כיצד לצאת ממשבר
ע"פ היהדות, "בין המצרים" הוא תקופה של 3 שבועות הנחשבים תקופת פורענות, מתקיימת בסוף יולי ומסתיימת ב ט'- באב. בתאריך הזה נחרב בית המקדש, וקרו זוועות היסטוריות רבות כולל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. יום זה גם מיוחס ללידת המשיח. בפוסט אסביר איך לצאת מתקופה קשה המשבר בגישה רוחנית.
סיפור טיפולי – יציאה ממשבר נפשי כנגד כל הסיכויים
אני רוצה לשתף דווקא סיפור לא "דתי" הממחיש את העניין:
זה היה בתקופת "בין המצרים" שלושה שבועות של "פורענות" שעדיף לא לרכוש בהם דברים, להיכנס לים או להנות.
אבל אצלו בין המצרים היה רוב השנה, תמיד היה משהו, ספירת העומר, הימים הנוראים, כל החורף, ואפילו בזמנים קולקטיביים טובים הוא לרב סבל, היה מייאש לעשות משהו, כי הכל בא בהתנגדות.
וגם כשהיו פערי זמן קצרים שבהם הרגיש שהיקום לא מתנכל לו, לא היה מספיק זמן לדברים טובים להתרחש באמת.
עד שהתחיל להכיר מישהי החלון נסגר, בדייט השלישי כבר לא היה מה שיחזיק את האנרגיה, והוא היה מנסה להתקדם ממקום לא נכון והורס הכל.
עד שבנה משהו עסקי, או הזדמנות היתה מופיעה, החלון היה סגור, והוא היה שוכב עם קדחת בערב של אירוע, במקום לזהור.
כמעט בכל תחום הוא עבד מאוד קשה אבל לעולם לא נהנה מהפירות, ברגע קריטי הכל היה קורס והוא היה נשאר בנקודה נמוכה מהמקום שבו התחיל במשחק הסולמות האכזרי של החיים.
הוא היה מיואש, ולא סמך על החיים אפילו בקצת, לדעתו זה התחיל עוד לפני שידע לדבר, עם אמא שדחפה לו בקבוקים במקום פטמה, והחליפה קשר אנושי בהר צעצועים לכיסוי אשמה, ואז ציפתה להערצה ותהילה של אמא מסורה שהקריבה את חייה למענו.
מה עושים כשאין מה לעשות?
כל מה שנשאר לו זה להמשיך לעשות פעולות טובות בעולם, להמשיך לנסות לעשות מה שנכון, להימנע מהרע, ולנקות את התודעה. הוא לא ציפה לאושר עכשיו, כאלו הרגיש שאפילו אם איזה קארמה טובה תבשיל, הוא לא יוכל להכיל את זה.
הוא כבר התרגל לסבול, ולא בטח במשהו אחר, היה בסבל קביעות, ביטחון ויציבות.
לעיתים כשניצני הצלחה "איימו" לבוא, הגיעה גם אשמת ניצולים מוזרה, למה שיהיה מאושר יותר מאחרים, ילד שאפילו אמא שלו לא חשבה שהוא טוב.
הוא הרגיש כאב עמוק, מעט הזכות לאהבה עצמית שהסבל הביא נעלמה מהר, מחשבה על חולה מיוסר או מראה של קבצן עוררה בו מיד אשמה, הרחמים העצמיים היו מתפוגגים והופכים לשיפוט עצמי.
היה לו צורך לקבל הכרה שהוא היה הקורבן בילדות, אימו נכסה לעצמה את הצלחותיו והציגה עצמה כקדושה מעונה, כדי לכסות על אלימות והזנחה, כל שנות, כך חשב כילד, זה לפוצץ הכל! לסבול עד שמישהו ירגיש אותו באמת, ואז הוא יקבל הכרה ומשהו יוציא אותו מהביצה, זה לא קרה.
אם המשחק מכור ואין דרך להצליח האם יש טעם לשחק?
הוא חש ש"המשחק מכור", והרולטה חובלה, אין דרך לנצח את הבית, במקרה הטוב מעשיו הטובים יבשילו באיזה גלגול אחר, הוא פעל כדי שהאני של העתיד יסבול קצת פחות ממנו, וגם על זה לא סמך, עדיף היה להשתחרר מהמשחק, והיו לו הזדמנויות ללכת עמוק בתרגול רוחני, אבל גם שם משהו הפריע בשלב קריטי, ועכשיו היה מאוחר מדי. יציאה מהמשבר לא נראתה באופק.
הוא השקיף על השקיעה מאיזה צוק, וצחוק מוזר עלה, בחורה מאוד יפה חצתה את דרכו, עוד אשליה, הוא כבר זקן, וגם הבטחת האושר הנשי לא קורצת יותר, מעניין איך זה יהיה לחיות איתה שבוע, חשב לעצמו, בטח יקר ומתסכל, וכשכבר פגש מישהי מתאימה, גם אישיותית, היא לא רצתה..
פעם ב"ימי הזוהר" זה היה קצת אחרת, הימים האלו נראו רחוקים, הם היו יקרים מבחינה קארמית וסופן היה רע מאוד.
ועכשיו הוא עמד שם עם כל החוכמה שבעולם אבל ללא שום דבר אחר, וזה הרגיש בודד.
כיצד להאמין מחדש בחיים? יציאה ממשבר נפשי האם אפשרי?
אני:
מה שאתה מספר הוא בהחלט קשוח, אבל כיצד אתה יודע שזה ימשיך ככה?
הוא:
אני לא יודע, אבל איבדתי אמון בחיים, באלוהים, בדרך הרוחנית ובכוח שלי לצאת מהמשבר הזה.
אני פשוט לא סומך יותר, ולא נראה לי שאפשר לשנות את זה, גם אם אקבל הרבה טוב פתאום, ארגיש שזה רק פיתיון לפני נפילה נוראה, וגם אחוש אשמה שזה בא אלי ולא למישהו אחר.
זה כאילו אני מעורבב עם איזה גלגול מהשואה,בו רף האושר היה מאוד נמוך, ואתה צריך להגיד תודה שלא רצחו אותך הבוקר, זה לא באמת עושה אותי מסופק ממה שיש לי, רק חוסם אותי מלעלות מעל לרף המינימום הכלכלי, הרגשי והרוחני.
אני כמעט לא יכול לדמיין את עצמי עם איזה חיסכון בבנק, וזה גם מאוד מפחיד כי אז האימה תבוא באופן גרוע יותר, בטח מחלה…
אני:
יתכן, אבל חשוב להגיד שיש דבר כזה shift קארמי, יש תקופות אסטרולוגיות שנגמרות, והחיים עולים על מסלול חדש.
הוא:
אני פעם ניסיתי לתזמן דברים לזמנים טובים, היום פשוט הזמנים האלו נדירים, וכשזה קורה זה מלחיץ, כי צריך לקרות בהם יותר מדי, לא משחק את המשחק הזה יותר.
אני:
לא אמרתי שתעשה זאת, רק שתבין שכמו שעכשיו אתה מרגיש ככה, כי הייאוש הוא חלק מהחבילה של ההבשלה הקארמית הרעה, ואתה לא מסוגל לראות בה את החסד, כשמשהו אחר יבוא חלק מהחבילה יהיה שתרגיש שתמיד בורכת וגם השלילי היה הכנה לטוב.
הוא:
אבל מה עלי לעשות עכשיו? אני מרגיש מתוסכל ותקוע.
אני:
אולי, מנקודת מבט גבוהה מאוד, הנשמה שלך בחרה להיות במצב הזה, אולי כדי לפתח יכולת מסוימת אולי להיות אופטימי ולהאמין בצורה מתקדמת, אולי התמדה, אולי תקווה, אולי שמחה…
אם היית מורה שבא ללמד אנשים משהו בעולם, מה אתה חושב שהחוויה הזאת הייתה מאפשרת לך ללמד מחוויה ישירה?
הוא:
אולי זה כמו כל הסיפורים על אלו שהצליחו כנגד כל הסיכויים, יתכן שהשיעור זה למצוא כוחות ולהתמיד, אולי להמשיך להאמין בעצמי ובחיים…
אני:
אז אם הדבר הזה הוא הכנה לשיעור שאתה צריך ללמד, איך מישהו שלמד את השיעור ויכול ללמד אותו צריך היה להגיב במקומך?
הוא:
אין לי מושג, אולי עקשנות, אולי אופטימיות הגובלת בטירוף, אולי לעשות דברים נכון באופן מנותק מהתוצאה.
אולי פשוט לדעת שאפשרי לקום מההריסות, ושום דבר לא נגמר עד שנגמר, כך גם אם תהיה הצלחה אזכור שבאתי ממצב כזה, זה ישמור אותי עניו וזה יתן אמונה למי שבמצבי עכשיו שהוא יכול גם להצליח.
טיפים ליציאה ממשבר
*לזכור שאולי זה מונע משהו נורא יותר.*
זה נשמע כמו קלישאה, אבל באמת תקופות של סבל הן לעיתים חסד נסתר, אנחנו לא יודעים מה היו העוונות שלנו בחיים קודמים.
לעיתים הסבל הזה מונע חוויה קשה בהרבה, היכולת לחוות סבל באופן הדרגתי שניתן להכיל אותו היא חסד גדול, אנו שותים מנות קטנות של רעל ושורדים.במקום לשתות כמות ממיתה בזמן קצר.
*לשים לב לטוב הסמוי שקורה דווקא כשתשומת הלב מרוכזת בסבל*
אז לעיתים, כשנראה שרע מופיע, זה יכול להיות סימן שטוב גדול אף יותר מתבשל מאחורי הקלעים, ביהדות ט' באב הוא היום הקשה ביותר, אבל זה גם היום בו נולד המשיח.
במילים אחרות, לעיתים חווית ריסוק ושבירה היא מה שמאפשר התחדשות, ודווקא כשתשומת הלב ממוקדת בקושי, יורד לנפש אור רוחני חדש, שיתגלה בעתיד כמשהו יקר ערך.
*לשים לב לדלת הנפתחת כשאחרות נסגרות*
לעיתים דלתות נסגרות, דברים נהרסים ואנשים עוזבים, כי הם סיימו את תפקידם בחיינו, זה אומר שיש לנו מקום למשהו חדש להגיע, רק שבמקום לחפש הזדמנויות חדשות, אנו תקועים על ההזדמנויות הישנות שפספסנו.
*לא לפספס את השיעור*
לעיתים הכאב והאכזבה מהחיים לא מאפשרים לנו ללמוד, חשוב לראות את החלק שלנו במצב, איפה איבדנו את הגמישות, הסבלנות, או את האמונה, איפה פעלנו ממקום מנותק, איפה קפאנו במקום שהיה נכון לפעול.
*מפתח הזהב ליציאה ממשבר*
בזמן כזה אנו עלולים ליפול לחיוביות מזויפת או לדיכאון, שתי הקיצונויות אינן טובות.
הסבל שלנו דורש הכרה, יש לו מקום, אבל לקורבנות אין, עלינו לדעת להיות רכים עם עצמנו ולהודות על דברים קטנים, ומצד שני לתת מקום לכעס, ולייאוש.
א. אני מקשיב למוזיקה עצובה ומשתמש בטכניקות נשימה וחיבור לגוף כדי להגיע לבכי ופורקן רגשי, ואז בהדרגה כשהכאב משתחרר מסב את צומת הלב לדברים חיוביים.
ב. אני מאמן את עצמי לזכור ולהודות על דברים חיוביים ואפילו זעירים שקרו לי, לאחל ברכה לאחרים, ולהרהר ברעיונות מעוררי תקווה, כמו שכל קארמה נגמרת בסוף, שיש מוצא מהסבל למרות הכל, שכל עוד יש לי יכולת לעשות טוב למישהו אז לחיים יש משמעות.
ג כדי לתמוך בזה אני לעיתים נשכב על האדמה, ומרגיש כיצד האדמה מחזיקה אותי, אני מדמיין את העולם כרחם ענק, ואת עצמי כזרע באדמה, או כתינוק, אני מחפש את התחושה הבסיסית התמימה של ילד החווה את עצמו כאהוב ושמור בעולם, ונותן להרגשה הזאת לגדול ולהדהד לי בכל הגוף.
לסיכום
התקופות הקשוחות האלה, למרות הכל, משתנות כמו כל דבר.
לעיתים ההישג אינו להצליח אלה פשוט לקום שוב ושוב מההריסות, אף אחד לא יודע מה מצפים ממנו ומה זה "הצלחה" בשיעור הרוחני הפרטני שלו.
ההשוואה ל"אנשים מצליחים" ו"נוצצים" היא לא הוגנת ומייאשת.
לעיתים צעד מזערי של אדם אחד הוא יותר משמעותי מצעד מטאורי של אחר, בסוף היום אנחנו מול עצמנו, והניצחון הוא לעשות למרות הכל את הצעד הקטן הבא במסע שלנו.
הערות
קריאה נוספת על בין המיצרים בלינק הזה
