משחקי הכס, בפרפרזה לדבריה של האם הקדושה מחולית "התקווה הגדולה ביותר שלי…וגם האכזבה הגדולה ביותר".
אחת הסדרות הטובות בהיסטוריה עם סיום שלכל הדעות אפילו ילד בחוג לתסריטאות באזרבייג'ן היה כותב יותר טוב.
למה סוף כזה מחורבן? למה למה…
השאלה למה במקום? היה לתסריטאים את כל הכסף, העושר של הדמויות, יד חופשית מהרשת… אז למה סוף כל כך גרוע? ולמה איכפת לנו כל כך?
אז קודם אוכיח "מדעית"שהסוף גרוע.
זהו סוף בו עיקר העלילה מסתיימת בפרק השלישי (הכל התחיל מגילוי המהלכים הלבנים, בדקו שוב פרק 1 עונה 1 היה צריך להיגמר בהם), רוב הדמויות לא מגשימות את הפוטנציאל שלהן ויש המון אבל המון כשלים לוגיים.
נתחיל מטיריון וסנסה מתחבאים מייצור המחיה זומבים, בבית הקברות של משפחת סטראק, דמויות הפועלות בעונה האחרונה נגד כל בניית האופי שלהן לאור שאר העונות בלי שום הצדקה, פעולות קריטיות לא מבוססות, כמו למנות את בארן למלך 7 הממלכות, כשהממלכה ממנה הוא מגיע מהצפון לא נכללת בהם כבר, הדרך בה נהרגו הדרקונים, כל צבאה הדוטראקים של דאינריז מושמד על ידי המהלכים ואז מופיע מחדש ללא שום הצדקה..ועוד ועוד.
זאת בסדרה שהייתה ריאליסטית בצורה מפתיע,(מבוססת על אירועים ודמויות בהיסטוריה כמו מלחמת השושנים) ויצרה דמויות עשירות ומורכבות ומעל הכל עם הגיון פסיכולוגי אמין.
אוקי, ההסבר שלי לא הולך להתאים לכולם, אבל תהדקו חגורות, הולך להיות מסע פראי.
אז נתחיל בכך שקולנוע וטלוויזיה זה לא דבר תמים, אמצעי השליטה ותכנות תת המודע הקולקטיבי האפקטיבי ביותר בעולמינו הוא… סרטים וסדרות.
דרך סרטים וסדרות שליטי העולם האמיתיים (לא נכנס כרגע למי הם) מעצבים את תת המודע הקולקטיבי שלנו ואת ה…היסטוריה.
על פי מסע הגיבור, אם סיפור מסויים נוגע בנו, זה חייב להיות הסיפור שלנו, דווקא ככל שהדמות והעלילה נראית תלושה מהמציאות ורחוקה יותר ככה המודע שלנו מסיר הגנות ולמעשה אנו חווים הזדהות עמוקה יותר עם הדמויות, והסיפור שלהם מתחבר לסיפור שלנו.
אז מה הסיפור האמיתי של משחקי הכס? מי יודע?
טוב, מקווה שעניתם נכון, זה הסיפור על ה"גאולה"!!!
כן, כולנו מחכים לגאולה הזאת, כולנו מרגישים שהחורף מגיע, אולי בצורה של חורף גרעיני מאיים, משבר אקולוגי, או חורף רגשי שנגרם מכל הזומבים הקפואים רגשית שרוצים לפרוץ אל מעבר לבועה/ חומה שלנו יהיו אלו טרוריסטים מוסלמים, הומלסים, מצביעי ביבי, מהגרים או סתם מסת האנשים החסומים רגשית, שליבם ואנושיותם הוקפאה והם ממלאים את תחנת האוטובוס והטור לקופת חולים בצעדים גמלוניים בעודם שקועים בסמארטפון.
כולנו מרגישים שהחורף מתקרב, שכל מיני סרסים, ג'ופריים וממזרים בולטוניים השתלטו על עמדות הכוח, ואין על מי לסמוך.
כולנו מפחדים שעוד רגע החומה תפרץ לגמרי ונאבד את השפיות והסדר הטוב לתמיד.
כולנו תמהים למה וולריה, גן העדן התקווה למציאות האוטופית שקעה , לאן נעלמו הדרקונים ואיתם הפלא והקסם של הטבע, שהתמוסס בין אצבעותינו והפך ממים חיים לסיליקון סינטטי, והאם יש תיקווה, האם המשיח/ה בדרך. זאת שתחזיר את היופי, הפלא, החמלה, הצדק, השוויון והאהבה.
כן, המשיח, בצורתי השונות הוא הכמיהה הנסתרת של כולנו, ויהיה זה תמהוני על חמור לבן, יפיפה בלונדינית על דרקון או חייזר ירוק הרוכב על רובוט… רק שיבוא כבר… לא ככה?
סיפור הגאולה היהודי, נוצרי, תוכנת הרקע של החברה המערבית
סיפור הגאולה היהודי-נוצרי מספר על אנושות בתהליך התפתחות, ממצב אנוכי ומפורד למצב של אחדות ואהבה, אלה שבדרך לא הולך להיות קל, כל הנטיות השליליות הולכות ללבוש צורה ועל אנשי האור, אלו שזוכרים וחולמים על המצב המתוקן שהיה לפני הכל ויחזור בסוף להילחם ברוע ובאנוכיות בחוץ ובפנים.
לבסוף כשאנו כקולקטיב וכיחידים תיקנו מספיק, נהיה טהורים ומזוככים מספיק כדי לזהותו ולמעשה ליצור את המשיח. כן המשיח בא מאיתנו הוא השלכה של הקארמה הטובה שלנו, כל הטוב והפלא שאיננו מעיזים עדין לראות בפנים ולכן הם צריכים לבוא מבחוץ, עד שנהיה בשלים לזהות שאנחנו המשיח, האהבה, האור שאנו מחפשים בחוץ…. אבל יש שלבים. קודם שיגיע בחוץ, שרק יגיע.
משמעות המילה משיח היא מלך, ולמעשה מלך בחסד עליון, נבחר. ארכיטיפ המלך הוא בדיוק מה שחסר לנו בתוך ממלכת האישיות ובעולם, כוח המהווה את הלב והמרכז של הממלכה, רואה את התוכנית השלמה ודואג לכל חלקי הממלכה, ומוביל את הממלכה כשלם לשגשוג ושפע.
הסיפור היהודי מספר על שני משיחים אחד נקרא משיח בין יוסף, והשני משיח בן דוד. בן יוסף הוא זה שינהל את כל מלחמות הקודש האחרונות, אילו בין בני אור ובני חושך. המלחמות בנגעי האגו בשלב בו כל האנוכיות וההדחקה תפחד ששילטונה בתודעתינו עומד להיגמר ותגייס את כל כוחותיה לערער את יציבותינו ולהביא אותנו לסף שיגעון. וכחברה כשכל בעלי הכוח האנוכיים והחזיריים ירגישו שתכף מסה קולקטיבית של בני אדם הולכת להתעורר ותעשה הכול כדי ליצור כאוס בעולם.
משיח בן יוסף יהיה המנהיג האמיץ מאחוריו אנשי האור יתקבצו… והוא כמובן…המממ, היהדות כמו סדרת נטפליקס טובה נותן לנו לקבוע את התשובה כל יהודי מאמין ממוצא ספרדי מתפלל 3 פעמים ביום שמשיח בן יוסף במלחמתו באנטי-משיח הבוס של סוף המשחק, ינצח ולא יהרג על ידו.
כן ניצחונו או תבוסתו עדיין לא נקבעה וזה תלוי בדיוק כמו באח הגדול בהחלטת הקהל.
אנו נקבע, או יותר נכון רמת ההתפתחות שלנו והזיכוך שלנו תקבע את גורלו. ואת גורלינו, האם הגאולה תבוא בכאב והרס נורא (כמו בספר הגילויים הנוצרי) או בנועם.
כמובן שהמשיח הוא רק השלכה של תת המודע הקולקטיבי זוכרים… כן זהו משיח בן רייגור טארגריין, בשבילכם דאינריז, שוברת השרשראות, אם הדרקונים…ועוד כמה עשרות כינויים…הוא הכוח הרוחני ששובר את השיעבוד לאגו, חומר, בורות ופותח אלטרנטיבת חיים חדשה, זאת שהשכל התחמן מונחה הפחד מפחד ממנו.
משיח בן דוד הוא זה שיקח את הסיפור משם, וינהיג באופן ארצי, תחת הנחייתו של בן יוסף…בשבילכם ג'ון סנו. הוא יעשה את המלחמות הארציות בעוד שבן יוסף את הקוסמיות, והרוחניות.
כשהמשיח נולד ומגלה את כוחו כל העולם משתנה… והסוד היהודי, הוא נולד בכל דור, כן משיח תמיד הלך ביננו, על פי הגמרא תחפושתו האהובה הוא חיגר בכרך הגדול ברומי, או בשבילנו, קבצן בשוק הכרמל.
הוא מתגלה לקבוצה מצומצמת של נבחרים בכל דור, ומעמיד להם מבחן, המבחן הזה הוא כמו ברומטר של התת מודע הקולקטיבי ומוכנותו לגאולה.
עד היום האנושות לא עברה את המבחן, תלמידיו של ישוע מסרו אותו לרומאים, תלמידיו של האר"י הקדוש לא ליווי אותו לשבת גורלית בירושלים, ואנחנו… תלמידיה של דאינריז בטוח עשינו משהו לא בסדר. כי במקום להתגלות כאלה הגדולה, להמיס את מלך הכפור שבלב, ולהחזיר את וולריה, אטלנטיס השקועה/גן העדן החבוי ואיתו את הקסם והפלא, הפכה לפסיכופטית, אלימה שבן זוגה הרג.
כן לרוב הדרך למנוע ממשיח להתגלות או כל מורה רוחני טוב היא לרצוח את אופיו, יותר אפקטיבי היסטורית מלהרוג את גופו (ראה ערך ישוע, רבי עקיבה, לינקולין, גנדי, מרטין לוטר קינג וקנדי).
המעשה האלים ביותר בסדרה לא היה ה"קרינגן בול", או החתונה האדומה, זה היה רצח האופי שעשו לדנאריז בסוף הסדרה, ללא כל צידוק תסריטאי, מסכנה, לא הגיע לה. כאן אני מזיל דמעה דיגיטלית.
למה דאינריז ? משיח לא אמור להיות גבר… למה דרקון…ועוד שאלות מטופשות.
ברור שהמשיח יהיה אישה, או יכול להיות אישה, ביהדות, כל הצמצום של העולם הוא בגלל הקטנה של הכוח הנשי,(נאמר ללבנה לכי והמעיטי את עצמך), הכוח הנשי דווקא הוא זה שיתגלה במלואו בסוף כשהכוח הגברי יוכל לזהות אותו כנשגב להעריץ ולא כחלש לשלוט. (והיה אור הלבנה כאור החמה).
מנקודת מבט קבלית לא היתה דרך בשלבים קודמים לשלוט בתאווה (הנחש) והכוח שהיה אמור להוביל לנשגב, עץ החיים הפך לתאווה לגוף וחומר, חווה כאישה, ולעץ הדעת (דעת זה סקס, אדם ידע את אשתו), אדם לא היה בוגר, תשוקתו כוונה לצורה ולאריזה, לא למהות הרוחנית שהתבטאה דרכה.
במקום לאפשר לכוח הנשי לפרוח ולהתגלות כאלה/שכינה, הוא צומצם לגוף חומרי ונקבי, והתשוקה כוונה למטה לעולם של הסתר.
הדרקון מסמל את הנחש, בצורתו המיתולוגית (נחש עם כנפיים) אנרגיית התשוקה (אש) שמכוונת כלפי הרוחני, ושורפת את הרוע.
זאת האנרגיה הנשית של האהבה ואחדות שמחברת את היקום, התשוקה שבעבר הפילה את המציאות לאגו וניפרדות סוף סוף מחזירה את הפלא, ורוכסת את הקרע במציאות כמו ריץ רץ חזרה למצב הנכון. (נחש ומשיח אותו מספר בגימטריה), האנרגיה הרוחנית הזאת לעיתים קרויה ביוגה קונדליני.(ראו פוסט שלי על עקרב נחש ונשר)
כל גבר חייב למות…או לשרת
למעשה המסר הבסיסי בסדרה, כל אחד חייב לשרת, בזמן הגאולה, האם אתה בצד של הטוב או בצד של הרע, ככל שזה מתקרב, הקוטביות גדלה, וכך גם הסבל.
משחקי הכס ברורים בעניין, טוב מתעורר מתוך כאב, ג'ימי בשבי, ואחרי שידו נקטעה, טיריון הגמד, וואריז הסריס, דאינריז המוגלית והמוזנה על ידי אחיה, כלב הציד לאחר התעללות של אחיו הבריון, סנסה לאחר חיים תחת בעלים פסיכופטיים, רק מי שחווה סבל מסוגל לחמול על אחר שסובל. או להפוך לקשה ופוגעני, תלוי בשורשו, מלאך או שד, השורש מתגלה ככל שהמצב אינטנסיבי יותר, שם נמצאת הבחירה, והיא הולכת ומתחדדת.
אוקי אז מה בעצם קרה ואיך היה אמור להיות הסוף
אוקיי, אז הסדרה הזאת עוררה במיליונים ומאות מיליונים את הכמיהה הזאת לגאולה והתקווה שתבוא, תת המודע לא מבדיל בין דמיון למציאות, הסדרה בדומה למטאפורה היתה דרך לתכנת את תת המודע הקולקטיבי לגאולה רק ש… זה הצליח מיידי, וזה עורר התנגדות, של אילו שאת שמם אינני יכול לומר. (לא בגלל תיאוריות קונספירציה, פשוט כי הם בעומק השלכה שלנו, הנובעת מזה שאנחנו עדיין לא מספיק מתוקנים)
נוצר קרב רוחני בין כוחות חזקים בעולם. קרב על התודעה הקולקטיבית.
במצב כזה כל התהליך אויים, השחקנית אמיליה קלארק כמעט מתה במהלך העונה הרביעית,
הפיתרון הרוחני היה פשוט… להרוס את הסיום…ואת דמות המשיח, להפוך תיקווה לאכזבה, ולחשוף…כמו במקרה של כמה משיחים פוטנציאליים כמו שבתאי צבי ויעקב פראנק את המשיח האפשרי פסיכופט חולה נפש…הרי צריך להיות קצת משוגע כדי לחשוב שאתה המשיח…וכמו שאמרתי, המשיח הוא ביטוי וייצוג של תת המודע הקולקטיבי, ברגע ההשלכה יכולה להשתנות. המרחק בין הנשגב למגוחך מאוד קצר לפעמים.
למה הסיומים הטובים בהוליווד הם לרוב סתם חזרה לשגרת החיים המשמימה של קודם
הוליווד שונאת בכללי סיומים ניסיים, ואני לא מתכוון לרעש וצלצולים בהם הרעים מובסים. אני מדבר על הרגע אחרי. לרוב הסיום ההוליוודי נגמר בחזרה למצב הקודם, שיגרה שלווה ומשעממת, המשפחה והחלום האמריקאי הקטן של בית עם גינה וגדר לבנה, או דירת סטודיו בקומה ה90 בגורד שחקים בניו יורק. אבל הסוף הוא תמיד כמעט חזרה לשגרה הבטוחה והמוכרת, לעיתים עם כמה שיפורים (למעט איש הנצח וכמה חריגות).
אפילו המטריקס נגמר ב"שלום" בין מכונות לאנשים, לא באוטופיה בה מתגלה שורש הקונפליקט הראשוני ומכונות ואדם יוצרים יחד חיי נצח ותודעה אנושית רובוטית משותפת.
הסופים הרגילים לא מאתגרים את תת המודע הקולקטיבי להאמין או לקוות שבאמת יש סיבה לכל הסבל, שבאמת הכל הוא חלק מתהליך היצירה של אלוהות אוהבת, וכשיגיע הסוף נגלה שגם הסבל הנורא ביותר שעברנו היה חלק מתהליך התגבשות שהוביל לדבר טוב בהרבה מהמצב הראשוני. בהוליווד אין נירוונה, אין הארה, אין העולם הבא וימות משיח, אין הביאה השניה של ישוע, אין את הכמיהה שכל הדתות והנפש האנושית, להתעלות.
יש סוף שמתאים לאנשים ציניים ורדומים רוחנית, סוף שלא מאתגר את המוכר והצפוי.
וקצת צ"אקרות ויוגה, אני לא יכול בלי…
מנקודת מבט יוגית, המציאות החברתית שלנו היא מציאות של הצ'קרה השניה, רוב חיינו נעים סביב, חיפוש אחרי עונג, נוחות, אישור רגשי, והכרה חברתית.
משחקי הכס, וכל סדרות הפעולה והפנטזיה מתארות מצב בו השגרה של הצ'אקרה השניה מתערער, ואנו נאלצים זמנים לעלות למציאות של הצ'אקרה השלישית, כלומר למציאות בה אנו נרתמים למשהו גדול מעצמינו, פוגשים מציאות של שחור מול לבן, נאלצים להשתמש בכל הפוטנצייל שלנו במשחק של לנצח או לחדול.
בעולם כזה מתגלה כבוד, חברות אצילות ועוצמה שאין בעולם השטחי וקטן המשמעות של הצ'קרה השניה.
בעולם של הצ'קרה השלישית כל הבעיות הקטנוניות של הצ'אקרה השניה נעלמות, ונראות מגוחכות וילדותיות. למרות כל הסבל יש שם משמעות ואפילו שלווה שאיןמבצ'קרה השנייה בה אנו עבדים לפיצויים רגשיים, נוחות ואישורים.
מצב החרום בה לעורר את הכוחות והגדולים שלנו ולאחד אותנו, אבל מה אחרי…מה אחרי האחווה של בנות הברית במלחמת העולם השניה, החברות של החיילים החוזרים מסיני אחרי מלחמת יום כיפור, או ההוביטים בדרך הביתה אחרי שהטבעת הושמדה… התשובה במציאות, חזרה לשגרה של הצ'קרה השניה.
מה שהיה אמור להיות? עליה לתודעה של צ'קרת הלב, התעלות למצב תודעתי יציב בו אנו מרגישים כאחים, האגו בצורתו הנרקיסיסטית נופה, הלב בצורתו האצילית התגלה ועתה כולנו מחוייבים לעולם חדש ונפלא, עולם שההורים של חורף שנת 73 חלמו עליו, וכל חייל השב מהמלחמה מדמיין לעצמו, זה לא העולם שקבלנו… עדיין, ולכן הסימפטומים אנושיים הפוסט טראומטיים ממשיכים…
חזרה לשגרה בינונית, גן עדן, או עולם הבא…הבחירה היתה שלנו
חשוב להבין שחיים נחמדים ובריאים אינו התכלית הרוחנית של הבריאה, במובן היהודי קבלי, גן עדן לא היה התכלית, והנפילה ממנו לא היתה בגלל חטא, האל הטוב היה יכול בכל רגע למנוע מהנחש את הפיתוי וכו…
הסיבה של הנפילה מגן עדן היא שהטוב הוא האויב של המצויין, הגאולה לא תיהיה חזרה לגן עדן אלה משהו טוב בהרבה הקרוי "העולם הבא". מי שבאמת עבר ריפוי רגשי מלא אינו אותו דבר כמו מי שלעולם לא נפצע, הוא חכם יותר, פיתח חמלה ועומק המאפשרים לו להעריך את הטוב, לעזור לאחרים ולמצוא משמעות עמוקה גם בדברים הפשוטים.
אז עד מתי נקבל סופים מאכזבים? עד שנהיה מוכנים סוף סוף לסוף הנכון, לריפוי המלא, לפגישה השלמה עם האפלה והריפוי שלה על ידי חשיפתה לאור כל כך גדול שהוא ימיס אפילו את ליבת האנוכיות והרשע הדחוסים ביותר.
עד אז נקבל סדרות עם עונות שביעיות ושמיניות מחורבנות (8 מייצג את הבלתי מוגבל,7 את שלב המנוחה, השלמת החלק הקשה, השבת, מספר העונות במשחק גם הוא סימבולי לדעתי.)
אז איך היה צריך להיות הסוף…ולמה האקט האלים ביותר בסדרה היה רצח האופי שעשו לדנאריז בסוף
עד הפרק ה 3 אותו דבר, כמובן וינטרפל נופלת על ידי המהלכים הלבנים, דאינריז,ג'ון והדמויות החשובות האחרות נמלטות ברגע האחרון עם שארית הצבאות וכולם בורחים כמובן למקום האחרון שיכול לעמוד מול המהלכים עיר הבירה.
.
סרסי כמובן לא רוצה לקבל אותם וגרוע מזה, אבל המהלכים כבר מופיעים מאחור, דרקוניה של דנריס ושארית צבאה הם אולי התקווה היחידה. הם מצטרפים לחילות של וסטרוז, והקרב הגדול מתחיל.
בארן נכנס למצב טראנס, הוא מנסה לחזור לעבר ולגלות מה יכול להרוס את מלך המהלכים, הוא מבין שמדובר במלחמה בין שני כוחות: אל הקרח ואל האש.
אבל איך ממיסים כזה קרח. קיימת חרב קדושה שלוש טיפות מדמה של הנבחרת (אזור היי) הנדקרת בליבה (מופיע בספריו של גורג מרטין) הפכו אותה למסוגלת להרוג את מלך הקרח. אבל למעשה מדובר בהקרבה דינאריז מסכימה, החרב נמצאת ג'ון דוקר אותה, כשדמה נופל על החרב, כל חיותה עוברת והיא מתה.
מלך הקרח פורץ את החומות, ג'ון מתעמת איתו, אך נכשל להורגו, דינאריז חווה מוות קליני בו היא פוגשת את מלכת האש, היא מבינה את סוד הדרקונים, ואת שורש המלחמה, טביעתה של ולריה, וכו.
היא מבינה שהיא האלה, שלא מדובר בחרב או כוח, שרק היא יכולה באמת לעצור את כוח הכפור. היא הפלא, היא הדרקון, הטבע, האהבה…
היא מתעוררת לתחיה, אבל הפעם כולה קורנת.. ועטופה באש, מלך הקרח נכנס לאולם הגדול איפה שכל האצילים נמצאים, כל צבאו מקיף , וכל השורדים מצטופפים יחד, ג'ון פצוע, דינאריס עומדת עתה מול מלך הקרח, ומתרחש מעין קרב אנרגיה, הקרב משולש, האש של דאינריז מול הקרח שלו, השכל של בארן מול שיכלו, והרצון של ג'ון,
בארן במצב הזה מחבר את תודעתו לכל הנוכחים, והשורדים, טיריוןן סנסה ג'ימי וושאר הגיבורים מעיזים לעמוד וצועדים תודעתית למעגל הקונפליקט בו מלך הקרח ודינאריז מופיעים בצורתם האמיתית כאל הקרח ואלת האש. במאמץ משותף מצליחים להכניע את אל הקרח, החרב ננעצת בליבו, במקום בו הכישוף הנורא התחיל כשילדי היער תקעו בו את הפיגיון, הלהב ממיס את הרעל והקסם הראשוני, של האנוכיות הגדולה.
הוא נהרס וכל צבאו איתו. אולי הוא חוזר להיות האדם שהיה וכך אנשי הקרח (תחיית המתים).
ג'ון הופך למלך, דינאריז עוזבת, היא מבינה שמלכות אנושית אינה שליחותה יותר, היא עפה עם דרקוניה לוולריה, שם מחדשת את גזע הדרקונים ומעוררת את העמים העתיקים ואיתם את הקסם בעולם.
זהו, כמובן זאת אפשרות כללית לסיום לא בהכרח גאונות תסריטאית, שישלמו לי את המיליונים ששילמו לתסריטאים ההם ואחשוב קצת יותר, אבל זה הכיוון והאלטרנטיבה היותר רוחנית לסיפור הזה.
טוב פוסט ארוך, כל הכבוד אם הגעתם עד כאן, המליצו לי לחלק לכמה פוסטים, אבל בניגוד לסדרה החלטתי שלא בא לי לשחק במתח וציפיה שלא בהכרח שיווים את המוצר בסוף.
וכאן אשמח לשמוע את דעתכם. איך אתם הייתם מסיימים…אחרי הכול גאולה היא עבודת צוות…
הערות:
* מטפורה אריקסוניאנית היא טכניקה טיפולית בה דרך סיפור הנראה לא קשור כלל למטופל נפתחת למטופל דרך חשיבה או פעולה חדשה, ולמעשה תת המודע שלו עובר תיכנות מחדש. ההנחה שהוכחה טיפולית היא שכל סיפור טוב מכריח אותנו ליצור הזדהות עם הגיבור ולמעשה סיפורו הוא סימולציה פנימית למצבינו. תת המודע אינו מבדיל בין הסיפור למציאות וניתן כך להשתיל או לחזק אמונות ותפיסות.לרוב משתמשים בעקרון הזה כדי לגרום לנו לקנות דברים או להאמין בדברים, אבל כמובן ניתן להשיג ריפוי משמעותי דרך זה.