רגישות יתר, סיפור טיפולי – המרגיש הכפייתי, סיפורו של ילד עם רגישות יתר, שלא הסכים לוותר על הלב במשפחה שלא דיברו בה על רגשות.
הוא תמיד היה בחור רגיש,
בגיל ההתבגרות פחדו שירד מהפסים.
הוא התנהג מוזר, היה חזק בוויד, גרוע בלימודים. ועושה בעיות מקצועי, וזה במשפחה הכי סאחית בעולם. משפחה של "מסודרים" בה "לא דיברו על רגשות".
משפחה בה להרמוניה המשפחתית היתה המון חשיבות, זה היה מעין טאבו, שאסור לגעת בו, אבל הוא הרגיש את "ההרמוניה" כזיוף, מעטה קרח שביר המכסה גייזר הרוצה לבקוע ממתחת.
כולם פחדו מהזעזוע, או מכול נענוע ואפילו עדין מאוד המעטה הדק של הנורמליות. ואם היה מנסה לשבור את הקרח הרגשי הוא מייד היה הופך לאיש הרע, הבעייתי, הכיבסה השחורה, הכובען המטורף במשפחה של מהנדסים מהונדסים, אנשים "מוצליחים" ומסודרים שהם "100%".
טיפול: רגישות יתר יתרון או חיסרון
אני: למה לדעתך כולם במשפחה פחדו להרגיש?
הוא: לא יודע, זה היה כאילו יש פיל ורוד ענק בסלון שכולם מתעלמים ממנו. ואסור אפילו להזכיר אותו ברמז, היתה אימה, כלפי חוץ בית מושלם ומאושר, בפנים אווירה של בית קברות.
אני: אז מה זה הפיל הוורוד הענק שישב בספה בסלון וכולם התעלמו ממנו?
המקור לרגישות יתר – פיל ורוד ענק היושב בסלון ואף אחד לא מבחין בו
הוא: אני מניח שזה אמא שלי, היא סבלה לדעתי מדיכאון קשה וחרדתיות, אבל היה אסור לדבר על זה.
איכשהו לעולם לא היה מקום לבטא את הצרכים שלי כי תמיד היא היתה יותר מסכנה, איך שהוא כל שיחה היתה הולכת אל המחלות שלה או כל מיני דברים שקרו בעולם או אנשים אחרים חולים,או שהיה להם טרגדיות והינו צריכים להרגיע אותה.
זה הפך את כולנו ל"תומכים" מקצועיים, ואנשים "יציבים" ומסודרים, כדי שהיא לא תדאג, אני חושב שלהתחבר לרגשות היה "כואב מידי" וגם חסר טעם, כי אף אחד לא היה מקשיב לך במילא, אמא תמיד איך שהו היתה יוצרת לה דרמה חזקה יותר. וגם אולי בגלל שכל הרגשות שהיא עסקה בהם תמיד היו מאוד שליליים ואפלים, כמו הביצה של "המתים" בשר הטבעות.
התפקיד המשפחתי – לכל אחד יש תפקיד במערכת, אבל מישהו חייב לעשות את העבודה המלוכלכת".
אני: אז איך אתה יצאת כל כך שונה מכולם?
הוא: אין לי מושג, כנראה זה היה איך שהוא הדרך שלי להרגיש מיוחד, ואולי פשוט הלב שלי היה יקר מידי, וכילד לא היתי מוכן להסכים לחיות בלעדיו.
היתי מוכן לקבל ביקורות, ולהיות הבעיתי והאבוד, אבל לא לאבד את הקשר איתו.
אני: נראה ששילמת על כך מחיר כבד.
הוא: עד היום, אני נאשם בחוסר יציבות, בלגניסטיות, אני ה"כבשה השחורה" של המשפחה, אני לא מובן.
כאילו איכפת לי מידי מאחרים, אולי אני מרגיש שתפקידי להרגיש בשביל כולם.
כשסבתה מתה אני היתי שעות לידה, מחזיק לה את היד כשהיא גוועת, בוכה ימים אחרי, שבוע לפני שמתה אבא שלי כבר עסק בבירוקרטיה של להדפיס מודעות אבל, אצלינו כולם חיבים להיות "מעשיים", בשבעה אף אחד לא בכה…חוץ ממני.
אני: זאת הבחנה מעניינת, בתורת הקונסטלציה המשפחתית לדוגמה, יש לכך התיחסות, יגידו שמשפחה היא סוג של אורגניזם, השואף לאיזון וריפוי קולקטיבי, לעיתים כשמשפחה שלמה בוחרת להתעלם ממשהו או לסגור את הלב, משהו במשפחה "מחזיק" את התפקיד של ל"הרגיש" בשביל כולם.
בגדי המלך החדשים…סיפור משפחתי של רגישות יתר הפוגשת אטימות
זה בדיוק הסיפור של ""המלך העירום", המלך, או דמות סמכותית הורית חשובה מתנהג באופן חולני או ילדותי שאינו ראוי לתפקידו, אולי הוא שרוי באבל מתמיד, או מחזיק בעצמו טראומה השיכת לדורות קודמים, רב הנתינים בממלכה בוחרים להיות "עיוורים מרצון" או אטומים רגשית כדי לא להתמודד עם זה שדמות מאוד מרכזית לתחושת היציבות שלהם היא… עירומה, במילים אחרות לא תיפקודית, אבל תמיד יש אחד, שהוא תמים מידי, נאמן לאמת מידי, שאינו מוכן או מסוגל לשחק את התפקיד הזה, וזה מסוכן לתחושת הביטחון הכללית שגם ככה מאוד "מאויימת", ולרוב כולם "מעלים אותו על המוקד" במקום לטפל בפצע הרגשי המשפחתי, או לפחות להכיר בו.
הפחד המשפחתי הגדול – הסכנה להרגיש יותר מידי
אנשים מפחדים שהפצע כו מוגלתי ועמוק, שאם רק יגעו בו, אין לדעת כמה כאב ורעל יצא, העניינים יצאו משליטה, אבל האלטרנטיבה גם נוראית, לחיות בצמצום רגשי, ופחד מתמיד מהר געש שעלול להתפרץ בכל רגע.
הוא: אז מה עושים, איך משחררים את זה?
אני: אדלר דיבר על תפקידים שאנו לוקחים עלינו בילדות, ואחר כך הופכים לזהות שלנו.
קודם כל עליך להבין ש"התפקיד" נגמר.
שאינך צריך להחזיק יותר את ה"לב הכואב" של כל המשפחה הזאת, גם זה לא תפקידך "לעורר" אותם לראות מציאות שאינם מוכנים לראות.
הוא: זה משהו מאוד אובססיבי אצלי, לגרום להם לראות אותי, להבין אותי, לאשר אותי, וזה אף פעם לא מצליח.
אני: יש לך מעורבות יתר והזדהות יתר אם איך שבני משפחה חיים. אתה נותן להם כוח שאינו שייך להם, כאילו חושב,שאם הם יבינו ויאשרו אותך, רק אז תיהיה לך זכות לאשר את עצמך. זה לא נכון, אתה בוגר.
מעורבבות רגשית , הדרך להישאר תקוע לנצח
אני: אתה אדם מאוד רגיש, אבל למרות רגישות היתר זה לא תפקידך יותר "להציל אותם" מחיים במטריקס שיצרו לעצמם, יש להם את מסלול ההתפתחות שלהם, אתה לא יכול לעשות את זה בשבילם, וזה גם לא ראוי.
למעשה עליך להשתחרר מהפוקוס על לקבל הכרה רגשית מהמשפחה, דבר שהם לא בשלים לעשות, ובמקום זה לנתב את הכוחות למשהו יצירתי ומשמעותי אחר, כמו לפתח את האומנות שלך, הקמת משפחה, ומציאת קהילה תומכת שאוהבת ומעריכה אותך בתור מי שאתה.
הוא: אוקיי, איך מתחילים, מה הצעד הראשון?
אני: גישות טיפוליות כמו קונסטלציה משפחתית, ושיטות גשטלתיות העוסקות בתפקידים בילדות אולי הכי מתאימות פה.
הנה תרגיל נחמד לפתוח בו.
תרגיל להתמודדות עם רגישות יתר:
א. קח תמונה משפחתית, עדיף מהילדות, שים אותה על כיסא מולך.(אם אין אפשר לדמיין כזאת)
ב. התבונן בתמונה והרגש רגע, מה התמונה מעוררת, מה הרגשות החזקים ביותר, מה היה התפקיד שלך במשפחה בילדות, מה הרווחת מהתפקיד, ואיזה מחירים שילמת עליו,
ג. כשבררת את התפקיד, שאל עצמך האם אתה עדין מחזיק בו? אם כן, האם הרווח מהילדות עדין קיים, האם הוא עדיין שווה את המחיר?
ד. אם לא: אמור לתמונה, תודה לך משפחה על התפקיד שנתת לי, למדתי ממנו רבות, הוא עזר לי לשרוד רגשית אבל אינני זקוק לו עוד, ואינני מתכון להמשיך בו.
ה. אולי זה יזעזע משהו ב"מרקם" המשפחתי, אבל אני בוגר ואתם בוגרים, זה לא אחריותי לעבור את השעורים שלכם או לעזור לכם להימנע מהם.
ו. כבוגר אני בוחר למקד את כוח החיים שלי בעשיה המתאימה למי שאני עכשיו.
ז. אתה יכול לדמיין מעין חוזה שהיה לך בילדות לקרוע או לשרוף אותו, להגיש מכתב פיטורים או כל דבר שמיצג את השינוי.
ח. בדוק מה הפעולות שעשית בתרגיל מאפשרות לך,מה אתה יכול להרגיש ולעשות שלא יכולת קודם? ממש את הפעולות והאלו בצעדים קטנים.
רוצה לדעת עוד על איזה תפקידים מהילדות עדיין משפיעים עליך? על איך להשתחרר מתפקידים ודפוסים מהילדות שעדיין מנהלים לך את החיים? פנה אלי ליעוץ . שיחה ראשונית ואבחון ללא עלות.
הערות:
קונסטלציה משפחתית היא שיטה טיפולית שפותחה על ידי ברט הלינגר בהשפעת מפגשים עם שבט הזולו בדרום אפריקה, השיטה יעילה מאוד ב"איוורור" המשקל הרגשי שאנו מעמיסים על עצמנו כתוצאה של העברה בין דורית ומשקעי ילדות.
אלפרד אדלר עסק רבות בתפקידים בילדות והנזק שעלול להיגרם מהם, ו"הגדרות המערכת" שלנו שנוצרו בילדות המוקדמת. בן תפקידי הילדות שהוגדרו על ידי ממשיכיו ניתן למצוא את "שעיר לעזאזל", הליצן, האבוד… וכו.
המטפורה על המלך העירום לקוחה מהסיפור בגדי המלך החדשים.
