מניפולציה רגשית וסחיטה רגשית בזוגיות

תומר האשם שהוא מאושר – הדינמיקה של מניפולציה רגשית בזוגיות

הוא יצא איתה במשך כמה חודשים, אבל היא לא הפסיקה לשפוט אותו, כל פעם אמרה לו שזה שאינו חרוץ כמוה (אבל עשיר יותר) ממש לו נוח לה. 

הודעת הפרדה שלה היתה ממש מופת של לוליינות וסחטנות רגשית. "אני נפרדת כי כל פעם שאני מבקרת אותך זה עושה לך רע, אז כדי לא לעשות לך רע אני נפרדת, אבל רק שתדע ששברת לי את הלב".

הם נפרדו, הוא המשיך הלאה, חודש אחרי ראתה אותו עם אחרת, היא כתבה מסר רווי זעם "איך כך כל כך מהר המשכת הלאה?! אז כל מה שהיה ביננו היה סתם?"

יש לי אהבה בפנים הוא אמר לה, רציתי להמשיך לתת אותה למישהי גם כשאת זרקת אותי, אני מחפש לזרוח … והאחרת באה בזמן שבאה. הוא מצא עצמו מתנצל על זה שקרה לו משהו טוב…וזה הרגיש מוזר, הוא הבין שזאת מניפולציה רגשית אבל לא ממש קלט עדין איך זה עבד.

היא היתה חייבת להחזיר אותו, ועשתה כל טריק שבספר ובסוף הצליחה, אבל חייהם הפכו בהדרגה לסיוט, כאילו ניסתה להעניש אותו, המסר שלה היה משהו בסגנון "אתה אשם שבגללך זרקתי אותך ועוד יותר שנעשית מאושר למרות זה…ועכשיו שאתה פה אסור לך לעזוב אותי אבל גם אסור לך להנות", שוב היה משבר גדול…הוא הרגיש כמו פרפר חסר בינה שנתפס שוב ושוב באותה הרשת, אבל לא מסוגל לברוח.

הטיפול:

הוא: אני לא מבין מה אכפת לה כמה שעות אני עובד ביום, או איזה מכובד המקצוע שלי, אם אני עושה לה טוב, והיינו מאושרים… עד שכל הצורך "לשנות אותי" התחיל.

אני: כשהקשר מעמיק אתה הופך להיות חלק מהזהות שלה ולכן הכישלון או העצלנות שלך הופכת להיות הבעיה שלה, למרות שאולי יש לך כסף ואתה די מסופק.

הוא: זה נורא, היא לא בוחרת בי לגמרי אבל גם לא משחררת, ואני מרגיש כמו מסטיק לעוס שמחכה שירקו אותו אבל זה לא קורה, אני מרגיש שהיא מחזיקה אותי כי מפחדת שהיא לא תתמודד אם אהיה מאושר עם מישהי אחרת, לכן מעדיפה שנהיה בקשר של סבל… כאילו אומרת שעדיף שאני אסבול איתה מאשר שאהיה מאושר בלעדיה.

אני: יש לה כנראה אגו שביר, ויש שם ניסיון נואש להגן עליו בדרך הקופצנית של החיים, קצת כמו לנסות לרקוד בחנות זכוכית בלי לשבור כלום. 

הוא: זה מעביר מסר מאוד מבלבל, היא מדברת בשתי שפות, אתה הדבר הכי טוב, ואתה הסבל שלי …

אני: חחח, הייתה לי אמא וסבתה כזאת, אחרי שעזבתי את הייטק ונסעתי לחו"ל, כל שיחה עם אבא (השופר המשפחתי) היתה מסתכמת בכמה אמא מסכנה שהיא לא ישנה בלילות, כי דואגת לפרנסה שלי ולסכנות בחו"ל,ובגללי היא חולה, אבל שאני לא ארגיש רע עם זה, היא קדושה מכדי לדבר איתי על זה (אבל חסר לאבא שלא יעביר את המסר)…במילים אחרות שאני אהנה לי והיא תשב בחושך…מאוד פולני כמו בבדיחה המוכרת.

הוא: אני מבין שיש פה בעיה, הטענות שלה מכווצות אותי ומחזירות אותי גם לילדות, לתחושת קטנות ואשמה, אבל לא יודע מה בדיוק לעשות מול זה, הרי הכל בא מכוונה טובה ודאגה לי.

סינדרום הפולניה – מניפולציה רגשית כדרך חיים

אני: לא ממש, בת זוגתך כמו אמא שלי, לא לוקחות אחריות על הסבל שלהן, הפעולות שלך, האושר שלך, שייכות לך, האושר שלה והבחירות שלה שייכות לה!!!

מאוד ילדותי להאשים אותך בזה שאתה מי שאתה, שטוב לך, שאתה מסופק, שאתה פוגע בה, בזה שטוב לך. 

ביירון קייטי* מדברת הרבה על הבירור הזה, כל עוד משהו אחר אחראי לאושר שלי אין תקווה שאי פעם תצא ממעגל הקורבנות.

 מניפולציית הדאגה לאחר – אנוכיות המתחזה לאהבה

ברובד עמוק יותר מדובר בחוסר לקיחת אחריות על האנוכיות שלה, כנראה בילדות היא למדה שאסור לה לבטא את הצרכים שלה וחייבת "להקריב" עצמה למען אהבה. 

המשמעות הפסיכולוגית של זה היא שאסור לה לראות כמה היא אינטרסנטית ולכן מאשימה אותך בפעולות ובהחלטות האינטרסנטיות שלה, כי אם היא תיקח אחריות היא תצטרך לקבל את זה שהיא יצור אנושי בעל צרכים ואינטרסים ממש כמו רוב באי עולם וזה סותר את איך שמותר לאגו השביר שלה לראות את עצמו.

הוא: אז מה עושים מול זה, אני מרגיש חוסר אונים, אני לא בסדר בגלל משהו שאין לי שליטה עליו.

אני: האמת שעד שהיא לא תסכים לקחת אחריות על החלק שלה בסבל הזוגי, אין דרך להתקדם, אי אפשר לרפא ולעדן חלק פנימי שאיננו מוכנים לראות שקיים בתוכינו,לזה אני קורה אזור צל, וזה בעצם מתכון להרס עצמי, כמו האמא הפולניה המסווה פלישה ושתלטנות ב"דאגה" כך גם היא פשוט לא מוכנה לקבל את המציאות, שהיא יצור אנוכי, עם אינטרסים ושיפוטים, וההתנהגות הבעייתיות שלה אינם "בגללך".

הוא; מה ממליץ לעשות?

אני: קודם כל לדבר איתה בסגנון תקשורת מקרבת.

תתחיל בלעשות וידוי על הצד שלך בבעיה.

הוא: חס ושלום זה לתת הכרה לכל הטענות שלה.

אני: לא לא לא, זה להראות לה שבסדר להכיר בצד הבעיתי שלנו.

יש סיפור על חסיד וצדיק ידוע*, שהתאכסן בפונדק שבעליו היה רשע גדול, באמצע הלילה הוא התחיל לצעוק "אני רשע, אני גנב, אני שודד" ובכה בכי גדול, בעל הפונדק שערב מעבר לדלת כדי לגנוב, התפרץ לחדר וגם התחיל לבכות בבכי תמרורים…"גם אני גנב…"

הוא; אוקי, ומה אז?

אני: כשאת אומרת שבגללי את סובלת זה גורם לי להרגיש יותר גרוע, כי מוסיף אשמה לכאב שלי

והאמת שאני לא מרגיש שזה אותנטי…

הייתי רוצה שתקחי אחריות על הסבל שלך

אל תציגי את הריחוק שלך בדאגה לי.

הוא: זה דורש ממנה לקבל בעצמה שהיא יכולה להיות רחוקה, לקנא, לכעוס על בנאדם שהיא הכי אוהבת… 

אני: כן רק אם היא תיקח על זה אחריות יהיה אפשר לשפר את המצב…

הוא: נקווה לטוב…(* נוסחת תקשורת מקרבת בהערות)