טיפול בחרדה – לאבקרפט ופצע הליבה של אישיות נסוגה מהעולם.

יש שיחשבו שהוא פרנואיד אבל מבחינתו העולם היה באמת מסוכן, הוא חשש מחיידקים,ממקומות פתוחים, מתאונות מאנשים זרים, מלאבד יכולות. מזה שיהיה מושפל, או מובך, ועוד ועוד… הוא היה מסודר כלכלית, אך עדין פחד להיות חסר כול, מבחינתו העולם היה מקום גדול ומפחיד והיה שם איזה כוח אפל ונעלם שתמיד שאף להרוס אותו, בעיניו כוחות האופל היו גדולים כל כך,שהסיבה היחידה שהם לא לכדו אותו היה, שהוא ג'וק חסר חשיבות בשבילם… הוא הבין לפעמים שאולי הוא טועה, ושחייו הרבה יותר מוגבלים ממה שהיו יכולים להיות אם אמונותיו היו קצת שונות… אבל זה לא באמת עזר… לרוב הרגיש כמו עכבר במבוך מלא מלכודות וחתולים, היתה לו משיכה מזורה לסרטי אימה, כאילו זה נתן לו אישור שמשהו מבין את החוויה שלו.

אני: יש עיקרון בז'ן האומר שמה שאתה לוקח מרגלי ההר זה מה שתמצא בראש ההר.

הוא: לא הבנתי

אני: הכוונה היא שאם אתה מיצר פעולה במציאות מתוך מוטבציה הישרדותית, אותה איכות תיהיה גם בתוצאות, ניתן לראות את זה אצל מיליונרים שהמוטבציה שלהם היא "לא להיות עני" או פחד מחוסר אונים, שלא משנה כמה הם עשירים עדיין הם מרגישים בהישרדות ונצמדים לחומר, הסרט המפורסם האזרח קיין לדוגמה הוא בדיוק על זה.

הוא: אני רואה את זה בחיי, אבל זה עמוק יותר, בראש אני יודע שאני בריא, עשיר יחסית ומוקף באנשים שאוהבים אותי אבל בחוויה הפנימית אני חיי בסרט אימה.

אני: הפסיכולוג הנודע וויליאם רייך דיבר על פצעי ליבה, חוויות כאב רגשיות חזקות מהילדות שעצבו את תפיסת העולם שלנו, ולמעשה הניסיון להימנע מהן יצר את האישיות שלנו ואפילו את מבנה הגוף שלנו. הוא הגדיר 4 סוגי טיפוסים המוגדרים 4 פצעי ילדות, מודל שהורחב בהדרגה ל 8 טיפוסים, הטיפוס הראשון נקרא בעבר הטיפוס הסכיזואידי, מדובר בטיפוס עם נטייה להתכנס ולסגת מהעולם, מתוך חוויה שהעולם אינו בטוח והוא "לא שייך" אליו.

הוא: זאת באמת הייתה חווית הילדות שלי.

כילד הרגשתי כי דמויות הסמכות שאמורות לתת ביטחון הן מסוכנות או אדישות. אני חושב שניסיתי להדחיק את זה.

אני:יכול לפרט?

הוא: אני חושב שנאלצתי לשקר לעצמי ולעולם מהרגע הראשון של מודעות עצמית בחיי.

יש אמת נוראה שאם אכיר בה אהיה בסכנה, שאמא אנוכית ואינה טובה, שמסוכן לי לבקש צרכים שלי, שאבא עסוק רק בעצמו, שאם אבטא אמת הסביבה תערער על בוחן המציאות שלי ואני עלול להשתגע, שיש לי מחשבות אלימות כלפי האנשים שאני אמור הכי לאהוב, שיש בחיים האלו סבל לא נמנע שאין דרך להתחמק ממנו… דברים נוראים כאלו שאף ילד לא אמור לחשוב או צריך להתמודד איתם.

אני: זה ממש נשמע כמו סרט אימה, בטח בשביל ילד.

הוא: האמת שזה ממש היה ככה, אני חושב שזה אפילו יותר נורא מסרט אימא בסגנון סטיבן קינג, איזה ליצן קטן ומוזר, או סיוט אנושי שמגשים עצמו כמו בסיוט ברחוב הלם, זה ממש לובקרפט, רוע קוסמי בסגנון קוטולו, כילד הרגשתי שכל המרחב ובעצם כל העולם מסוכן, ומאיים, שאין על מי לסמוך, ושבמקרה הטוב האלה הזועמת שנקראה אמא שלי, תיהיה עסוקה מידי, או תתפרץ על משהו אחר.

במילים אחרות שלא תצליח לצוד אותי ולפרוק עלי את הזעם המצטבר שלה על החיים, משהו מטורף וגדול ממנה שהיא לא ידעה לווסת, ושאף אחד לא העיז לעצור אותה מלפרוק עלי .

אני: סרטי אימה פורטים על חוויות ילדות שלנו ומאפשרים עיבוד או "תיקון" רגשי שלהם, זאת חוויה קשה מאוד לחוות בתור ילד, אמא בגיל הזה אינה אדם אלא אלואימא, דבר שמיצג את החיים עצמם ואיך שהעולם עובד.

הוא: עכשיו אני מבין את האימה, היא גדולה כל כך, לא כי מה שעשו לי היה נוראה במיוחד, אלה כי היתי כל כך קטן, והמבוגרים היו כה גדולים ביחס אלי. לא בטוח שהתכוונו או היו מודעים כמה נזק עשו, הם פשוט היו עצמם, אנשים כוחניים ואטומים, שלא מבינים כמה ילד זה יצור רגיש ופגיע.

אני: נכון הפרספקטיבה היא מה שקובע, ובשביל ילד קטן, הורה זועם באופן קבוע,,

 

לא צפוי ומסוכן רגשית, הוא בדיוק כמו קאטולו כזה, מהספרים של לובקרפט.

הוא: אז מה עושים, איך מטפלים בפחד כל כך עמוק וראשוני?

אני: צריך להבין שיש בתוכך ילד מאוד מבוהל, שחיי בעולם מפחיד מאוד, בחוויה שהוא לא בטוח ולא שייך,

הצורך העמוק ביותר שלו הוא לברגיש ביטחון, להרגיש שייך ולדעת שכל מה שבתוכו הוא בסדר, טבעי וטוב.

הוא: עשיתי מלא עבודת ילד פנימי וזה לא עזר

אני:הבוגר שאתה, חייב להיות מאוד עדין, קשוב וחומל לילד הזה, ולבנות איתו מערכת ייסי אמון, סתם מדיטציות לא יעזרו פה,החלק הזה כל כך מבוהל, ומתחבא, שיכול לקחת לו הרבה זמן כדי בכלל להסכים להתגלות לפניך, לבטא את עצמו ולהסכים לבטוח בהזנה שאתה מנסה לתת לו, קצת כמו בסיפור המתועד על חייל יפני, ששכחו להודיע לו שמלחמת העולם נגמרה, והוא נשאר באיזה בונקר 40 שנה.

הוא: אז איך "מוציאים את הילד הזה מהבונקר"..

אני: זה תהליך הדרגתי בו מאפשרים לחלק הזה להתרגל לנוכחות של הבוגר הפנימי, זה דורש המון רגישות, יכולת להתקרב ולהתרחק, ליצר מרחב פנימי לא אלים, ואפילו להיות זה שלוקח על עצמו את ה"נסיגה", כל הזמן לבדוק אם החלק הזה רוצה לשגת, לאפשר ולעודד אותו לבטא את זה.

הוא: נשמע כמו תהליך שדורש הרבה סבלנות.

אני: כן, הבוגר הפנימי שלך צריך להיות…"בוגר" ומפותח כדי שתוכל, אם עוד לא התפתח בך היכולת להיות חומל, סבלני ורגיש, לא תצליח ליצור ליצור אמון ותעשה יותר נזק מתועלת.

הוא: זה נשמע כמו מסע של חיים.

אני: לא צריך להיות מושלם,רק להיות מסוגל, בטיפול הקשרותי* המטפל יכול להיות הדמות הבוגרת שנותנת לחלק הנסוג את ההזנה, וכמובן בהדרגה גם ה"בוגר" הפנימי נחנך לתפקיד ומבין איך לעשות זאת.

הוא: יש קיצורי דרך?

אני: חוויות העולם הראשוניות הן לא רק פסיכולוגיות אלא גם "רוחניות" ופילוסופיות, כל תפיסת החיים, מתעצבת שם… לכן מדיטציות "טרנספרסונליות"* יכולות מאוד לעזור.

הוא: מה זה?

אני: מדיטציות שמחברות לרובד הרוחני של המציאות, רובד שכולו אהבה, נוכחות ושקט. יונג היה מכנה זאת היכולת לפגוש את ארכיטיפ האם האלמנטרית, זה יכול לאפשר ריפוי מהיר יותר, זה כמו לעדכן את "תפיסת המציאות הראשונית".

הוא: אבל יש משהו מאוד טורף במציאות, לאובקרפט ידע על מה הוא מדבר…

אני: לאבקרפט עצמו, גדל בבית מנוכר מאוד, לכן הרגיש שיש איזה רוע קוסמי השוכן בכל מקום, אם היה מתרגל מדיטציה ברצינות היה מגלה שזה לא האמת..

כמו כל מי שחווה מוות קליני או חווית פסיכדלית טובה היה מעיד. הרע הוא תופעה נוכחת מאוד, אבל היא קיימת בדיוק בגלל הצמצום והניתוק מהשלם הרוחני, רוע הוא אגו שהלך לאיבוד בתוך מטריצה פנימית של פחד, ודחפים הישרדותיים שמנהלים אותו, כשעולים מהאישי, לקולקטיבי ולרוחני, הרוע נעלם כמו שאין צל בתוך שמש.

הוא: הרבה מודטים טובים הרגשו לי קצת אוטיסטים, זה נראה לך קשור?

אני: בהחלט, הרבה יוגים ומודטים רוחניים הגיעו למדוט כי חווה את פצע הליבה של הנסיגה מהעולם, כמוך, אילו האנשים שיעדיפו לעשות ריטריט שלוש שנים על נגיד ללכת למסיבת ריקודים. זה עובד בדיוק כי אם תעלה למקום גבוהה מספיק ברוח תגיע למציאות בלי רוע.

עם זאת, המטרה של מדיטציה או תרגול רוחני אינה לאפשר "נסיגה ניצחית מהעולם", אלה לדעתי, להשתמש בחיבור הרוחני כדי לרפא את הפציעה, ולהיות מסוגל להרגיש בטוח גם בתוך החיים.

הוא: מעניין מאוד. ובכל זאת בעולם הזה באמת אי אפשר לבטוח באף אחד

אני: זאת אמונת יסוד מאוד שורשית אצלך, האמונה הזאת אינה תיאור של המציאות אלה מה שמיצר אצלך מציאות. אתה בנית את הזהות שלך סביבה, ואינך רואה איך אתה מגשים אותה.

הוא: אז מה יכול ליצור לי תחושה של עולם בטוח יותר?

*מה באמת עובד בטיפול בטראומת ילדות של נשיגה מהעולם?*

אני:טיפול רגשי רציני לאותם חלקים מבוהלים בתוכך, ומדיטציה שמחברת לרובד הרוחני של אהבה והזנה, הן התחלה טובה, אז בהדרגה ליצר קשרים שיש בהם יותר אמון וקירבה, המטרה היא לא להיות עיוור, אלא למצוא את דרך האמצע בין זהירות יתר לבן חוסר אחריות, יש קו אמצע כזה, ואתה רחוק ממנו.

הוא: בפנים אני מרגיש שאין גבול לכמה אדם צריך להיות זהיר.

אני: זה הפגיעה שלך שמדברת, זהירות יתר היא גם סכנה שצריך להזהר ממנה, היא שומרת אותך בסארס תמידי, וחוסמת לך הזדמניות לקרבה, לאהבה ושייכות.. זה חבל ככה לחיות את החיים…

הוא: מה להגיד, אתה צודק…

א.עצמו את עיניים והגיעו למצב הרפיה

ב. דמינו את תודעתכם בתוך בועת אור

ג.דמינו את תודעתכם יורדת עם הבועה עמוק עמוק לאדמה, למקום מאוד שקט ומאוד בטוח

ד.הרגשו עצמכם בתוך רחם של אמא אדמה.

ה. נוחו במקום הזה

ו.הזמינו למרחב דמויות מעצימות ובטוחות,כמו חברים, בעלי חיים, מלאכים וכו.

ז. הזמינו את כוחתיכם הפנימיים כמו אומץ, ביטחון, אהבה.

ח. פשוט הסכימו להרגיש בטוחים ומוגנים, תנו לחוויה למלא אתכם…

ט. עלו בחזרה עם בועת האנרגיה אבל החזיקו את תחושת הביטחון גם במצב הרגיל.