קארמה ובורות – התמודדות עם מצבי קונפליקט לאנשים רוחניים מאוד

התמודדות עם מצבי קונפליקט לאנשים רוחניים

היי נוכח המצב הרבה אנשים רוחניים ורגישים מתמודדים עם בלבול, במיוחד אנשים עם רקע בודהיסטי או "לבבות מדממים", קל ולהרגיש קרועים בן שאיפה להומניזם לבין הצורך ההישרדותי שלנו כעם להיות קשים ואפילו אכזריים מול כוח אכזרי ונחוש העומד מולנו, שלא לדבר על דחף טבעי לנקמה.

***אתחיל מנקודת המבט הגבוהה ביותר – קארמה ובורות***

מנקודת המבט הקארמית, האויב הגדול של כל מי שנמצא בקיום סובל הוא "בארות רוחנית", כל מה שאנו חווים עכשיו הוא אפקט "בומרנג" של דברים שעשינו בעבר (לרוב בגלגולים קודמים), פעולה אלימה ונקמנית, המבוססת על ההנחה שהסבל הוא בגלל האויב, ולא בגלל פעולות שליליות שלנו בעבר משחזרת את מעגל הסבל, פעולות נקמה כאלו מרגישות טוב בהתחלה אבל משאירות חלל ריק, ואינן מחזירות את המתים.

הניצחון הגדול הוא לא על החמס, אלא על הבורות, וזה קורה בכך שלא אייצר קארמה אלימה וכך נשתחרר בהדרגה מהמעגל הנצחי של קורבן מקרבן קורבן.

אם זאת הבנה פשטנית של קארמה, יכולה להיות מטעה. לאפשר למשהו לפגוע בנו או בחברינו, זאת פעולה פוגענית כלפי עצמנו וגם כלפי האחר, בגמרא נאמר "לפני עיוור אל תשים מכשול",  יתכן וגם הבודהה היה מסכים עם זה, למעשה ייתכן במצבים מסוימים הדבר החומל ביותר הוא פעולה אלימה ונחרצת, קל לראות זאת בגידול ילדים בה יש לפעול באופן נחרץ וברור כשילד עושה דברים מסוכנים כמו "להדליק אש בבית", ישנו סיפור על אחד מגלגולי הבודהה בו הרג פיראט שרצה להרוג כ 500 נזירים, הבודהה ראה את הגיהנום שהפיראט עתיד ליצר לעצמו ומתוך חמלה הרג אותו.

במקרה כזה לא הפעולה עצמה קובעת אלה המוטיבציה, פעולה פסיבית אגרסיבית של להושיט את הצוואר לשחיטה, ממקום נקמני של "שילך לגיהנום על העוון הזה" יותר גרועה מאשר מעשה התנגדות אלימה שהמוטבציה שלו היא למנוע מאדם "עיוור רוחנית" לעשות נזק גדול לעצמו ולאחרים.

במהברטה האפוס ההודי הגדול, קרישנה, מורה רוחני בעל מעמד של נביא או אלוהות, מלמד את ארג'ונה, לוחם גדול ומנהיג של צבא, שפעולה "נכונה" המוקדשת לאל עדיפה על הימנעות.

על פי קרישנה, חיים ומוות, כאב ועונג צדק ועוול, הם עסקו של אלוהים, על האדם לראות מה תפקידו "בתוכנית הגדולה" (דהרמה) ולפעול מתוך כך, בטוהר, ללא היצמדות לתוצאה, כשרות לאל.  ארג'ונה בסיפור הוא לוחם, שתפקידו להגן על החוק והצדק, לכן עליו להילחם, בסיפור ארג'ונה מוביל קרב עקוב מדם שבסופו כנגד כל הסיכויים הוא זוכה להתעוררות רוחנית.

שעורי נשמה ומצבי קונפליקט

בגישה יהודית, ניתן לדבר על שיעורי נשמה או מסעות נשמה שאנו עוברים כבני אדם וכקבוצה (מ"ב מסעות עם ישראל).

ככל שהנשמה מתפתחת כך שיעורי הנשמה שלה עדינים וקשים יותר, יתכן ושיעור הנשמה של המוסלמים הקנאים היא לדבוק באידיאל פשטני ולהיות מוכן למות בשבילו, אבל מה השיעור שלנו?

סביר שהשיעור של רובינו זה לחיות את האמת שלנו, ולהישאר באמונה ואהבה כנגד כל הסיכויים, מבחינה הגיונית אין סיבה לחיות בארץ, מיסים גבוהים, משטר מזעזע, ביטחון אישי נמוך, יוקר מחיה, למרות זאת רוב הישראלים נשארים, נאמר ש"ארץ ישראל" נקנית באמונה, כלומר יש לישראלים תחושה של שליחות, ערבות הדדית, ואחריות קולקטיבית. זה כנראה השיעור שלנו כרגע.

אז איך נכון  לאדם רוחני לפעול במצבי קונפליקט 

לדעתי האישית מאורעות השבועיים האחרונים מראים שהרבה מהפלסטינאים הם בדיוק מה שהימין ראה שהם, אנשים ברמת מודעות נמוכה, המונעים מדוגמא איסלמית חשוכה וכוחנית, שלא ניתן לבוא איתה כרגע בשלום. במצב כזה ישראל חייבת להגיב באופן שיתפרש כ"כוח" ולתקוף בכל החזיתות "כולל בחזית ההסברה".

במצב כזה המשפט "כל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר לרחמנים" ממש נכון, מנטליות "בית סוהר" שמאפיינת הרבה מהמוסלמים היא שרחמים זה חולשה, ופעולה שאינה תקיפה מאוד, פשוט תיצר הרבה יותר הרוגים לנו ולהם. (ככה טען הרבי מלובביץ)

גם שאלת בני הערובה היא דוגמה לכך, ככל שישראל נותנת יותר עבור בני ערובה, כך המוטיבציה לחטוף עוד גדלה, וכך גם המוטבציה לפיגועים גדלה כי יש סיכוי טוב להשתחרר בהקדם ולשפר את המעמד החברתי.

מנקודת מבט של ההיגיון, הדבר החומל ביותר האפשרי הוא תגובה אכזרית וקיצונית והימנעות מעסקאות שבויים.

אבל לא תמיד התשובה ההגיונית היא התשובה הניכונה מבחינה רגשית* ורוחנית.

"פדיון שבויים" אינו עניין רציונלי אלא ביטוי לתחושה שכולנו "נשמה אחת" ויש ביננו ערבות הדדית.

במובן מסויים כל ההסתה ההדדית מבית ותקיפה מבחוץ נועדו לעורר בתוכינו את הרגש הזה של איכפתיות חסרת אבחנה ליהודית אחרים, ולאנשים הבוחרים באהבה ושלום כדרך חיים.

החמס לא חושב שיוכל להביס אותנו דרך ההתקפה הזאת, מטרתו להרוס לנו את הסגר והשגרה, ולהפיל אותנו לחיים של ניקור, יאוש ופחד, לגרום לנו לאבד את האמונה בטוב האנושי ובאלוהים שברא את האדם בצלם.

אז איך נלחמים באופן רוחני?

גם כאן תורות המזרח דוגמת ז'ן בודהיזם מגלות עיקרון מוסרי חשוב, הכוונה היא הדבר החשוב, על חיילי ישראל ועל הלוחמים הסמויים של ישראל בהסברה העולמית באשר הם, לפעול ביעילות ואכזריות כשאין ברירה, אבל להישאר בתודעה נקייה של שירות לאל, וחמלה לכל הברואים. צריך להילחם בפסיכופתים משוגעים בעלי אידיאולוגיה שטנית לא רק כדי להגן על אנשים חפים מפשע אלא כדי למנוע מהם ליצר לעצמם עוונות גדולים. במילים אחרות אפילו פעולות אלימות יכולות להגיע משורש החסד.

זה גם הזמן להזכיר לעצמנו שאנו ה"ילדים" האמיתיים של השטח הזה, שחזרנו לארץ הזאת לא כבררת מחדל, אלא בגלל מטרה, לחשוב באמת מה הדבר שעושה את החיים פה שווים. ולמה ה"נשמה" שלנו בחרה להיות פה עכשיו. מעניין שאנשים רבים שחיו בנעימים שנים רבות בחו"ל מוצאים את עצמם נדחפים חזרה לארץ על ידי כוח לא נראה.

בנוסף יש פה שיעור של ערך עצמי ואהבה עצמית.

קצת כמו במערכת יחסים מול אדם נרקיסיסט, צריך לזהות את המניפולציה, והדרישה הנרקיסיסטית של ה"אויב" שלא נהיה קיימים כי ככה נוח לו, מכריחה אותנו לגלות למה הקיום שלנו חשוב ובעל ערך. לאנשי הימין תחושת ה"אגו" והזכות להתקיים היא טבעית, לאנשי השמאל היא מאיימת,  הריפוי של השמאל יהיה להשתחרר מהאשמה שאנו חייבים להיות אלימים כדי לשרוד, הריפוי של הימין יהיה שנבין להפריד בין פעולה אלימה לבין תודעה אלימה, השמאל שומר עלינו מליפול לאכזריות חסרת מודעות, שתבטא אחר כך בתוך החברה אחד כלפי השני הימין שומר עלינו מ"פגיעה עצמית חולנית" רק כדי לא להרגיש אשמה. יחד צריך ליצור תודעה חדשה, רוחנית, מודעת חזקה ולא מתנצלת. אולי אז תפקידנו כ"אור לגויים" יתחיל להתגלות.

הערות:

*מחקרים פסיכולוגים אבחנו סינדרום הקרוי "פרדוקס החמלה", קל יותר להתרים כסף לילדה חמודה בת 6 בשם לוסי שאיבדה את הדובי שלה, מאשר למיליון סודנים אלומים הגובעים ברעב, רגש קשור בדימיון, מספרים גדולים ודמויות מופשטות מיצרים פחד רגש ממישהו ספציפי וקרוב, החמס משתמש בעיקרון הזה באופן מושלם, בדרכו לעקוף את ההיגיון בעזרת הצגה של מיסכנות "חזותית", וכובש את דעת הקהל.

*האחים המוסלמים ניסו פעם אחת לחטוף דיפלומטים רוסים למטרות כופר, רוסיה רצחה את כל משפחותיהם של החוטפים, עד אחרון הילדים, מאז לא נחטף אף רוסי בידי ארגוני טרור.

*שנטידווה המאסטר הבודהיסטי הגדול מציג תמונה של פסיביות מוחלטת מול אלימות אפילו אם זה כלפי המורה שלך (יש דיון אם מדובר בחמלה תודעתית או גם בויתור פיזי מוחלט), לעומתו בעולם הז'ן הבודהיסטי היפני והסיני, התפתח בודהיזם לוחמני, ממנו צצו רוב אומנויות הלחימה המוכרות היום, מנזרו של שנטידווה שהיה גם ספרה ענקית ויקרת ערך, הושמד בפלישה המוסלמית להודו, בידי קומץ מוסלמים, הנזירים לא התנגדו, מאותה הסיבה הפלישה המוסלמית להודו החריבה את הבודהיזם שם, אולי זה אומר משהו.

*פוסט הרחבה בנושא צבירת קארמה טובה בלינק הזה