ניתוח פסיכולוגי ארכיטיפי של הסרט מרשעת WICKED

ואו , מחזמר, האם אמיתי שאנשים מבוגרים סטרייטים הולכים לראות דבר כזה???

אני באופן מוזר מאוד אוהב את הז'אנר, בעיקר אם השירים באמת חזקים ומעצימים את החוויה, עלובי החיים, בעיני הוא התצוגה המרשימה ביותר של זה, שגם הצליחה בעיבוד קולנועי, בוויקד השירים פחות רגשו אותי אבל העלילה בהחלט כן. בניגוד לתפיסת הז'נר כמשהו קצת ילדותי בסרט הזה יש המון רעיונות עומק פסיכולוגיים שהיתי רוצה לחשוף כאן

וויקד הוא דוגמא נהדרת לכיצד הסתכלות חברתית מעצבת אישיות. גיבורות הסרט, גלינדה ואלפבה, לא יכולות להיות שונה יותר, יפיפיה בלונדינית ותוססת מול נערה ירוקה, מוזרה ומופנמת, אבל במבט עומק יש בינהן דימיון. שתיהן מיצגות את אותו פצע ליבה של דחיה, שתיהן כנראה לא זכו להורים שאהבו אותן בתור מה שהן, שתיהן פיתחו מנגנוני הגנה הפוכים, אולי האחת חוותה דחיה כי צבע עורה היה ירק, ולכן הרגישה שלא רואים את מי שהיא באמת, אבל גם גלינדה חוותה דבר דומה, אותה לא ראו כי היתה מושלמת מידי, הוריה טפחו אותה בגלל יופיה ומושלמותה, אבל לא נתנו מקום למי שהי בעומק להתגלות, זה יצר אצלה חווית חיים של מי שאני באמת אינו מוערך או חשוב (ותחושת מתחזה.) דבר שיצר אצלה אובססיה על מראה, וסטטוס חברתי.

למעשה הן מיצגות דפוסי הקשרות הפוכים, אבל אתגר דומה, האחת היא חרדתית, עסוקה באופן אובססיבי במראה ומעמד, והשניה היא נמנעת, נראית כאילו לא איכפת לה, אבל בפנים היא מחזיקה כאב עמוק, כמיהה להכרה ויאוש מאנשים.

הכאב הזה מפתח אצל כל אחת מהן כוח מיוחד וחולשה מיוחדת, גלינדה עסוקה מידי באחרים, ובדמותה החיצונית, זה נותן לה יכולת להשפיע ולנהל את הסובבים אותה, אבל משטיח את עולמה הפנימי, ויכולתה לוויסוט עצמי, אלפבה ויתרה על הכרה ואהבה של העולם, זה יצר אצללה עולם פנימי עשיר, רגישות, חמלה, מגע עם כוחות פנימיים שלאחרים אין (כוחות קסם)

המפגש ביניהן הוא עימות בלתי נמנע, בתעתוע גורל מוזר הן משוכנות באותו חדר בפנימיה, גלינדה האלפה פימייל, מצפה ליחס של מלכה, אלא שאלפבה היא סיגמה פימייל, היא אינה חלק מהמערכת החברתית ובתור שכזאת, מעמדה החברתי של גלינדה לא משפיע עליה, כל אחת מהן רואה באחרת את מה שהיא הכי מסתירה ומפחדת ממנו בעצמה.

גלינדה רואה את הילדה הפנימית הדחויה, שהיא מסתירה כל כך טוב, ואלפבה רואה את הנערה הדרמתית, הרוצה שיכות ואהבה חברתית שהיא מסתירה כל כך טוב. זה יוצר שנאה ומשיכה, התנגדות אבל גם… הבנה ומשיכה עמוקה, אמיתית ולא מוסברת.

בהמשך העלילה הן הופכות משונאות לאוהבות, בכוחו של צירוף מקרים חיובי, נראה להן שהאחרת עשתה מחווה שניפצה את דמות האחרת שיצרה, דמות גלינדה כנערה מזוייפת, שיטחית ואנוכית מתנפצת כשהיא משדחת לאחותה הנכה של אלפבה מחזר תורדני, שהיא רוצה להיפתר ממנו, זה גורם לאלפבא לשכנע את הפרופסר לכישוף לקבל גם גלינדה לשיעור, שרק היא זוכה להשתתף בו. גלינדה מתבישת מתוכנית שזממה לבייש את אלפבה בנשף, בכך שתלבש קובע מכשפות מכוער, שסבתה נתנה לה, היא רוקדת עם אלפבה ולמעשה משנה את מעמדה החבררתי מדחויה לשייכת.

כל אחת מצליחה לתת לאחרת בדיוק את הדבר שהיא כמהה לו אבל לא יכלה להשיג, שזה תהליך פגישת חלקי צל קלאסי, גלינדה מאפשרת לאלפבה מעמד חברתי ואלפבה מאפשרת לגלינדה מגע עם העולם הפנימי הקסום, במילים אחרות, ללמוד קוסמות.

למעשה שתיהן עושות מסע מהפרסונה והעצמי הכוזב פנימה לרובד פנימי יותר ואוטנתי יותר שם הן מחוברות.

ניתן להפיק מהדרמה הזאת כמה תובנות מעניינות

הרבה פעמים עצם העובדה שי למששהו כישרון יחודי עלולה לבודד אותו, יש משהו במצוינות בכל תחום כמעט שמבודד, אףילו ברמת התודעה, אווירת ה"שייך" והרגיל פשוט לא מעודדת את המשמעת וההתמדה שדרושה כדי להיות מיוחד באמת, הצלחה יחודית דורשת לקבל סוג של בדידות וזה שלא תיהיה מובן להמונים

לא חשוב כמה פופולרי תהיה, ללא אהבה עצמית אותנטית זה לא ירפא את חוסר הביטחון בפנים, החלק הפנימי שחווה דחיה, איננו מוזן מהפולריות, פשוט כי הפולריות והאהבה מכוונת לפרסונה הזוהרת ולא לילד הפנימי הפצוע, להיפך זה עלול ליצור פיצול פנימי עמוק נוחרדת מתחזה

*ואולי המסר המרכזי שהכותבים התכוונו לו הוא שפופולריות אינה מילה נרדפת לטוב, כולנו קנינו את הנרטיב שגלינדה אהיא טובה, אבל בסיפור המקורי זה לא המצב, גלינדה ידעה מראש שהנעלים של המכשפה הרעה יכולות להחזיר את דורותי לקנזס והיא לא סיפרה לה, עד שהרגה את המכשפה מהצפון, היא תמרנה את דורותי לעשות את העבודה המלוכלת שלה, המניפולטיביות והרוע הזה מופיעות ב wicked, בניסיון שלה להשתלט על החדר המשותף, בתעלול שתכננה על אלפבה וכו. היא פשוט נראת מספיק טוב כדי שנתעלם מזה או שנסלח לה.

לסיכום wicked היה בשבילי חוויה מוצלחת, משחק טוב, דרמה טובה, שירים סבירים, ועומק מספיק, למי שז'אנר המיוזיקל לא עושה לא תגובת הקאה, אני ממליץ.