סיפורה של מירי, בחורה שהאמינה כל כך עד שהפסיקה להאמין לגמרי, ואיך שינוי קטן בתפיסה החזיר לה את הניצוץ.
***סיפור של מירי (שם בדוי) המאמינה האמיתית***
היא היתה מאוד דתיה בצעירותה,באמת האמינה לכל הדברים שאמרו לה בבית ספר הדתי, בראש השנה ראתה עצמה עומדת למשפט, וביום כיפור בכלל עמדה בחיל ורעדה התפללה בבית הכנסת גם שכל הגברים כבר מזמן הלכו לנמנם.
היא תמיד ראתה עצמה מול חבר שופטים, אברהם, יצחק, יעקב ורחל, או הקדוש ברוך הוא בכבודו, ענק מזוקן יושב על כיסא בשמיים ובוחן אותה. היא קיימה את ההנחיה "שויתי השם לנגדי תמיד".
ביום כיפור היא היתה בהתקף חרדה עמוק, כאילו עין דקדקנית חושפת את כל פשעיה, כל מחשבה "זרה" הפכה למקור אשמה, ותמיד הרגישה, פגומה, חוטאת, שלא עשתה מספיק טוב.
בשנות העשרים זה נעשה בלתי אפשרי, להיות "צדיקה" הפך להיות בהתקף חרדה תמידי, כל תמר שאכלה עבר בדיקות מקיפות, היא עטפה עצמה בבגדי צניעות שגרמו לה להרגיש כמו שק, ובכלל נראה שכל מפגש אנושי הוא מבחן או מלכודת שטנית בו היא עלולה ליפול לאיזה חטא.
בסוף עברה התמוטטות עצבים ממש, לאחריה עזבה הכל, והפכה ל"חילונית".
היא השאירה את אלוהים רק לחלומות, שם משה רבינו ביקר אותה.
עם השנים היא אובחנה כסובלת מדכאון קליני חוסר איזון כימי במוח, היא נאלצה לקחת מספר תרופות פסיכיאטריות אבל הדיכאון הבסיסי תמיד היה שם…
***טיפול**"
היא: בראיה לאחור פשוט איבדתי את אמוני בכל הדרך הזאת, הכל מבוסס על חוקים והוראות, זה הפך אותי לרובוט נוירוטי בפחד ולחץ תמידי, באשמה תמידית, ובאיסור להביא את החלקים הטובים שלי לעולם. הדת הכניסה אותי לדיכאון עמוק, מצב שמלווה אותי עד עצם היום הזה.
אני: המממ, לדעתי את מבלבלת בין היהדות, כדת, כמערכת שליטה פוליטית וכדרך רוחנית.
***דת רוחנית או דת פוליטית***
היא: מה ההבדל?
אני: כל דת נוצרת מחוויה רוחנית של יחיד או קבוצה, חוויה נשגבת ומעל למילים, ואז הופכת להדרכה מסוימת בעולם, כמו מוסריות, טקסים, ותרגול המאפשר לחזור לחוויה שוב ושוב.
אם זאת ברגע מסויים הדרך הזאת מתמסדת והופכת למנגנון חברתי הנשלט על ידי אליטה, המנגנון הזה מפתח "אגו" קולקטיבי שלעיתים משתלט על הכל, וכדי לשמר עצמו אפילו הורס את המטרה שלשמה נוצר, כלומר לחבר את המשתייכים אליו לאלוהי ולהפוך אותם לאנשים טובים יותר.
היא: לא יודעת, היהדות שאני מכירה מלאה בחוקים חסרי היגיון ואפילו מדכאים במיוחד לאשה, חוקים שהורגים את שמחת החיים שלי וגורמים לי להרגיש אשמה על מי שאני. כאישה ואומנית, אסור היה לי לשיר ולהופיע לפני גברים, לבטא עצמי להתפתח, זה ממש הרס אותי. תוכנתתי להיות משרתת ורציתי להיות כוכבת.
אני: את צריכה להבין אמרתי שהמוצר שפגשת אינו בהכרח ה"יהדות" האמיתית. רבי נחמן אמר שהשטן יורד בתקופה שלנו לעולם בצורת רבנים מרשימים עם זקן ארוך.
"השטן" לובש צורה כזאת כי אחרת אנשים דתיים לא "יאמינו" לו. אבל התוצאה היא יהדות מבוססת אשמה ופחד, דבר היוצר ניתוק מהאלוהי, פחד ואשמה הם ההפך מאהבה ובלי אהבה אין אמונה, זה ההפך ממה שהיהדות הייתה אמורה לעשות במקור.
למרות שהרגשת שמשהו לא בסדר, את קנית את הסחורה ועכשיו את מנותקת, בניגוד לרבים אחרים שיכולים להסתדר בלי אלוהים, את אדם מאוד רוחני בבסיס, את משלמת על עיוורונם ותאוות הכוח של מנהיגים דתיים גרועים. הם אשמים
אבל בסוף את זאת שסובלת.
היא: איזה אלטרנטיבה יש לזה? למה אם כך אני בדיכאון?
אני: ביהדות המיסטית מדברים על אורות וכלים, על הרצון הרוחני הנחשב כלי, ומילוי הרצון הנקרא אור.
דיכאון במובן הרוחני הוא "כלי גדול" המחובר ל"אורות רוחניים" קטנים, במילים אחרות את לא יודעת איך למלא עצמך באלוהים למרות שזה כל מה שאת רוצה, זה יוצר תחושת ריקנות.
היא: למה זה קורה ככה?
זה תוצאה של חינוך במערכת שהפסיקה למלא את תפקידה, ובמקום באה לצמצם את הבנתך וללכוד אותך במלכודת תודעתית, כדי שלא תוכלי לבחור בשום דבר אחר ותיהי "חיילת" של "המערכת הדתית".
רוחניות אמיתית מבוססת על בחירה חופשית, שאלת שאלות, חיפוש כנה אחר אמת ועל אהבה.
רוב מי שגדל בבית דתי מקבל גרסה יהודית לתינוקות (גרסא דינקותא), גרסה בה מדמיינים מעין אבא פטריארכלי חמור סבר, קפדן וכוחני, הוא פוגש מסגרת שיש בה את כל התשובות מוכנות מראש, זה מאוד נוח להורים ומורים שרוצים "לחנך" את הילד שלהם לצייתנות, לצערי גם בחינוך דתי גבוה לא תמיד מעדכנים את הגרסה הזאת.
התוצאה במונחים פרוידיאניים היא בוגר עם "סופר אגו"* ענק, החונק את כל האיד* שלו, כמו נוסע מעצבן שמנסה כל הזמן "לנהוג מהספסל האחורי", מבחינתו אתה תמיד לא בסדר, ובסוף הוא חונק את כל הנאה מהנהיגה וגורם לתאונה.
היא: אבל הרבנים אומרים שהיהדות הם לא תפריט לבחירתך, או שלוקחים הכל או שלא לוקחים כלום.
אני: זה בסך הכל מניפולציה, תחשבי על סל פירות ששכחת בבית כשיצאת לחופשה, עכשיו חזרת, חלק מהפירות רקובים, האם את חייבת לאכול את כולם?
אולי מה שאני מציע זה הימור מטאפיסי, אבל להיות מנותק מהאלוהי ולחיות בדיכאון נראה לי כטעות גדולה יותר מלברר בתוך המרחב היהודי רוחני, את מה שמזין אותך ממה שמרעיל אותך.
היא: אז איך יודעים מה לקחת?
אני: יש לך חושים חדים, תבדקי מה מחבר לאור ומה ממית, הנשמה שלך יודעת, יש לכולנו ובמיוחד לך חיבור בסיסי ישיר לאלוהות, אם מישהו מנסה לסרס את זה, או לתכנת אותך להיות איזה רובוט או חיילת של קבוצה אז כנראה שהמישהו הזה לא שייך לאור.
בנוסף השאלה אם את נאמנה לצורה או למהות.
מטרת היהדות היא ו"אהבת לרעך כמוך ואהבת את השם אלוקיך", אם משהו מביא לתוצאה אחרת כנראה שאינו שייך, עוות או יצא מהקשרו.
***אז למה בכלל יהדות?***
היא: אז למה בכלל יהדות, ואיפה למצוא את היהדות למבוגרים?
אני: למה בכלל יהדות זאת שאלה טובה, מדובר במערכת הסובלת מבעיות, כשיש בעולם אולי דתות נאורות יותר, אוניברסליות יותר, וקלות יותר למימוש מבחינה פסיכולוגית. אני מאוד מאוד מעריך צורות של בודהיזם, אדוויטה, טנטרה, אבל השאלה אם אילו השירים של הנשמה שלך?
יתכן והתבנית הנשמתית שלך היא יהודית, ואולי חלק מהתפקיד הנשמתי שלך הוא לתקן במשהו את הקולקטיב היהודי.
אם הקוד הנשמתי שלך יהודי, אז הדרך היהודית כנראה תהיה זאת שתמלא אותך והכי תתאים, יתכן ושם השליחות שלך אם תמצאי את הצורה הבוגרת והרוחנית שלה.
היא: זה לא גאווה לחשוב שאני ברמה כזאת?
אני: "מבוגר" רוחנית אינו מישהו שיודע את כל הגמרא, או לבוש כמו פינגיוון או כל היום אומר בעזרת השם, מבוגר הוא מי שהכמיהה האמיתית שלו היא למצוא את האמת, אדם כזה מבין שהאמת לא נמצאת באמונה דתית עיוורת, אבל גם לא בחשיבה מדעית אמפריציסטית בלבד, הוא מבין שהאמת נמצאת במקום ששואל את השאלות הגדולות וחוקר את האמת דרך הרחבת התודעה ומוכנות למצוא את התשובות במקום בו הם נמצאות, שזה בפנים.
היא: נתת לי הרבה מה לחשוב עליו, אני קצת מבולבלת…
אני: יופי, בלבול זה מקום נהדר להתחיל בו.
סיכום – חוקים הם מצד המוות ואנחנו מצד החיים (פתגם חסידי)
אז דרכים רוחניות נבדלות בדגשים בין חוקים והגבלות לבין חוויה אקסטטית וקשר ספונטני עם הבורא, טבע התודעה, או כל מה שנמצא בשורש הקיום.
נראה שככל דת ממוסדת יותר כך היא תדגיש חוקים והתאמה למערכת, ופחות חוויה רוחנית. אנשים בעלי חיבור ישיר לאמת עלולים לאיים על הדוגמא והמסגרת הארגונית.
כמעט חובה עלינו למצוא את דרכנו ללב הרוחני, למרות הצורות הנוראות שאולי בהם זה הונגש לנו, פשוט כי זה תכלית החיים, ובלי החיבור הזה נהיה אומללים, בזה באה לידי ביטוי אותה האהבה שמעל טעם ודעת שעליה מדברים. אנו בוחרים לאהוב ולהתחבר למרות הכל, ובזה אנו באמת מנצחים את ה"שטן".
אסיים בפירוש של אוהד אזרחי לפסוק המפורסם מתהילים "לב טהור ברא לי אלוהים", לרוב הפירוש הוא שאלוהים יברא לנו לב טהור, אבל אז השיר היה צריך להיות "אלוהים ברא לי לב טהור", האמת היא, שדויד מבקש מהחלק הטהור בליבו לברוא לו את דמות האל הנכונה, כי דמות האל המופיעה בדת הסטנדרטית הושחתה לאורך השנים על ידי הרבה לבבות לא כל כך טהורים…
אולי הגיע הזמן ליצור מחדש חיבור טהור, מתוק וישיר עם האלוהות בפנים ובחוץ!
הערות:
בפסיכולוגיה פרוידיאנית הנפש מחולקת לשלש:
1. איד – ילד, דחפים ותשוקות
2. אגו -הבוגר, המתווך בן האיד והסופר אגו, שואף לאיזון
3 סופר אגו,הורה, מוסר, חוקים וציווים.
כשהסופר אגו חזק מיידי, האיד עלול לעבור דיכוי שיחסום את כל אנרגיית החיים וייצר אומללות, כשהאיד חזק מידי האדם יהיה אימפולסיבי, רגשן, חסר משמעת, האיזון הנכון הוא המפתח להצלחה, חינוך דתי קפדני לרוב מיצר את חוסר האיזון מהסוג הראשון
