מסע הגיבור המשותף למייסדי הדתות מנקודת מבט של פסיכולוגיה יונגיאנית
המשותף לבודהה ומשה:
- נסיכים
- קווים דומים מאוד
- נלקחים מרימם בגיל צעיר
- גדלים עם אב קשוח. ואפילו נרקיסיסט, חווים אם חלופית חיובית
- בורחים ממלכתם ויוצאים לחיפוש
- חווים חוויה מיסטית משמעותית
- מובילים קבוצה גדולה של אנשים אל מקום טוב יותר.
אדלר: טען שהתבניות הראשוניות של החיים מעצבות את תפיסת העולם בבגרות. נוצרות אמונות יסוד, שמגדירות מי אנחנו, ומאותו רגע אנו יוצאים לעולם כדי להוחיל אותם לא לבדוק אותם.
וויליאם רייך טען, שכשהגדרות המערכת האלו התפתחו בתוך חוויה שלילית מאוד. הם הופכים למעין פצעי ליבה
הפצע הכי ראשוני, נקרא על פיו פצע סכיזואידי, או פצע של אישיות נסוגה מהעולם.
אדם שחווה ניתוק מהאם בגיל צעיר מאוד, ירגיש שהעולם אינו בטוח, וישאף לברוח למקום רוחני או אומנותי טהור ובטוח יותר.
אצל בודהה זה היה הנירוונה. אצל משה זאת הארץ המובטחת. או ארץ הקודש, הארץ שמגיעים אליה שזיככנו את הרצונות שלנו, בדיוק כמו הבודה שטען שמגיעים לנירוונה, כשמשתחררים מתאוות.
למה חשוב לדעת את הרקע הפסיכולוגי של מיסדי הדתות?
כי מודל המציאות והחיים, שאחר כך מעצב דת, נוצר בדמות חווית הילדות הזאת, מודל שמאמינים מחכים עד היום.
לדוגמה, האל היהודי שאמור להיות בורא עולם, נראה כדמות אבהית. שיפוטית. כוחנית ,המסוגלת לאלימןת קשה ורצח, אם הוא מתעצבן, משה נאלץ להרגיע אותו ולמנוע ממנו להשמיד את עם ישראל, לאחר עגל הזהב…
העולם כולו עם כל תכולתו נתפס על ידי הבודה כסבל, מקןם אשליתי לא אמין. וטורף, קצת בדמות רביו השולט, שניסה בכל כוחו למנוע ממנו לצאת מהארמון…
כשאנו הולכים בדרך מסוימת, בדרך כלל הפצע הרגשי שלנו מהדהד את הפצע של מייסדיה, חשוב להבין שלעיתים יש ערבוב בן תכנים רוחניים עמוקים לבין תתכנים רגשיים. בתרבויות אחרות שמיסדיהן חוו חיבור בטוח עם האב והאם, דמות האל יכולה להראת שונה מאוד, אבל זה לוידאו אחר…
ומה דעתכם?
