אז הרבה פעמים נשאלת מה הצורה האינטואיטיבית ביותר דרכה בני אדם מבינים את המציאות, התשובה היא דרך מודל של משפחה. משפחה היא משהוא מאוד אבולציוני שהפך אותנו למעשה לבני אדם, זה לא רק מבנה השרדותי, אלא למעשה התבנית דרכה אנו מבינים את העולם, המיתולוגיות הקדומות תמיד תארו את הקוסמוס במונחים משפחתיים.
קונפוציוס ממש טען שיש משפחה שמימית טהורה לחלוטין ועלינו כבני אדם להידמות לה בכל המובנים,
במיתולוגיות אחרות המשפחה השמימית היא פחות ממושלמת, אלא יותר משקפת מציאות פגומה מאשר אידיאל.
המיתולוגיה היוונית לדוגמה, מציגה סבא, אל בורא נרקיסיסטי ולא צפוי (קורונוס), דמות מטורפת קניבליסטית השואפת לבלע את ילדיו, בנו זאוס נלחם בו ומביס אותו ומיצר את המשפחה האלוהית שהיא גם ביטוי לסדר הקוסמי (כוכבי הלכת) והסדר האנושי, כמשפחה ארכיטיפית, רק שהמשפחה הזאת אינה אידאלית, היא יצירת, תככנית ולעיתים ממש חולה.
זאוס כארכיטיפ של גברים פטריארכליים ורבי עוצמה, מיצר סדר חברתי התקף לכולם חוץ מלעצמו, הוא אינו מסוגל לשמור את מה שבמכנסיו, ובוגד על ימין ועל שמאל, הוא מפתה נשים רבות, ומזרעו נולדים חצאי אלים וגיבורים. בעצמם רודפי נשים והורגי מפלצות. אשתו הרה, האם הפטריארכלית, היא דמות מרירה, אין לה יכולת לפגוע בזאוס ישירות אז היא מתנקמת בבנות התמותה חסרות הישע, אותן הוא מפתה.
בנה מרס, אל המלחמה, מיצג את הבן של אמא, הוא מתוסכל מהקור הרגשי, וחוסר אונים מול האב, הוא לוקח את תפקיד עושה הצרות ומיצר מריבות תמידי,
אתנה אלת החוכמה היא הבת הטובה של אבא, הילדה האחראית והמושלמת שמביאה ציונים טובים וגם מצטיינת בספורט,
ונוס, אלת היופי, בדומה לנשים פתייניות רבות, מנסה למלא את החסך האבהי דרך הערצתם של גברים, יש לה הרבה מאהבים אך היא נישאת (ומכניסה למשפחה) אל מכוער ונכה, הפסטוס הנפח, גבר מתוסכל, בו היא בוגדת שוב ושוב, כנראה כדי לעצבן את אביה. (וגם משחזרת את דפוס הבגידה שלו)
אפולו הוא הילד המושלם, הזוכה להערצת האם ואליו משווים את שאר הבנים.
מרקורי, הילד הקטן של המשפחה מנסה להקליל את האווירה, לתקשר בין המשפחה והעולם החיצון, ולהיות נציג שפוי שלה, יש לו תפקיד חשוב בוויסות המתח המשפחתי אם זאת הוא חרדתי וחסר מנוחה בעצמו.
נראה שמשפחת האלים היוונית צריכה מטפל משפחתי ראוי לשמו, הדבר היחיד שעוזר להם לשתף פעולה הוא מצב בו גאיה וכוחות התוהו קוראים עליה תיגר, או במילים אחרות כהרגשות המודחקים מאימים בהצפה חסרת שליטה, הפחד להרס ההרמוניה השטחית והשבירה מביאה אותם לפגוש זה את זה ולחזור להיות משפחה.
*מודל המשפחה בדת היהודית*
הדת היהודית היתה אמורה לצאת מהתבנית המיתית כדי לקדם אל בורא, מופשט, טהור וחסר ייצוג, אם זאת התורה דווקא מייצגת את האל באופן מאוד מוחשי, הדומה להפליא לקרונוס, הבורא האיום והנרקיסיסט מהמיתולוגיה היוונית.
דמות האל אב היהודי מוצגת כאב פטריארכלי נח לכעוס העלול לפועל באכזריות גורפת נגד בניו, וליצר מבול, לבלבל שפות, ולהשמיד ערים בתמרות אש.
נראה שהוא דמות הופכית לדתות הפריון שקדמו לו, דתות שהערצו דמיות אימהיות, מזינות, אדמתיות עגולות.
ובסיפור בראשית הראשונים, מופיע אלוהים, שם המציין איזון בין גברי ונשי, )אל ברבים) וגם אל-שדי, שם המיצג הזנה ורחמים, עם זאת המצב המשפחתי מתדרדר, ונראה שהאלה האם נעלמת מהסיפור לחלוטין, כאשר האל משתנה מאל-שדי לאדוני.
בשלה הזה הוא מתגלה כדמות עריצה ושתלטנית הזקוקה להערצה מתמדת ונאמנות עיוורת, האם נעלמת לחלוטין ( או הופכת בהדרגה לדמות חיוורת המופיעה רק בשבת כשכינה.)
האב הזה מדבר בשפה של חוקים וצווים מוסריים שהפרתם מובילה לעונשים קשים. האנושות כילדים בבית מסוכן מפתחת דרכי התמודדות עם האב הנוקשה.
עם היהודי נבחר לתפקיד ילד הזהב, והשעיר לעזאזל, הוא נדרש לתת דוגמה לילדים האחרים והופך לבן המועדף/נבחר על אבא,. אבל כשהו נכשל הוא הופך לשעיר לעזאזל ונענש בחומרה.
הדת של ילד הזהב והשעיר לעזאזל נקראת היהדות. (ומכילה שגעון גדלות ועיסוק אובססיבי ביחס של האב הגדול אליו לעומת היחס לעמים אחרים)
ישעו הנוצרי הוא ניסיון של ילד אחר במשפחה להיות "אב חלופי", הוא לוקח על עצמו לספוג את זעם האב הקשה, ומתפקד בשביל הילדים האחרים כ"אב" מתווך, רך וסלחן בהרבה מהאב המקורי. הנצרות היא קבוצת הילדים/מאמינים תחת הגנתו.
מוחמד הוא ניסיון להצדקת ה"תוקפן", הוא לוקח את התכונות הקשות של אבא והופך אותם ל"תכונות חיוביות", הוא מחקה את ההתנהגות האלימה של האבא ומפנה אותה כלפי ילדים אחרים, והופך ל"משתף הפעולה" וה"קוף המעופף" של אביו.
נראה שכמו במשפחות קשות, תמיד יש איזה שטן או אויב חיצוני שעליו משליכים את האשמה, במקום לדבר על הבעיה הרגשית של אבא.
איך נוצרו המיתולוגיות – ואיך זה קשור לטיפול משפחתי
ניתן לחשוב שהומורוס ואולי כותבי התנ"ך יצרו סיפורים בדמות חוותיהן האישיות של משפחותיהם.
והסיפורים נכתבו מלמטה למעלה, אם זאת ההשפעה שהיתה לסיפורים האלו היתה עצומה והפכה למה שמעצב דתות, תרביות, ציוויליזציות ואת ההיסטוריה האנושית עצמה.
*מה ניתן ללמוד מזה על תבניות חיינו האישיים?*
מחקרים בפסיכולוגיה התפתחותית מראים שאנו תופסים את המציאות דרך כמות מוגבלת של תבניות רגשיות. ובמיוחד דרך התבניות שעוצבו מערכת היחסים במשפחה.
מערכות היחסים מול האב, האם והאחים, הופכות ל"אמונות", זהויות וחוויות חיים שמשוחזרות שוב ושוב.
על התבניות האלו אנו מלבישים סיפורים מגוונים שכאילו מסבירים את המצב באופן שטחי ללא מודעות לכוח האמיתי שמעצב את הסיפורים וכיצד הוא קשור אלינו.
הסיפורים האלו מתגלים באופן ברור במערכות יחסים זוגיות. אנו עלולים לספר לעצמו שתמיד אנו מוצאים בני זוג פגומים, או שאנו פגומים, או שאין לנו התאמה, או שפשוט הם לא התפתחו כמונו. אבל מתחת יש חוסר מסוגלות ליצור חיבור אמיתי עם האחר. ההסבר האמיתי הוא ששינוי בחווית החיים יערער את זהותינו, ואנו בוחרים בן זוג עם חוויות חיים דומה, שהסיפור שלו הולם, ככה ששנינו לא נגיע לעומק לא בטוח בקשר.
כיצד תבנית משפחתית הופכת למיתולגיית חיים
לדוגמה, אם גדלנו לאב קר ושכלתני ואמא רגשנית ודרמתית, עברנו חווית חיים עמוקה של לרגשות שלי אין מקום, לא רואים אותי ומה שבתוכי מסוכן, החוויה בזאת שמעצבת את חיינו, תלבש סיפורים שונים כמו תמיד מגיעים אלי בוסים קרים וביקורתיים שאינם מעריכים אותי, או תמיד מגיעים אלי בני זוג נכים רגשית, או אני מאבדת את עצמי בקשר כי מי שאני באמת זה יותר מידי בשביל בן הזוג שלי, וכו.
עד שלא נבין את התבנית הבסיסית וניצר בה שינוי, נשאר בסיפורים ולא נצא מהמעגל. אפילו אם לפעמים הסיפורים משכנעים מאוד.
איך משנים את התבנית העמוקה?
א. בשלב הראשון נבין את סיפור הדרמה המשפחתית ואיזה תפקידים לקחתי בו. (תפקידים נפוצים הם הילד האחראי, השעיר לעזאזל, המנודה, הליצן, הפרחך. וכו)
ב. מי אני אהיה אם אפסיק "להיות "התפקיד המשפחתי האהוב עלי?
ג. נסכים להרגיש בנוח עם הרגש שעולה כשאנו מפסיקים לשחק את התפקיד, יתכן ויעלה רגש חזק כמו, בושה, אשמה, חרדה או חוסר אונים.
ד.בהדרגה נגלה שאנו יכולים "לסבול" את הרגש יותר ויותר, וזה יאפשר לנו מרחב התנהגויות חדשות.
ה. נתחיל לפעול בדרך חדשה ונגלה שהאשמה, בושה, או פחד אינן אמיתיים והם חלק מתוכנה רגשית ללא אחיזה במציאות
ו. לעיתים נצטרך לייצר דינמיקה חדשה מול "שחקנים" אחרים בדרמה, שעדיין אוחזים בתפקידיהם הישנים.
ז. אם הסיפור מוטבע עמוק מאוד, נזדקק לתהליך טיפולי ממוקד שיאפשר לרפא את פצע הליבה והטראומה שעיצבה את הסיפור.
הפירוש שלי אינו טוען שאין אמת בדתות או שכל מה שהן זה הלבשה של מודלים משפחתיים על העולם החיצוני, אלא שיש בדתות "פסיכולוגיה קדומה* שניתן דרך הסתכלות נכונה לפענח וללמוד ממנה.
*הערות:*
*השוואת האל לאב נרקיסיסטי נראת כביקורת, עם זאת האל, כמצג את הכלל אמור להיות מרכזי יותר מאשר אגו של נברא ואפילו של עם או האנושות, נרקיסיזם במובנו החולני קורא ש"אגו" מנסה להיות אלוהי, ולהפוך את עצמו למרכז של אגואים אחרים, ואפילו חמור מכך כי החלק הנרקיסיסטי באישיות הוא תמיד חלק קטן ופצוע מאוד באישיות שהופך להיות כוח דומיננטי באינדיבידואל שמשתלט על אינבדואל עם אחרים ולעיתים קבוצות קהילות ועמים, למעשה תופעת הנרקיסיזם יוצרת היפוך סדר ההשתלשלות בו הקטן שולט על הגדול, והבוסרי על הבשל, הרחבה על נרקיסיזם כאן.
*תפקיד ילד הזהב /הילד הנבחר – הוא תפקיד שילד מקבל במשפחה נרקיסיסטית, בה יש ילד מועדף, המגלם אידיאל וקנאה לשאר האחים, ותמיד משווים את הילדים האחרים אליו, ההורה הפצוע רואה בילד הזה את התיקווה למימוש ולריפוי שלו. לרוב הציפיות הבלתי הגיוניות מיצרות משבר רגשי ובעיות חמורות בבגרות וגם קנאה מצד האחים,
*השעיר לעזאזל – הוא תפקיד משפחתי בו ילד אחד לוקח על עצמו להחזיק את כל הכאב וההדחקה המשפחתית. אליו מופנת האשמה והאלימות, ודרך פגיעה בו מושגת קתרזיס. לעיתים ילד יכול לנוע בין מעמד של ילד זהב לשעיר לעזאזל, כשילד הזהב "נכשל" בתפקידו הוא עלול להידרדר, זה גם קורה כשדמות האב נחלשת, ואחד מהאחים המקנאים ממלא את דמות האב, בסיפור מכירת יוסף ניתן לראות את המעבר המהיר של יוסף מילד הזהב לשעיר ולעזאזל.
*היהדות לדוגמה משחזרת סיפור משפחתי קולקטיבי של אני נבחר ואני מיוחד, אבל רדוף, לכן אני טוב, המלווה בפנטזיה מפצה של ויום אחד יראו את ערכי, ואקבל ההערכה שאני ראוי לה., שמושלכת לתפיסה משיחית, של יום בו כל העמים יערצו אותי ויראו בי מושיעם.
* על פי eft ישנם מספר מוגבל סיפורי כיסוי המכסים על פמע הקשרותי, על פי גישה זאת, מה שקובע את הדינמיקה הזוגית הוא המסוגלות של בני הזוג ליצור אינטימיות שהיא בדרך כלל דומה, ולא הסיפור הרגשי.
תבניות הקשרותיות
(Emotional focused therapy)
*נראה שמשפחת האבות היהדות מייצגת את הפנתיאון היווני באופן מרוכך, אברהם הוא האב הפטריארכלי, מרבה נשים, שרה היא האם המתוסכלת, שאינה מקבלת בן, יעקב הוא מרקורי הנמצא בהרבה תנועה, רחל היא ונוס, עשיו מרס, וכו.
*גם באסטרולוגיה מתייחסים לכוכבים כמבנה משפחתי, הכוכבים הם השחקנים, הבתים הם התפאורה, או המרחב בו הארוע קורה, והדינמיקה בינהם היא הדרמה "המשפחתית" של כוכבי הלכת. ג'ופיטר הוא האב, סאוטרן האם, ונוס מרס ומרקורי הילדים וכו.
*ניתן לראות ביהדות שחזורים רבים, לדוגמה בתחרות אחית מול אב מפלג, אדוני עושה תחרות אחית על מי מעריץ אותו יותר, וזה מביא לרצח הבל על ידי קין, יותר מאוחר עשיו רוצה להרוג את יעקב על סמך קנאה באהבת האם וברכת האב, יוסף כמעט נרצח על ידי אחיו על סמך קנאה באהבת אביהם יעקב, האבות מופיעים כמפלים והרגשות לא מדוברים, יעקב מדבר פעם ראשונה את רגשותי לפני מותו, אולי כאן יש התחלה, אם כי אין דיאלוג, מותו לא מאפשר שיח וריפוי. אלא נשאר כאתגר לדורות הבאים.
