5 שלבי האבל ע"פ אליזבת' קובלר רוס – הכלי הטיפולי לשחרור העבר וחזרה לשמחת ההוויה.
סיפורו של תמיר שהיה אסור לו לגדול
הוריו היו מודל של זוגיות רעילה, אבא היה פוגע ומשפיל ואמא היתה שותקת, כשהיה ילד הרגיש חוסר אונים, אמא קיבלה מאבא סתירה על משהו טיפשי, והוא לא העיז לעמוד לצידה, כבוגר ניסה לשכנע את אמא לעזוב, וחווה תסכול נוראי שלא זרמה איתו, הוא שנא את אבא, אבל היה לו קושי גדול לבטא כעס, מה שגרם לאנשים מסוימים לדרוך עליו, יום אחד עובד שלו, שוב "תפס תחת" וזלזל בו, הוא חווה זעם פנימי נוראי, והיה קרוב להרביץ לעובד, הוא היה נבוך ומבולבל.
אני:
למה כל כך אכפת לך מהיחסים של הוריך, הם אנשים מבוגרים, לא נראה לי שאמך רוצה שתציל אותה?
הוא:
אני יודע, יש לי הזדהות חזקה איתה, כאילו אני אחראי לאושרה.
אני:
נראה לי שאתה מצפה שתיהיה משהו שהיא לא, אמיצה, שתבחר לגדול במקום להיות בנוחות… למה זה משנה לך בתור אדם בוגר?
הוא:
יש לי האמת אולי כעס עליה, שבחרה לחיות עם אדם כזה, היא לא הגנה עלינו מפניו, אני מבין שהאושר שלה זה לא האחריות שלי, אבל לא יכול לשחרר.
אני:
מה זה יתן לך שהיא תעמוד מול אבא או תעזוב אותו…
הוא:
לא יודע, לא היה לי בבית מודל של הורות, רק שפת הכוח והריצוי, אני רציתי ללמוד מהורי על אומץ, על ביטוי עצמי, אבל אף אחד לא לימד אותי…
אולי אם היא היתה חזקה, גם לי היה מותר להיות חזק?
למה חשוב לנו לראות את הורינו כגיבורים?
אני:
האומץ שאתה רוצה לראות אצל אמא, קיים בתוכך, אחרת לא היית רואה אותו באחר, לכל ילד יש רצון שהוריו יהיו מודל חיובי, שיוכל ללכת בעקבותם, הורך לא נתנו לך את זה, לעיתים יש לנו תחושה, שעד שלא נקבל דוגמה חיובית מהורינו, אין לנו רשות לפעול בדרך השונה מהם, זה מביא אותנו לפגיעה עצמית, כדי שיתעוררו ויגנו על עצמם ועלינו, אבל לרוב זה לא עובד, הורה חלש ופחדן, לא יקח אחריות על הנזק שהתקיעות שלו גורמת לילדיו.
הוא יאשים את העולם או את הילד, ואתה כילד תתקע לנצח במצב ילדותי, בהמתנה שההורה עצמו יתבגר כדי שלך תיהיה לגיטימציה להתבגר.
היפוך תפקידים בילדות וגעגועים לילד שגדל לפני זמנו
יש בזה גם מרד, ההורה החלש כאילו דחף אותך להיות ה"בוגר" מוקדם מידי, כי לא הגן עליך, ואתה נאלצת להחליף תפקידים ולהיות המגן שלו, אתה לא רוצה לגדול כדי שיהיה לך מותר להיות ילד, כי מרגיש שעד שלא היית ילד עד הסוף, לא יכול להיות מבוגר עד הסוף, אתה תקוע באזור הדמדומים בין ילדות ובגרות, ובעצם לא שם ולא שם.
כאילו דוור אמור להביא הביתה משהו שחיוני למסע שלך, ועד שלא מקבל את זה, לא יכול לצאת למסע, אבל גם לא יכול כבר להיות בבית.
הוא:
אז מה עושים?
לשחרר את התקווה למצוא הורה אידיאלי שם בחוץ
עלינו להבין שכדי לגדול אנו חייבים לשחרר את התקווה הילדית הלא מודעת שההורים שלנו "יתבגרו", זה לרוב לא קורה, וגם אם קרה, הבעיה היא לא ההורה הנוכחי, אלה התוכנה ההורית שמוטבעת בנו מהילדות.
הכמיהה להורה מיטיב שיאפשר לנו לחצות את הילדות בביטחון ותקינות היא כה גדולה, שאנו לא משלימים אם העדרה, כילדים אנו לא מסוגלים לראות את הפגמים של הורינו, ולוקחים את האחריות והאשמה על הטעויות שלהם עלינו.
אשמה היא מנגנון להימנע מתחושת חוסר אונים, כי אם אנו אשמים אז יש לנו סוג של שליטה על המצב.
להשלים אם כך שהורינו פגומים ולעולם לא נקבל את הילדות המאושרת שתהפוך אותנו לבוגרים תיפקודים ובטוחים בעצמם היא לעבור דרך תהליך האבל לעומק.
התהליך הזה חיוני לגדילה שלנו.
הוא:
איך עושים זאת:

5 שלבי האבל על הילדות שלא היו לנו
אליזבת קובלר רוס הרופא הידועה הגדירה 5 שלבים של אבל, אותם אבחנה אצל הנוטים למות, השלבים האלו רלוונטים לכל סוג אבל.
האבל על זה שלעולם לא יהיו לנו ההורים שיאפשרו לנו את הילדות שהינו צרכים כדי לגדול עוברת דרך, הכחשה, כעס, התמקחות, יאוש והשלמה.
אני מציע כאן טקס אבל קטן שיאפשר לנו לשחרר את התקווה הזאת.
א. חשבו על ההורה שלכם, חשבו על הפער בן מה שהיה למה הייתם צריכים שיהיה.
ב. חשבו מי הייתם ועל הילדות שהייתה יכולה להיות לכם אם היה לכם הורה מיטיב.
ג. איזה רגשות זה מעורר בכם? הסכימו להרגיש את כל הכעס, תסכול ואכזבה, שהפער הזה יוצר אצלכם.
ד. כתבו את כל מה שעולה בכם עד שהרגש משתחרר ונרגע.
ה. קחו את מה שכתבתם, הסתכלו על זה, הסכימו לסלוח ולהשלים שזה מה שהיה, שאין דרך לשנות את זה, אפשר לבכות או לטעל את העצבות דרך תנועה וקול.
ו. זרקו את מה שכתבם לאש.
ז. חשבו על המשמעת של לוותר על הילדות המאושרת, איזה אפשרויות זה פותח עכשיו? לאן אשר לנתב את האנרגיה שהשתחררה.
להבין את הסיבה העמוקה ביותר
כדי שנוכל לסלוח ולהשלים חשוב להבין שלכולנו יש בשורש כוונה חיובית וכולנו מנסים לעשות את הטוב ביותר שאנו מסוגלים לו, למרות לעיתים הטוב ביותר יכול להיות "רע מאוד"!!!
אפילו מעשים נפשעים ביותר נעשים ברובד הפסיכולוגי העמוק עם כוונה חיובית, אלא שהיא מעורבת בהרבה בורות… נקמה באה מתוך רצון לצדק, נרקיסיזם מתוך הישרדות וחסך של תחושת ערך, גזלנות מתוך חוסר הבנה של קארמה.
ההכרה שגם אם הורינו בגדו "בשליחות ההורית שלהם", הם לא ידעו משהו יותר טוב, משחרר קצת מהכעס והטינה.
לראות את ההזדמנות
לבסוף עלינו להבין שברובד העמוק ביותר הנשמה שלנו בחרה בהורה הזה בשיעור הנשמה שהוא יעביר אותנו, ילדות טובה היא דבר כיפי, אבל שבירה רגשית בילדות, הוציאה אותנו למסלול התפתחות ולחיפוש פנימי, שאולי בלעדיו היינו עומדים במקום מבחינה רוחנית.
יתכן והנשמה שלנו ביקשה שנלמד סליחה ואהבה שמעל טעם ודעת ( אחד מ 42 שיעורי נשמה), במקרה כזה, היקום היה חייב לייצר לנו משהו שאין לנו שום סיבה או רצון לסלוח לו, ובכל זאת לעשות זאת, במילא החזקת הכעס פוגעת בעיקר בנו…
השלב הבא – להיות עצמאיים
שחרור פנטזיית הילדות הטובה, מאפשר לנו להסכים לגדול ב 100 אחוז, בלי להשאיר נגררות מאחור, טיפול בילד הפנימי הוא לעיתים פרויקט לחיים שלמים, אבל ברגע שאנחנו משחררים את הסיכוי להיות ילדים מאושרים בדרך הישנה, ומוכנים להתבגר, האני הבוגר שלנו הופך להורה מיטיב שמאפשר לילד הפנימי שלנו להתפתח ולגדול, במצב כזה איננו צריכים לשמור עצמנו במצוקה נצחית, בתקווה שהאמא הגדולה סוף סוף תתעורר, תראה אותנו, תדאג לנו ותטפל בנו. אנו נעשים השינוי שאנו רוצים לראות בעולם!
שכולנו נזכה!!
הערות:
הרחבה על שלבי האבל של אליזבת קובלר רוס
הרחבה על ריפוי הילד הפנימי.