למה ככל כשמתקרבים לשורש הריפוי שלנו הקושי גדל? המסע להר דום בשר הטבעות כמטפורה לריפוי טראומה ו 6 כלים לעבור דרך הכאב ולצאת חדש בצד השני.

לעיתים ככל שאנו מתקדמים בתהליך ריפוי נראה שהסימפטומים מחמירים.
זה לא מראה שהטיפול גרוע, להיפך, אם יש לבעיה שלנו שורש טראומטי, ככל שנקלף עוד ממנגנוני ההגנה וננטרל אסטרטגיות מניעה מלפגוש את הכאב, החלק הפצוע יגיב באופן קיצוני יותר.
במקרים רבים כשזה קורה אנו נברח מתהליך הטיפול ולמעשה נפספס הזדמנות עמוקה לריפוי.
אולי לא נברח לגמרי אלא שנמשיך עם מטפל אחר, “עדין” יותר שעיקר עבודתו בלנקז את המוגלה מסביב לפצע ולגרום לך להרגיש טוב, אבל בלי באמת לעשות מה שמרפא.
זה משתלם בשבילו, אתה זקוק לו לנצח, ומשתלם לפחד שלך שיודע שלעולם לא תלחם בו באמת.
רק אתם מפסידים תהליך ריפוי שסוף סוף ישחרר אותכם ממשקולת ענקית ויתן לכם חופש לחיות באמת, כמו שהחיים היו אמורים להיות.

המסע של פרודו להר דום, מטפורה לריפוי טראומה

מסעם של פרודו וסם בשר הטבעות להשמדת הטבעת הם מטאפורה נפלאה לריפוי טראומה, הר דום וכבשן האש מסמלים את הכאב הראשוני, סאורון הוא אזור הצל האישיותי, האינטליגנציה שמנסה לנהל את כל החיים מתוך הזדהות עם הכאב מניעה מלגעת בשורשו.
הטבעת היא המטען הטראומטי הדחוס שכל הזמן מושך אותנו לחוויה שלילית מתוך ניסיון לשלוט במה שלו ניתן לשליטה (בניסיון עקר להמנע לנצח מלפגוש את הכאב).
גולום הוא ההתמכרות לחווית הקורבן ולרווחים של הימנעות מטיפול בפצע.
הטבעת מותכת רק כשהיא חוזרת למקור שלה בחוויה הטראומטית הראשונית. מנגנוני ההגנה, האורקים, הגובלינים וסאורון, חייבים להיות מוסחים כדי לאפשר לכוח השפיות והמודעות האובייקטיבית לחדור לממלכת הכאב, הכעס, עויוות התפיסה והטירוף שהטראומה יצרה, ככל שסם ופרודו מתקרבים למקור, הטבעת נעשית כבדה וחזקה יותר.
יש רגע בו ההתנגדות חזקה מדי, וכל מנגנוני ההגנה מתחילים להתעורר.

השמדת הטבעת

רק מוכנות לחוות באופן מלא את הכאב, ועימות מול העיוות התפיסתי שנוצר מהפחד בעזרת נוכחות אמיתית ואוהבת מאפשר לחלק הפצוע לראות את המחיר העצום שהימנעות מהכאב יוצרת, יש רגע שניהול הפצע עולה לתודעה שלנו מחיר גדול בהרבה מחסימת החוויה הטראומטית.
כשגולום הפנימי, או החלק שמרוויח משימור הטראומה חווה זאת הוא נשבר סופית ונוצרת מעין מערכת הרס עצמי למערכת ההרס העצמי, הסבל של הימנעות והסבל של שימור משתווים. הכוח הראשוני של הגוף נפש להיות שלם ובריא מתעורר וכל המבנה הטראומטי וחולני קורס.
רק אז חווית הכאב הראשונית נחוות באופן שלם, ומשתחררת סופית מהמערכת שלנו. אז נולדות אפשריות פעולה חדשות ויכול לזרום עם המציאות הרבה יותר טוב, בלי שריטות ומגננות כל הזמן יקטעו את השיר המופלא שבאתם לבטא פה.

אז מה ניתן ללמוד משר הטבעות על תהליכי הריפוי שלנו

לרוב שהכאב גדל והסימפטומים מחריפים רצוי להישאר בתהליך. ממש כמו שלא עוזבים ניתוח באמצע. להבין שבמצב הזה מנגנוני ההגנה יעשו הכל כדי לחבל בריפוי, לא אשמתם, מנקודת המבט שלהם שנוצרה בזמן עתיק (לרוב הילדות), בו לא היתה לך יכולת לפגוש את הכאב, הם מצילים אותך ושומרים עליך ממשהו גרוע ממות. הם כמו תוכנה לא מעודכנת במחשב, דמיין ווינדוס 1 משנות ה 90 המורץ על משב של היום, התוכנות האלו חייבת להתעדכן או שכל המחשב יקרוס פעם אחר פעם.וזה קשה.
 
בפרספקטיבה של ילד או אפילו בוגר חסר אונים הם היו ההצלה שלך למצב חירום, לצערך לא היה אצלם מנגנון חזרה לשגרה, הם כמו החייל היפני עדיין שומר על העמדה שלו 30 שנה אחרי שהמלחמה נגמרה, (סיפור אמיתי) כדי לספר לחייל הזה שהגיע זמן לסיים את תפקידו נדרשו לצוות פסיכולוגים שלם, כחייל נאמן הוא לא סומך על אף אחד, (היו צריכים להטיס את מפקדו האישי במדים ממלחמת העולם השניה שיבסר לו ) כך גם מנגנוני ההגנה שלך, חיילים נאמנים שלו שמעו או האמינו שהמלחמה נגמרה.
 
תפקידי כמטפל במצבים כאלו הוא לתמוך בך כמו סם בגינס שהולך עם פרדרו יד ביד לתוך האש, אם לא אעשה כך אני מועל בתפקידי. השלב הזה הקרוי באימון במודל מסע הגיבור כניסה למערה הגדולה ופגישת הדרקון, כשמטופל נכנס לשם אני צריך להיות נוכח שם איתו ועם הכאב שלו ממקום של אהבה ואמת. מי שנמצא שם עובר דרך מוות, טרנספורמציה ולידה מחדש,
אף אחד לא יכול למות ולהיוולד מחדש במקומך, אבל כמו מיילדת טובה, אני יכול לעזור לך להיכנס לשם נכון, ולקדם את פניך כשאתה חוזר משם וזקוק כל כך למקום לתמיכה וקבלה.
הרבה פעמים אני רואה שבמקביל אני עובר חווית ריפוי מול הפצע שלי, זהו תהליך גדול מדינמיקת מטפל מטופל. תהליך בו אנרגית החסד האלוהית זורמת באופן עוצמתי ועמוק דרכינו ומאפשרת למידה וריפוי בהרבה מימדים. ריפוי שאני כמטפל רק כלי בו.
אז מה עושים בכל זאת כשהטבעת כל כך כבדה והדרך ללב הכבשן נראית אין סופית? או במילים אחרות כיצד מתמודדים עם הרס עצמי בצורתו החזקה ביותר*?

תפילת הלב השבור

ביהדות מוזכרות כ 10 סוגי תפילות מחולקות ל 3 קטגוריות, הקטגוריות האלו הם תפילה לעני, תפילה לדוד ותפילה למשה.
בלי להיכנס לפרטים, התפילות החשובה ביותר הם תפילה “לעני” בזכותה כל שאר התפילות עולות. לא מדובר פה על “עוני” חומרי בהכרח אלא כל עוני: רוחני, בראותי או רגשי. תפילה לעני היא הכרה שעשיתי את המקסימום שכוחותי אפשרו לי ברגע מסוים ועכשיו אני מבקש מתוך הכרה במגבלותי, והכרה בכוחו האינסופי של ה”אחד” עזרה מעומק הלב.
התפילה הזאת היא סוג של לב שבירה, לב האבן או האטימות נבקעת והכאב, הטחינה, החרטה, וכנות מתגלה. תפלה כזאת מסוגלת לעשות נפלאות, מומלץ כשאנו מתפללים ככה, להתפלל לא רק בשביל עצמנו גם למען כל הסובלים, אמא אדמה והשכינה שנמצאת בגלות.
ככל שנפתח עם הלב השבור לסבל של יותר ברואים כך החסד שימשך יהיה גדול יותר, יותר סיכוי שנגלה שהכאב מותמר ואנו חווים התעלות וריפוי. הסוד הוא לא לעזור, לא להתנגד ולא לברוח מחווית הפתיחה של של הלב השבור. כעצמך אתה יכול לשאת כמות סבל מוגבלת, כשאתה נכנע לחוויה, אתה הופך ללב של העולם ויכול להתמיר את כל המציאות.

הזעקה הגדולה

זעקה היא מצב בו איננו מסוגלים אפילו להתפלל, כל מה שאנו מסוגלים זה לזעוק את כאבינו החוצה, זעקה אמיתית היא סוג של ניקוי רוחני דרך צ’אקרת הגרון. ניתן לתרגל זעקה דוממת, מצב בו אנו חוסמים את פינו באמצעות הידיים ואז צועקים לידיים החוסמות, פתרון פרקטי אם איננו חיים בתחנת חלל או אי בודד.
לזעקה יש השפעה מרפאת ומשחררת, גם פה החוכמה היא לא לבלום, לבקר או לצמצם, לתת לצעקה לבו מכל הויתינן, כאילו כל התאים, הרקמות, והאיברים צועקים את כאבם, לעיתים זעקה כזאת מלווה בהקאה או שיעול, לא להיבהל מזה, הגוף מנקה, הנפש משחררת, הקארמה נשרפת…

לקיחת קארמה מאחרים – שימוש בכוח החמלה הטראנספרסונלית

מדיטציות העוסקות בהחלפת אני בזולתי דוגמת טונג לן וגלגל הלהבים יכולות לעזור בלנקות את העוונות ולהתמיר כאב.
העיקרון מאוד פשוט, נחשוב על כמות גדולה ככל האפשר של אנשים החווים עתה סבל הדומה לשלנו, נדמיין זאת כענן שחור סמיך. ננשום פנימה את הענן ונדמיין להבה במרכז החזה(צ’אקרת הלב) המתמירה את הכאב לכל האור, האהבה והחסד שאי פעם חווינו, נשלח זאת לאנשים הסובלים. אם אתם חוששים שהסבל של אחרים או הקארמה שלהם “תידבק” בכם ניתן לעשות זאת עבור עצמכם.
ראו את עצמכם בצורה הסובלת ביותר שלכם, כדמות מולכם, ראו את העשן השחור המיצג את הסבל עוטף את הדמות, נשמו אותו ללבכם והתמירו אותו באור לבן של חסד, שלכו את האור לדמות שלכם וראו אותה עטופה בחסד.

התמדה

זה אולי העיקרון החשוב ביותר, לא לעזור את התהליך באמצע, לעיתים מותר לקחת הפסקות, אבל לא לברוח. מצב משבר רוחני או פסיכולוגי הוא הזדמנות נדירה לשינוי. אם תוותרו בפעם הבאה האגו יהיה מוכן יותר ומתוחכם יותר, כשמשבר יעבור הוא יספר לכם שנרפאתם, שאינכם צרכים טיפול או פשוט ידחיק וידחה את המפגש הבא לזמן לא ידוע. אם אתם בהר דום, כל האינסטינקטים, המחשבות יספרו לכם שכדאי לברוח, עליכם להמשיך הלאה מתוך מצב תודעה של “מתאבד שיעי”, זה או אתם או הטבעת, במה אתם בוחרים

כניעה

כניעה היא המוכנות להסכים לחוות באופן מלא את כל מה שמציף אותכם ואז לשחרר אותו. זה אומר לוותר על כל הביטחונות, ההגנות, הסיפורים ולהיות עצב חשוף החווה הכל באון מלא. כניעה היא אמנות גדולה המבוססת על אמונה וביטחון בטוב.
נשימה מעגלית ובמיוחד כזאת המבוצעת במחזור של ארבע נשימות קצרות ומהירות ואז אחד עמוקה וארוכה, במשך 20 ד יכולה מאוד לעזור בהמסה של “גוף הכאב”.

עזרה

אם באמת הגעתם ל”הר דום”, אל תצעדו לשם לבד. אפילו פרודו לא היה מסוגל לעשות זאת, הרבה טרגדיות קורות כשגיבור בעל גאווה חושב שהוא אמור לעשות הכל בעצמו, חבל לפספס הזדמנות לריפוי אמיתי מהשורש כי לא הסכמתם לבקש עזרה או ברחתם רגע לפני שטבעת הסבל וההגבלות הושמדה סופית. אם לפרודו היה את סם, לבטמן את רובין ולהארי פוטר את רון והרמיוני אז גם לכם מותר!
הערות
 *פוסט נוסף על התמודדות עם הרס עצמי בלינק הזה.

רוצה לדעת את הארכיטיפ הדומיננטי שלך ולברר אם אימון במסע הגיבור יכול להביא לחייך פריצת דרך? מלא פרטים ונקבע שיחת ברור ואבחון של 20 ד ללא עלות!

פוסטים נוספים

שיתוף:

גלילה לראש העמוד

הרשמו כאן לקבלת שאלון אבחון ארכיטיפ דומיננטי במתנה

דילוג לתוכן