חוויה טראומה רגשית ומיתולוגיה

טראומה נפשית והחוויה המיתולוגית – כיצד מיתולוגיה ודת קשורות בחוויית הטראומה

טראומה והחוויה המיתולוגית - כיצד מיתולוגיה ודת קשורות בחווית הטראומה האישית, מה הקשר בין טראומה אישית לטראומה קולקטיבית, כיצד החברה והתרבות עוצבו דרך טראומה, מהו הקבעון הטראומתי שאנחנו כה רגילים אליו שאיננו מודעים למציאותו, ואיך משחררים אותו.

מיתולוגיה כאמת סובייקטיבית

אנו נוטים להתייחס לסיפורים מיתולוגים כמו סיפורי התנ”ך בצורה קיצונית. או שזה “אמת מוחלטת וקדושה” או “הזיות ילדותית”.

אם זאת להרבה מהסיפורים האלו יש אמת סובייקטיבית ואופי המקונן את החברה, בצורה זאת הם “אמת פנימית” למרות שאינם “אמת מוחלטת” שמי שמאמין בדת חייב לקבל, או מי שמאמין במדע חייב לדחות.

***מיתולוגיה כפסיכולוגיה של ילדים***

אתחיל בכך שסיפורים מיתיים במובנים מסוימים הם תורת נפש פסיכולוגית קדומה. 

הדמויות המרכזיות בתורה, מיצגות את האנושות, המשפחה הפטריארכלית וכוחת הטבע (אבות, אימהות, ענקים), במיתולוגיה היוונית שפת התיאור המיתי הגיעה לשיאה, המשפחה הארכיטיפית היא משפחת האלים, היה ליוונים אל, מפלצת או שילוב לכל תופעה אנושית פנימית או חיצונית, אלה לאהבה ואל להתאהבות, אל לעיטוש, אל לאגרסיות ומלחמה…וכו,

למעשה האלים היוונים הם האנשה של עולם התופעות החיצוני (פיזיקה) והפנימי (פסיכולוגיה).

*המבול – סיפור הטראומה העתיק ביותר*

אחד המיתוסים החוזרים בהרבה תרבויות הוא המבול, יתכן ומדובר במורשת לא כתובה של סיום עידן הקרח האחרון, ויתכן ותופעת המבול היא משהו קולקטיבי אוניברסלי (הצפה ריגשית) ולכן זה חוזר. 

המבול מיצג טראומה, ונראה שהוא הונצח כחלק מהמורשת הקולקטיבית של העמים הקדומים תחת המיתוס של “שארית הפלטה”, אנו השורדים המעטים של עולם קדום, ועלינו לשאת את זכרון האבות, ואת מורשתם (או מחאה כנגדה) לעתיד למען הדורות.

המבול מגדל בבל כמיתולגיה על בסיס טרואמתי

***הדינמיקה המיתית של הטראומה*”*

טראומה היא חוויה הגדולה מכדי שנוכל להכיל אותה, מדובר בהיתנסות בעלת מטען רגשי גדול שאין ביכולתינו לאפיין בצורה נורמטיבית ואז “לאכסן” ולשכוח ממנה, קצת כמו ספר העולה באש בסיפריה, לא ניתן לקטלג ולאחסן אותו בשום מגירה או מדף, הוא נשאר לזמן לא מוגבל על שולחן הספרנית ודורש התייחסות תמידית של הספרנית (המודע), במקרים מסוימים העיסוק בספר הזה הופך את שאר הספריה לחסרת משמעות, וכל הספריה הופכת לבית המקדש של “הספר הזה” ופרושיו.

 

במילים אחרות לטראומה יש נטייה לעבור תהליך “הנצחה” הגורם לה להישאר רלוונטית ומשפיעה גם שנים לאחר הארוע , “הכללה ” ההופכת את מסקנות הטראומה לרלוונטיות לתחומי חיים רבים, אידיאליזציה, שעושה אותה לסיפור המכונן של הנפש (אידיאולוגיה).

 

לטראומה יש קשר לחשיבה ילדית אסוציאטיבית המאופיינת בדמיון רב ובפרספקטיבה סובייקטיבית ומוגזמת.

 

***ריפוי – הפיכת המיתוס למציאות נורמלית***

למעשה ריפוי טראומה עובר דרך עיבוד החוויה, והעברתה מסיפור סובייקטיבי, חריג, על טבעי וגדול מהחיים לסיפור נורמטיבי, אוביקטיבי, אקראי, נקודתי, וחסר משמעות גדולה.

 

זהו מעבר מפירוש ילדי לפירוש בוגר, מפירוש *דתי” לפרוש “מדעי”.

 

האמא הצועקת על ילדה הקטן בהתקף זעם הורי לא מרוסנת נתפסת בעיניים ילדותיות כ”אלה” הזועמת המבטלת את עולמו הנפשי, וקובעת לנצח את ערכו, כיצור נמוך וחסר זכויות, שמותר לפגוע בו ללא התנצלות או הזהרה על ביטוי צרכים רגשיים טבעיים.

 

***למידה טראומטית – אשמה עדיפה על חוסר אונים***

 הילד לומד,שדמו מותר, שאין עליו הגנה, שלבטא צרכים זה דבר “אסור” ומתועב, שאין לו זכות לאושר ושאהבה היא חוויה כואבת ומסוכנת, הפנמה של זה יכולה להתבטא בחיים של אשמה, הרס עצמי ושנאה לדמויות סמכות, ולחיים.

 

ריפוי מתחיל בלחוות את החוויה הראשונית מחדש ולתת לה פירוש בוגר, האמא הפוגעת אינה אלה יודעת כל, בעלת סמכות מוחלטת בקביעת מה אמיתי, אלא רק אדם, צעיר ומבולבל, לא מאוזן רגשית, פצוע בעצמו, החווה הצפה רגשית המביאה להיסחפות אלימה וחסרת שליטה.

 

***טראומה כטרגדיה ולא כרשע***

הארוע אינו פעולת זדון של כוח *שידי” ומרושע אלא תאונה טראגית, בה נסיבות חיים רבות (אולי היתה בחוסר איזון הורמונלי, יום קשה בעבודה וכו) הובילו לחוויה כואבת במיוחד מבחינה סובייקטיבית.

 

לכן אין גם למידה נצחית ומוחלטת על מה ערכך בחיים, ומקומך בהם, אלא למידה רגעית וקונקרטית, כמו עדיף לא לבטא צרכים ובקשות כשאמא חוזרת מהעבודה ונראית כפקעת עצבים.(אפילו אם חיכית לבואה כל היום), או עדיף לא לבחור בני אדם אלימים ורעילים כחברים לחיים. 

 

כל טראומה קוראת לריפוי כזה, אחרת היא הופכת לחוויה חוזרת וקבועה בחיים.

ניתן לראות זאת על “חיילים” פוסט טראומתיים שנושאים את המלחמה איתם, גם עשרות שנים אחרי, וחיים כמו חיילים גם כשאין בזה יותר שום הגיון.

 

***קונספירציה כתגובה פוסט טראומתית***

הרבה מאמיני הקונספירציה הלהוטים מתאפיינים כיוצאים של ילדות קשה בה הדמויות ההוריות היו בלתי צפויות ובלתי אמינות, את תפקיד ההורים ממלאים הממסדים המושחתים וארגונים סודיים וזדוניים השואפים לפגוע בהם ובעולם הם מנציחים את חווית הטראומה ב”אח גדול” המנסה להרוס את חייהם.(כמובן שבמידה מסוימת ממסדים אינם אמינים, שאלה של מידתיות).

 

***עקרון השיבה הנצחית  – לחיות את הטראומה שוב ושוב***

ניתן לראות איך דתות יוצרות הנצחה של טראומות קולקטיביות, חורבן בית המקדש והגלויות שבאו לאחריהם מונצחות באתוס היהודי ומוזכרות בכל הזדמנות ( ט באב, כיפור, בין המיצרים, אפילו שבירת הכוס בחתונה).

 

מדובר בעיקרון כללי הנקרא במדעי הדתות “עיקרון השיבה הניצחית*”, בה אנו חיים סיפור של גיבור קולקטיבי (ישוע בנצרות, בודהה בבודהיזם), או של עם (העם היהודי) שוב ושוב, דרך חגים וימי זיכרון. הארועים הופכים מאסון או ניצחון חד פעמי למשהו בעל משמעות נצחית וקבועה.

 

 ***ניטשה – האם אלוהים מת?***

ניתן לומר שהגישה המדעית “רצחה” את “הדתות” בכך שהפכה את האמיתות המוחלטות של הדתות ל”מיתוס”. היא הפכה סיפור מתי מכונן לארוע דמיוני או אקריאי נורמטיבי.(לזה ניטשה התכוון כשאמר “אלוהים מת’)

 

דתות מסוימות בעלות מימד פילוסופי ופסיכולוגי עמוק יכלו להתמודד עם הדמיסיטקיפיסציה של סיפורם המיתי ואפילו לגדול ממנו. דתות אחרות המבוססות יותר על “אמונה* במיתוס, הפכו את המדע והפילוסופיה ל”אויב” או שפיתחו בקצב מואץ מימד פילוסופי פסיכולוגי מופשט. (הקבלה החסידות ותורות הנפש התפתחו ביהדות במקביל להתגלות תורת ההשכלה).

 

***הטראומה כיוצרת מורכבות***

הטראומה דומה לפטיש המנפץ חפץ, מדבר פשוט החפץ הופך לאוסף חלקים לא קוהרנטי, חוויה טראומטית בילדות שוברת את האישיות הפשוטה למגוון חלקים, חלקם מקבלים היתר להתקיים באור המודעות וחלקן מוגלים באמצעות הדחקה לתת המודע והוםכים לחלק מה”צל”*.

 

לדוגמה הילד שאימו זעמה עליו, יתנפץ לחלק הזועם ושונא את אמא, ולחלק המנסה לרצות אותה בכל מחיר, ולחלק המאשים את עצמו בכעסה כדי להימנע מחוסר אונים, ולחלק הבורח מהחוויה…וכו 

 

***הטראומה כקריאה ליצירת סדר גבוה יותר***

הטראומה יכולה להיות כח רוחני, הכאוס שיצרה דורש מציאת איכות מלכדת ומאחדת גבוה יותר ממה שהיה קודם כדי להחזיר את הסדר הפנימי על קנו, היא מרחיבה את תמונת העולם הילדי התמימה דרך פגישה עם הרוע וטרגדיה, ומכריחה גיבוש תמונת עולם שלמה יותר בה למרות הגילוי הקשה הזה עדין אפשר לסלוח, לאהוב, ולהרגיש תחושת אמון וביטחון בסיסית בחיים.

 

כדי שהיה ניתן לקבל את הרוע מודל העולם חייב להשתנות, זה מכריח לעבור מאלוהות קונקרטית ומואנשת לאלוהות מופשטת ואוניברסלית יותר, המסוגלת לפגוע בלי להיות רעה כי המניעים שלה מעל להבנת אנוש.

 

.***בריאת העולם – החוויה הטראומתית המקוננת*”*

לטראומה יש קשר עמוק לסיפור המיתי הגדול ביותר של בריאת העולם. הסיפור 

התנכ”י בו אלוהים בורא בדיבור שמים וארץ, והארץ תוהו ובוהו, מבוסס על סיפורים עתיקים יותר הקימים במצרים, אשור ובבל הקדומות. במסורת האשורית אלת המים המלוחים והכאוס תיתמית (תוהו) ואל המיים המתוקים והכאוס (בוהו) רוצים להחריב את הבריאה הקדומה, נגדם יוצא מורדך (מורדכי), אל הסדר המכוסה בעיניים ומשתמש במילים קסומות.

 

הסיפור מקביל לסיפורו המצרי הקדום של הורוס אל הרוח (אל בעל צורת נשר חד עין, הניחן בעין פלאית) המציל באמצעות דיבור קדוש את האביו אוסיריס אל המסורת והסדר, שנרצח ובותר לגזרים על ידי סט, האל של הכאוס, המיתוס חוזר בסיפור הכנעני של אל עליון ומלחמתו בים, אל הים המיצג כאוס.

 

על פי ד”ר ג’ורדן פיטרסון משמעות המיתוס היא שהכאוס והרוע מנוצחים על ידי הכוח של צומת הלב והדיבור, המיצר סדר בעולם וזה “מה שמוגדר כ”טוב”.

 

טראומה כמובן מיצגת מצב של כאוס ואנדרלמוסיה, יש חוויה שהמוח לא יודע לעבד ולהכניס למסגרת הסדר הקיים של מערכת האמונות ומושגי המציאות הקיימים.

 

כדי לנצח את בכאוס המביא לשיתוק ואובדן יכולת תפקודית (תוהו ובוהו) חרדה והדחקה (חושך על פני תהום), יש צורך בצומת לב, ושפה חדשה (עולם מושגים תפיסות ואמונות מורחב), המאפשרת הרחבה של יכולת הפירוש והתפיסה כך שהמערכת תוכל להבין, לקטלג ואז לפרש באופן טוב יותר את חווית הטראומה.

 

***חוויה טראומטית כסיפור המעצב של האישיות***

בכללי ניתן לראות איך סיפורים מכוננים רבים הם למעשה “טראומות” קולקטיביות, חלקן משרתות אותנו עדין (העם הנרדף כבסיס לציונות) וחלקן כבר ממש לא (אישה גרמה לחטא הקדום ולכן נחותה), למעשה חוויה טראומטית משחזרת את עצמה כחלק ממנגנון ריפוי.

 

***כאב רגשי כמנגנון ריפוי***

הסיפור הטראומטי הלא מעובד מחכה להבשלת הנפש עד למדריגה בה תוכל להתמודד ולהכיל את החוויה הקשה, רק כשלעיתים הסיפור המיתי סביב הטראומה הופך לזהות. 

 

הזהות הזאת  יוצרת התנגדות לטיפול ופחד שבלי הטראומה לא נהיה שווים כלום. (מה תיהיה היהדות ללא תחושת הכבש בן 70 זאבים הקמים עלינו לכלותינו). 

 

אפשר לראות שטראומה יוצרת מועדונים לדוגמה “נפגעות אונס*, “חיילים וותיקים”, “ניצולי שואה”, המועדונים האלו מהווים גורם תומך, אבל גם עלולים לקבע זהות ולעקב יציאה משלב העיבוד של הטראומה לשלב ההבראה.

 

***דמות האל הגואל כמטפל בטראומה***

האלוהות מופיעה לעיתים כ”חוויה” טראומתית, האל היהודי מתואר כ”אש” שורפת, שעם ישראל לא היה יכול להכיל אותה במתן תורה ונאמר ש”יצאה נשמתם”, בתרבויות הכנעניות, היו טקסים בהם המאמין היה עובר דרך מסכים ולבסוף נוגע בפסל לוהט, הכאב ומצב ההתעלות היו מתחברים לחוויה אקסטטית מיסטית. 

 

החוויה האלוהית והטראומתית מתערבבות לעיתים, אלוהים הוא הגורם לפגע וגם המרפא, הפלא בסנה הבוער היה שהמפגש עם האש (וכאב) לא שרף את העץ, להיפך, נוצרה כתוצאה חוויה נשגבת.

 

במילים אחרות הריפוי קורה כשאנו מוכנים לפגוש את האש של הכאב, ממקום אובייקטיבי ורוחני ואז אותה אש שבדרך כלל הרסה אותנו עתה מרפאת.

 

*** צומת לב והבחנות טובות – סוד הריפוי הקולקטיבי***

אני חוזר לאל (רופא כל בשר) בעל מילות הקסם ועיניים הרבות  (מרדוק, הוויה) מייצג את היכולת לעשות הבחנות עדינות וליצור שפה חדשה המובילה לפירוש בוגר של החוויה.

 

זה מוביל לריפוי ושימוש יצירתי וזורם באנרגיית החיים ששימשה בעבר לתיחזוק החוויה הטראומטית.

 

מאחל שכולנו כחברה ובודדים נצעד מעבר לסיפורים טראומטיים של חיינו לעולם פשוט ובריא יותר.

 

הערות

*מירצ’ה אליאדה היה החוקר שהציג את עקרוו השיבה הנצחית וארגון הזמן, המקום והנפש תחת סיפור מכונן, בוא נקבע מרכז לעולם, אקסיס מונדי, מעגל זמן חוזר ובו סיפור מיתי גדול בעל יסודות של חוויה תראומתית ורפויה

 

לדוגמה בסיפור היהודי, הטראומה של ההשפלה של חורבן המקדש, השעבוד והגלות, מתרפאת בגאולה, בה הגויים עצמם תומכים בבנית בית המקדש, מקבלים עצמם כנחותים, והופכים לעבדי היהודים (על פי נבואות לכל יהודי יהיו 26000 עבדים גויים), למעשה הגאולה היא פנטזיית ריפוי, הימצרת “חווית” פיצוי עתידי לסבל הנורא בהווה. ל ל.    

*שבירת האישיות בפטיש הטראומה היא תופעה מעניינת 

לחלקים מסוימים מותר להיות גלויים, ולעיתים הם משתלטים על האישיות והופכים לפרסונה הדומיננטית (החלק המרצה לדוגמה), וחלקים מסוימים נחשבים למסוכנים והם מוכחשים והופכים לחלק מהצל או ל”מחתרת פנימית” המתנגת לאישיות, (החלק השונא את אמו) ולמנגנון חבלה או הרס עצמי הפועל מעמקי התת מודע כדי להרוס את הפרסונה הגלויה ומערכת היחסים שיצרה עם העולם.

*בתרבות השמאנית חוויה טראומטית מוגדרת כ”אובדן חלק נשמה” והריפוי כהחזרתה, השאמן המרפא משיב את חלק הנשמה האובד, בתהליך מדיטטיבי אקסטטי עמוק, כך

*מורדוק וטיטאמיט הם הכוחות של הכאוס והסדר במסורת הבבלית.

רוצה לדעת את הארכיטיפ הדומיננטי שלך ולברר אם אימון במסע הגיבור יכול להביא לחייך פריצת דרך? מלא פרטים ונקבע שיחת ברור ואבחון של 20 ד ללא עלות!

פוסטים נוספים

שיתוף:

גלילה לראש העמוד

הרשמו כאן לקבלת שאלון אבחון ארכיטיפ דומיננטי במתנה

דילוג לתוכן