סיפורו של רון הלוחם האשם
ההרגשה שלו היתה שמהרגע שנולד לא נתנה לו מנוחה מאתגרים קשים, אח בריון ואמא כוחנית, התבגרות מלאת בושה ואשמה, התמכרויות, כל פעם שנראה שהתקדם, רק נזרק לתוך מצב קשה יותר. הוא הגיע לטיפול לאחר שניסה הרבה דברים.
הטיפול – אשמה קיומית וסוד החיים הקשים
הוא: זה ממש מבחן איוב, יש לי כח סבל, השאלה אם החיים האלו הם רק ריצוי עונש או יש תיקווה… כי אם ריצוי עונש אז למה לא להתאבד, כי אם אין תקווה להחיים טובים, זוגיות, כסף אז בשביל מה להתאמץ?
למה לנסות לחיות חיים טובים אם באתי לפה לסבול?
האם הנסיון לחיים ראויים הוא פאטה מורגנה? האם הכל מוביל לאותו מקום? שאנו בסמסרה…ואין דרך לברוח?
אני: יש לך אשמה עמוקה על עצם ניסיונך להתפתח או להינות מהצלחה. כילד לאמא נרקיסיסטית החושבת שאתה שלה הותנת להרגיש אשם על עצם היותך יצור בעל רצון עצמאי להתפתח.
מסר הקמילה ההורי – ואשמת הגדילה הקיומית
אמא כזאת מתאהבת בתינוק, ומרגישה שהוא רכושה, ואז הילד שגדל רוצח את התינוק ששיך לה מעצם גדילתו, האמא רואה בילד את הרוצח, חושבת שיש לה את הבחירה לקבוע מה הילד יהיה, ובוחרת שהילד יחזור להיות תינוק, הילד מקבל מסר שמה שהוא צריך לעשות זה לבטל גדילה שלו, כדי להיות ילד טוב, אבל יש לו דחף גדילה חזק, אז לפשר בן הצורך לרצות אם והצורך לגדול, הוא יבחר לגדול ואבל לשלם על זה מחיר גדול, כאילו לגדול כדי לגדול אבל בלי להנות מפרות הגדילה של ערך עצמי עצמאי, או תחושת מסוגלות, כי כל הערך והמסוגלות חייבים להישאר אצל האמא הכל יכולה.

מהי הקארמה של חיים קשים?
ברמה הקארמית החיים שלך אופייניים לקארמת לוחמים אכזריים ומנהיגים עריצים מגלגולים קודמים.
אנשים חושבים שקארמה רעה צוברים מלהיות סטלין או היטלר, אבל אפשר ליצר ממש קארמה דומה מול הילדים שלך או אנשים חלשים בסביבתך, או בלחיות בתרבות שבה קונפליקד ודיכוי זה הסטנדרט.
רובינו היינו בשלב מסויים על הכדור הזה במצב שהיהיה לנו כוח וניצלנו אותו לרעה.
היה נחמד לחשוב שבגלגולים קודמים הינו לוחמי חופש נאצלים, אבל סטיסטית רובינו היינו מאלו שנתנו לרשע יד.
יש סיכוי הרבה יותר גבוה שאם הינו נולדים בגרמניה של תחילת המאה ה 20, הינו מסיימים כחיילי גסטפו ולא כחסידי אומות העולם (בערך 1 ל 1000), בקיצור רובינו הבאנו לגלגול הזה הרבה קארמה וגם הרבה אשמה.
איך יכול להיות שאל טוב ברא עולם רע?
הוא: איך אל טוב יצר עולם ללא השגחה, איך יתכן שהוא מאפשר לאנשים ליצר זוועות שאחר כך רודפות אותם אלפי שנים, במקום ליצור מקום שמושגח על ידי מבוגר אחראי, המקום הזה הוא כמו גן ילדים שהגננת ברחה ממנו, ושולט בו טירוף וחמדנות חסרת רסן. יותר גרוע, נראה היסטורית שככל שאדם רע יותר כך הולך לו יותר, קצת כמו באומן ומרגריטה*, היו בעמדות כוח הרבה יותר פסיכופטים כמו היטלר, מאו, וסטלין מאשר אנשים כמו גנדי ונלסון מנדלה.
אני: קודם כל אפשר להגיד שהעולם הוא כמו סרט נע להתפתחות נשמות, אנו מתפתחים דרך 42 שיעורים ממצב של אגו פשוט וטבעי למצב של אגו דחוס ומפלצתי*, ואז ממצב של שיא הדחיסות מתחיל תהליך תיקון וזיכוך עד לאגו שקוף שהנשמה יכולה לזהור דרכו.
המעבר מריצה מחושך לחושך לריצה מחושך לאור
יש שלב שכל נשמה עוברת בו האגו מגיע לשיא גדלותו, בשלב הזה אנו עושים המון נזק, שאותו לעיתים נתקן ונכפר הרבה גלגולים. לכל אחד יש מהפך כזה שלחלק מאיתנו עדין לא קרה, לחלק קורה בגלגול הזה, ולחלק קרה מזמן ורק משוחזר עכשיו, שלב בו האגו גדל למימדים מפלצתיים* עד שהחריב את עצמו, שם הנשמה למדה באמת שכל מידה של כוח ושליטה לא תביא אושר, רק אהבה מביאה אהבה, אם זאת רק אחרי שהבנו זאת ואנו נעשים בוגרים רוחנית אנו צריכים לפרוע את צ'ק הקארמה של ילדותינו הרוחנית.
איך שורפים קארמה שלילית?
הדרך הפשוטה ביותר היא דרך היסורים*, אנו חווים קושי וכישלון שוב ושוב עד שהקארמה נשרפת, לעיתים נרגיש שעדיף להפסיק לנסות, זה דווקא תוקע אותנו.
כמו קרב אגרוף בו אנו אמורים לחתוף 500 אגרופים, זה שאנו קמים כל פעם מהרצפה עד האגרוף הבא גורם לקארמה להישרף יותר מהר.
אפילו מדיסנות, טיפולים רגשיים ורטריטים לא יכולים ממש להקטין את הסבל, ואם הם עושים זאת אז הם הופכים מריפוי לבריחה (הופכים לבעיה).
הם כן מאפשרים להכיל את הסבל ולמצוא בו משמעות, הסבל בהחלט יכול להוביל לחוכמה ולעומק, אנו רואים את פרצופו האמיתי של הקיום מתוך עיוורון רוחני, ורוצים להתעורר ולהשתחרר ממעגל הפגיעה והנפגעות.*
חוץ מזה יש דבר כזה הנקרא נס, או מחיקת חובות קארמיות, אבל זה לא דבר פשוט.
כדי שנס יקרה צריך להיות ראוי לנס, בשביל זה צריך לעשות תשובה אמיתית וגם לפגוש את חוסר האונים, לבקש הצלה, לעלות זעקה השמימה…
המהפך השני -הריצה מאור לחושך, לריצה מאור לאור
במצב של "צדיק ורע לו" אנו משלמים קארמות רעות וצוברים זכויות אבל לא רואים התקדמות בפועל, להיפך, כדי להגיע למצב של צדיק וטוב לו ולרוץ מאור לאור אנחנו צריכים חסד גדול, העוונות שלנו גדולים מאוד, ואם לא נקבל הקלה בעונש לא נצליח לעמוד בזה, המעבר אינו דבר פשוט. האמת שנס כמו כל דבר קורא ברגע אחד, אבל דורש הזדככות של חיים שלמים, עלינו להגיע לחרטה עמוקה על פעולתינו הרעות ורצון להיות טוב ללא תגמול רק כי זה הדבר הנכון, כשאנו מוכנים לסבול לנצח ולעשות טוב בלי תלות במה שנקבל, אז כמעט באותו רגע הנס קורה.
קל להגיע למצבם של בני ישראל בו צעקו "למה לקחת אותנו למדבר להמיתינו".
בשלב ה"צדיק ורע לו" וויתרנו על רוב ההנאות ולא קיבלו תחליף מספק, להיפך, בעיקר יסורים.
עד שנגיע "לניקוי שליש על התנהגות טובה" כל שאפשר לעשות זה להימנע מלענות באותה המידה לרעה שקיבלנו (כי זה משחזר את הקרמה) וליצור הרבה קארמה טובה, קצת דומה ללהוסיף חלב לקפה מר במיוחד.
עם זאת גם תשובה ואינסוף מעשים טובים לא יצילו אותנו באופן מלא, השחרור האולטימטיבי מקארמה שלילית הוא הארה.
אין דרך להינצל מהסבל הגדול של המוות כל עוד אנו חיים בבורות (וכל רגע הוא סוג של מוות). הבורות נגמרת כשלמדנו להפסיק להזדהות עם הצורה והתבנית של ה"אני", תבנית שמיצרת היצמדות והשוואה. אחרת אנו כמו גל המתנפץ על הסלעים, רק שנלמד להיות הים עצמו הסבל יפסיק.
ככל שההזדהות וההקשרות גדולה יותר הטרגדיה גדולה יותר, מנקודת מבט של הים ההתנפצות זה עוד מופע יפיפה של הרגע הזה.
איך משחררים אשמה קיומית?
הוא: ובכל זאת אני מרגיש אשמה קיומית גדולה.
אני: אשמה היא לקחת אחריות מה שאין לך שליטה עליו, נטיה ילדותית שכולנו ירשנו מהתת מודע הקולקטיבי דרכו דתות ומשטרים שולטים בנו, עליך להבין שאם אלוהים אחראי על ההצלחות שלך הוא אחראי גם על השגיאות והטעויות שלך.
בכל רגע אנו עושים את הטוב ביותר הזמין
לנו תודעתית באותו המצב. לא חוכמה לשפוט אחרים או את עצמינו בדיעבד, כשאנו מתעלמים מחלק מהתנאים בהם פעלנו.
קל להלקות את עצמינו או להאשים אחרים, קשה לקחת אחריות. לקחת אחריות זה להכיר שהטעויות שלנו היו הכי טוב שלנו ברגע נתון, האחריות שלנו היא לפתח את החוכמה והחמלה שבפעם הבאה נגיב אחרת.
לעיתים אנו בוחרים באשמה כמנגנון הקטנה וריסון עצמי, בפעם הקודמת שהיינו על גג העולם (לעיתים בגלגול קודם כשהינו בשלב מיצוק האגו בצאקרה השלישית), ניצלנו את כוחינו לרעה ואז התרסקנו.
לרוב כבר למדנו את השיעור, עם זאת הנשמה מפחדת ליפול שוב, דווקא הפחד הזה מעיד שאנו בוגרים מספיק כדי להתקדם.
שלב האשמה והצימצום העצמי אינו התחנה האחרונה בהתפתחות, התחנה האחרונה היא שיש לנו שפע לא מוגבל, ואנו משתמשים בו לטובה, הכוח לא גורם לנו התנשא ולנצל אחרים אלא הבורות, כשיש לנו בגרות רוחנית אנו משתמשים בו כדי לשרת את העולם.
בשלב הזה, ככל שנהיה עשירים ומצליחים יותר נוכל לעזור יותר.
כיצד לשחרר את הטראומה הנשמתית של שלב מיצוק האגו
בסוף היום אם לא הפנמנו את הלמידה הנשמתית נטעה שוב ונחזור למקום בו אנו עכשיו, אם כבר למדנו אבל אנו עדין חיים בצימצום עצמי אז העולם מפסיד לוחמי אור המסוגלים להביא הרבה אהבה וברכה לעולם וזה חבל, אין לנו זכות להיתקע במקום של אשמה וצמצום כשאנו מוכנים להיות לוחמי אור, העולם מחכה לנו.
הערות:
*האמן ומרגריטה או בשמו הישן השטן ממסקווה הוא ספר מופת המתאר עולם בו השטן הוא השליט והרשעים מתוגמלים בעוד שהטובים נענשים, רעיון הדומה ליצירות כמו פאוסט של גטה וגן העדן האבוד של מילטון.
*בצאקרות זה המסע מצאקרת הבסיס לצאקרה השלישית ואז הקפיצה מהשלישית לרביעית ולמעלה ממנה.
* האגו בשיא גודלו בצ'אקרה השלישית מגלם את הנרקסיסיזם הקיומי הטהור הקרוי בקבלה הבחינה הרביעית בבחינה הרביעית, אדם בשלב הזה בטוח שהוא מלך העולם ושעל כל העולם לשרת אותו, את רעב השליטה שלו שום דבר לא יכול להשביע, לבסוף הוא נופל למצב נמוך מאוד ומתרסק, קצת בדומה למחלת הסרטן, הצלחת המחלה מביאה לכלייתה, האגו הטורף הבולע את הכל מנתק עצמו מהכלל באופן קיצוני ולבסוף מחריב את עצמו. (או מתפתח לשלב הבא).
* המושג דרך היסורים ודרך התורה לקוחה מקבלת הרמח"ל (ספר דרך השם), בקונטקסט אחר דרך היסורים מקושרת לשלב האחרון בחיי ישוע הנוצרי בו עבר דרך 12 עינויים בדרכו לצליבה, היסורים מיצגים את מסעו הרוחני של האדם לזיכוך וכפרה.
*פוסט המרחיב על קארמה וכיצד ליצר קארמה חיובית בלינק הזה
*הבודהה מתאר 4 סוגי אנשים
א. רצים מחושך לחושך – חובים סבל ויוצרים סבל בגלל עיוורון לחוק הקארמה (אסירים אלימים בבית סוהר)
ב. רצים מאור לחושך – חובים עונג אבל יוצרים סבל (אנשים רעים שהולך להם כמו פוליטקאים מושחתים)
ג. רצים מחושך לאור – אנשים טובים הסובלים בגלל תקופות בהם היו רעים, חובים סבל וגורמים עונג לעולם
ד. רצים מאור לאור – אנשים טובים היוצרים קארמה טובה ומבטיחים בזה שאושר ימשך. (אידאל הבודיסטווה)
*פוסט המרחיב על להשתחרר מתחושת אשמה הלינק הזה