים עוד קצת ביחס לעצמך, אפילו אם בזמן מסויים העוד קצת הזה הוא לשכב במיטה כל היום ופשוט לנח כי אי אפשר לעשות משהו אחר…
אבל ברגע שנפתחת אפשרות, מנערים אבק וקופצים על הסוס, אולי עדיין אין לך כוח לפגוש את השד שלך, ולהחזיר לעצמך את המרכז שאיבדת איפשהו בילדות, אבל אנחנו בונים את הכוחות להכיע לרגע שכן תוכל, ועד אז כל צעד קטן למטרה הוא הישג גדול.
הוא נרגע פתאום, קולו עדין רעד קצת, אבל הרגשתי שיש שם הקלה.
הבעיה האקזיסטיאליסטית
החיים הם באמת מקום מפחיד, אקזיסטנאליזם בדומה לגישות מזרחיות כמו בודהיזם מצביעות שאין שום מקום בטוח או יציב בקיום, מה שמוגדר בבודהיזם כסמסרה, או מעגל אין סופי של שינוי. כל תופעה בחיים נובעת מהתהוות מותנת, או מקבץ של אין סוף גורמים ותנאים ולכן הכול יכול בכל רגע יכול להשתנות.
מוות מחלה, פציעה, השפלה, אובדן וכו מחכים מעבר לכל פינה, ולמעשה השאלה הגדולה היא איך אנו לא מתקיימים בחרדה מתמדת.
שקר לי מוח שקר לי
אצל רוב האנשים מדובר במנגנוני הגנה המסתכמים ב"לא חושבים על זה", אבל יש אנשים, במיוחד כאלו שגדלו בצל דמות סמכותית מגנה, שאצלם המנגנונים לא התפתחו, הם העבירו מגיל צעיר את הכוח והביטחון שלהם למשהו אחר, וסמכו עליו שידאג לעניינים, כשמעמדה של הדמות מתערער, אולי כי היא מתה או מזדקנת או כי אתה בורח ממנה כדי לגדול, אנו נחשפים לתהום הפעורה של הפחד הקיומי, הרבה מהפוביות הן ביטוי של זה, פחד ממעליות אינו באמת פחד להיתקע כמה דקות בקופסת מתכת, אלא להיבלע בתוך הפה הבולעני של חשכת הלא ידוע.
העברה פסיכולוגית כמנגנון הגנה
אחד הפתרונות הוא ל"העביר" את הפלא והכוח שהשלכנו על דמות הסמכות, לדמות חדשה, לרוב על בן זוג, עליו אנו תולים את תיקוותינו לאושר ביטחון והגנה.
אלא שבן הזוג שלנו גם הוא רק בין אנוש פגום ולא דמות נשגבת כמו שנתפסו הורינו בילדות, במצב הזה נתאכזב שוב ושוב מבני זוג, ניצור תלות, וניצר אילהם אובססיה.
כמובן שבמידה מסויימת העברה היא דבר חשוב, על זה מבוססת התאהבות, אבל כשזה קיצוני ולא מודע אנו הופכים לעבדים רגשיים של האדם הזה, זה יוצר הבדלי כוח עצומים, ומאוד לא בריאים לקשר, אפילו אם הם הדדיים (האחר משליח עלינו את כוחו), ובסוף זה נגמר באכזבה ויאוש, פשוט כי אף בן אנוש אינו יכול או צריך להיות אבא או אמא שלנו.
*העברה טיפולית, לטוב ולרע*
העברה היא תופעה מסוכנת, קל לגורו נצלן או בן זוג מניפולטיבי להשתמש בה כדי לשלוט בנו.
מטפל טוב יזהר מלהפוך עצמו ל"דמות" פלאית בעולמו של המטופל, כי העברה הזאת אינה מרפאת, אלא פשוט מעבירה את התלות של המטופל בהוריו אליו, אם זאת כשלב ביניים העברה כזאת יכולה להועיל כמו שלעיתים בניית בניין דורשת פיגומים, המטפל הטוב, יתן באופן זמני למטופל להשליך את ה"צל הזהוב"* כדי לתת לו מעין מודל חיובי של הורות ואהבה.
כשהמטופל נעשה בוגר יותר הוא יחזיר את "הכוח" למטופל, ולא יתפתה ליצר מערכת תלות רעילה ונצלנית בה המטופל לנצח בכיסו ותמיד זקוק לו.
בתהליך ריפוי שלם, המטפל ילמד אותו שכל הפלא שהוא רואה בו שייך בעצם לעצמו, הוא ייצר תהליך "פרידה טיפולי" בה המטופל יגמל מהנזקקות למטפל, בו הוא רואה תחליף הורי.
בגישות טיפוליות אחרות המטפל יגלם את כל התכונות השיפוטיות וכוחניות של ההורה, הוא למעשה ישחזר את חווית הטראומה הילדית, אבל יעודד את המטופל להגיב אליו ממקום חזק ובוגר, במקום בקיפאון וחוסר אונים שגרמו לפגיעה טראומטית.
המטופל עלול להיסחף במשחק ולתקוף את המטפל, אפילו פיזית, כשהתהליך מודע ומבוקר, דינמיקה כזאת יכולה להביא לריפוי, ומיסגור מחדש של החוויה הטראומתית כמשהו שאפשר להתנגד לו, המטופל מרגיש שליטה וביטחון במקום שבמעבר הרגיש חולשה.
תהליכי העברה מודעים כאלו דורשים ניסיון רב מצד המטפל, טעות בתהליך יכולה לעורר זעם אמיתי על המטופל ולעיתים העמקה של הטראומה.
העברה כזאת היא טכניקה טיפולית שהופיע אפילו בתרבויות עתיקות מאוד, בהן השמאן לבש מסכה של הנמר, או המפלצת, והמטופל "צד" את הנמר והשיב לעצמו את תחושת הביטחון.
תרגיל הכנה – איך מחזירים את הכוח שלך בחזרה?
א. קח נשימה עמוקה, חשוב על דמות נערצת או מפחידה.
ב. מה הופך אותה לנערצת או מפחידה?
ג. אם אתה רואה במשהו איכות מסויימת היא חייבת להיות גם בך, אחרת לא היית מזהה אותה באחר.
ד. חפש בעצמך את האיכות הזאת, האם יש אנשים המגיבים אלך כמו שאתה מגיב כלפי הדמות? מה הם רואים בך?
ה. הסכם לפגוש בעצמך את החלק הפלאי או המפחיד, הזמן אותה למרחב, איזה דמות מופיעה לפניך?
טיפול זה בדם שלך אבל אינך יודע מה לעשות עם זה? רוצה להתנסות בטכניקות הטיפול העמוקות העוצמתיות ביותר ולהפוך למטפל-על, הקורס החדש של הכשרת מטפלים ומאמנים טרנספרסונלים בדרך מסע הגיבור יוצאת בקרוב לדרך, לפרטים כתוב בתגובות "אני".
הערות:
*צל הזהב – אזור מודחק ומוכחש באישיות, שאינו נסתר בגלל היותו מפחיד שפל או מבייש, אלא להיפך, בגלל היותו נשגב, וטהור. לעיתים אנו יותר מפחדים מהכישרון והקסם שלנו מאשר מהחולשות שלנו. מידע נוסף על הצל בלינק הזה.
*בתורת ה"גורו יוגה" לומדים באופן מודע להפוך את המורה לדמות פלאית, אבל מתוך הבנה שהוא "ריק" ורק השלכה של תודעתינו, הדואליות הזאת עוזרת לנו להפוך את הגורו כ"חללית לאינסוף" ומצד שני מגינה עלינו מלהיפגע ולהפוך לתלויים בו, לבסוף הגורו עצמו מזכיר לנו שמה שראינו בו נמצאה בתוכינו, אנו מגלים שאנו מי שחיפשנו כל הזמן הזה, ומתעוררים לטבע האלוהי של ההוויה שלנו.
עוד על העברה טיפולית בלינק
